כשעליתי לארץ בסוף שנות השמונים ממה שהיה אז גרמניה המערבית, פרצה האינתיפאדה הראשונה. כמה שנים לאחר מכן, כאשר האינתיפאדה הייתה עדיין בעיצומה, נפלה חומת ברלין וגרמניה המערבית התאחדה עם זו המזרחית. זה היה אירוע משמעותי הן מבחינה היסטורית והן מבחינת משפחתי שגרה שם, ולכן אירוע זה הסעיר אותי יותר מאחרים.
אחת הבעיות שהתעוררו בגרמניה לאחר האיחוד הייתה בעיית הנאו־נאצים. אלה אומנם תמיד היו קיימים, אבל במספר זעום. אלא שעתה, במזרח גרמניה, היו אזורים מסוימים שהפכו למעוזי נאו־נאצים, בפרט בקרב הצעירים.
רבים בארץ היו אז מודאגים מהתופעה. שולמית אלוני למשל, מנהיגת השמאל הישראלי דאז, כתבה בשצף קצף על הסכנה שנשקפת לנו מנאו־נאצים אלה, ואף דיברה על צעדים דרסטיים שמדינת ישראל צריכה לנקוט כלפי גרמניה. ההתרשמות שלי מההתרחשויות בגרמניה הייתה אז דרמטית הרבה פחות. הייתי מודע לתופעה, ועם זה היה לי ברור שזו אפיזודה שתחלוף. וכך גם היה, לפחות אז.
כאן המקום להתייחס לאנטישמיות החדשה שהתעוררה במערב במזמן האחרון. כולנו יודעים שבניגוד לעבר, האנטישמיות העכשווית במערב מתודלקת בעיקר על ידי ערבים ומוסלמים. היא מתפשטת אומנם גם באוכלוסייה הנוצרית, אולם בלי ההסתה והמימון המוסלמי היא לא הייתה לובשת את הממדים שהיא לובשת היום. זו רק הערת אגב מתבקשת, ועתה אחזור לנושא שאני מבקש לדון בו: ההשוואה בין הגרמנים אחרי תקופת השואה לבין הערבים היום.
אולי יעניין אתכם
שני האירועים, האינתיפאדה הראשונה ותופעת הנאו־נאצים בגרמניה, גרמו לי לכתוב אז את מאמרי הפובליציסטי הראשון, בכתב העת 'נקודה'. המאמר היה למעשה תגובה למאמרה של שולמית אלוני. התפלאתי עליה: למה היא מרחיקה את עדותה לגרמניה, מעצימה התרחשות שולית ומציגה אותה כסכנה קיומית ליהודים, כאשר הסכנה הקיומית האמיתית לעם היהודי נמצאת כאן, מתחת לאף שלה?! המאמר היה מבוסס על סוג של דמיון מודרך שעשיתי לעצמי. דמיינתי לעצמי שני מצבים: מצב אחד שבו אני כיהודי מזדמן בעיצומה של האינתיפאדה לכפר ערבי ביהודה ושומרון, ומצב שני שבו אני מוצא את עצמי בסיטואציה זהה בכפר גרמני בתקופת השואה. מה הייתי מעדיף? תשובתי לעצמי הייתה ברורה: את הכפר הגרמני. אני מניח שלבסוף משני האירועים לא הייתי יוצא בחיים, אבל בקרב האוכלוסייה הגרמנית הכפרית זה היה מתנהל עם פחות תאווה לחוש את הדם על הידיים.
מאמר הבכורה שלי דאז עשה יותר גלים ממה שתיארתי לעצמי, ולא בקטע טוב. המשפט שצוטט שוב ושוב מתוכו, תוך כדי הבעת זעזוע, היה שהערבים היום גרועים יותר מהגרמנים בתקופת השואה. כתבתי והתכוונתי. וגם הסברתי. זו הייתה כמובן הכללה, אבל גם להכללות יש ערך. הן משמשות אותנו ככלי להבנה ושיפוט בכל תחומי החיים, כהכללות שאומנם אינן כוללות את הכול, אבל נכונות על פי רוב.
והנה ההסבר: ההבדל בין הגרמנים שחוללו את השואה לבין הגיבורים העכשוויים של העולם הערבי, רוצחי חמאס, נעוץ בהקשר התרבותי. אחרי השואה, לגרמנים היה לאן לחזור. הם חזרו לתרבות הגרמנית המפוארת שלפני השואה, שהייתה למופת בעיני העולם כולו. תרבות זו זכתה להערכה רבה לא רק בקרב הגויים ובקרב יהודי גרמניה, אלא אף בקרב רבים מיהודי מזרח אירופה, כולל יהודים שומרי תורה ומצוות שהתייחסו לתרבות הגרמנית בהערכה רבה. קנט (גיבורם של הרמן כהן ויצחק ברויאר), הֶגֶל, שופנהאואר, גתה, שילר (לו הקדיש הרש"ר הירש יום עיון בבית ספר שייסד), בטהובן, מוצרט וכן סופרים כמו הרמן הסה (שהיה מנודה על ידי הנאצים), שטפן צווייג (היהודי), אריך קסטנר ועוד – כל אלה היו שם לפני הנאצים. כאשר הגרמנים התפכחו בעל כורחם מ־12 שנים של שלטון הנאצים, היה להם לאן לחזור. הם הציגו את שנות השלטון הנאצי כתאונה מצערת, שילמו ליהודים פיצויים וביקשו להוכיח לעולם שהם חוזרים לגרמניה האמיתית, זו שהייתה לפני השואה. וכאמור: עם כל הצביעות שבדבר, אכן היה להם לאן לחזור.
לערבים, לעומת זאת, אין לאן "לחזור". שורשיהם התרבותיים והדתיים נטועים אך ורק באסלאם, והאסלאם הוא אלים וברוטלי. תמיד היה, הן בתפיסת העולם שלו ("דין מוחמד בסיף") והן בפועל. נכון, גם הנוצרים בימי הביניים היו אלימים ואכזריים, אבל לפחות בתאולוגיה שלהם הם היו דבש ונופת צופים. כאשר המשכילים האירופאים במאה ה־18 וה־19 עימתו את נציגי הדת הנוצרית שעל ברכיה חונכו עם האלימות שנקטה הכנסייה בפועל, ראשי הכנסייה נכנסו למגננה, הסמיקו. למוסלמים אין סיבה להסמיק. אין ברקע התרבותי ובאידיאלים הדתיים שלהם משהו לא אלים ולא ברוטלי שאפשר "לחזור" אליו.
עובדות אלה לא משאירות מקום להרבה אופטימיות, אפילו לא לאופטימיות זהירה. על מנת שהערבים ישנו את תרבותם הרעה הם צריכים לעבור שינוי עומק אדיר. שינוי זה איננו נראה באופק, כלל לא. על המדינאים שלנו להפנים את המצב הקיים בעולם הערבי הסובב אותנו, ולנווט את מדינת ישראל בהתאם לכך. אין מקום למשאלות לב, וכל הדחקה של המצב הבסיסי שתיארתי בקרב האומה הערבית שמסביבנו עלולה לעלות לנו במחיר שאף אחד לא ירצה לשלם, גם לא ממשיכיה של שולמית אלוני.
לתגובות:
