ארדואן הבן בדרך ללבנון: האם ישראל עומדת בפני חזית השפעה תורכית חדשה?

על פי דיווחים שונים בתקשורת הלבנונית והפרו-איראנית, בימים הקרובים צפוי בילאל ארדואן, בנו של נשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן, להגיע לביקור בלבנון. על פניו, מדובר בביקור בעל אופי חברתי והומניטרי, שיכלול פגישות עם בכירי הממשל ועם מנהיגים מקומיים במעוזים סוניים בעיקר. אלא שמאחורי הביקור מסתמן מהלך בעל משמעות אסטרטגית רחבה בהרבה: ניסיון תורכי להעמיק את האחיזה בלבנון, לרבות באזורים שנחשבו עד לאחרונה מחוץ להישג ידה של אנקרה.

בילאל ארדואן אינו נושא בתפקיד ממשלתי רשמי, אך אין לראות בו איש עסקים או פעיל חברתי מן השורה. בשנים האחרונות הפך לאחת הדמויות הבולטות ברשת הארגונים החינוכיים, הדתיים והחברתיים המקורבים לשלטון התורכי, ולבעל השפעה גוברת במסדרונות מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) – והוא אף ארגן הפגנות ענק נגד ישראל ובעד עזה בתורכיה. ארדואן הבן נתפס כבן טיפוחיו של אביו, ואף מוזכר כמועמד אפשרי לירושתו הפוליטית. פעילותו הבינלאומית מאפשרת לאנקרה לטפח קשרים והשפעה גם בערוצים שאינם דיפלומטיים רשמיים.

מוקד מרכזי בביקור המתוכנן הוא העיר טריפולי בצפון לבנון, שבה אוכלוסייה סונית גדולה וקשרים היסטוריים עמוקים עם האימפריה העות'מאנית. אנקרה כבר פועלת בעיר באמצעות מלגות לימודים, שיקום מבנים היסטוריים, סיוע הומניטרי וקשרים עם מוסדות דת ומנהיגים מקומיים. על רקע חולשת ההנהגה הסונית בלבנון, תורכיה מזהה הזדמנות לבסס השפעה פוליטית וחברתית, בדומה למודל שבאמצעותו הרחיבה את אחיזתה בסוריה: שילוב בין קשרים אידיאולוגיים, תלות כלכלית, מוסדות אזרחיים ונוכחות ביטחונית.

אולם החידוש המשמעותי באמת נמצא דווקא בדרום לבנון. לפי דיווחים בתקשורת המזוהה עם הציר האיראני, נבחנה האפשרות שבילאל יבקר גם באזורי ההשפעה של חזבאללה ותנועת אמל בדרום לבנון, וכי גורמים בשני הארגונים אינם מתנגדים לכך. מקורות בחזבאללה אף הביעו נכונות לקבל את פניו. עדיין אין אישור שהביקור בדרום אכן יתקיים, אך עצם האפשרות מעוררת עניין: תורכיה, שעמדה במשך שנים מצדו השני של המתרס מחזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה, עשויה למצוא עצמה מתקבלת בברכה במעוזי הארגון.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ההשפעה הקטארית חדרה לכל הדרגים והמחנות הפוליטיים. לציבור מגיעות תשובות אמיתיות

עוד מאת אהד מרלין והכול בגלל חג׳אב: מתיחות ביחסים בין תורכיה לאזרבייג׳ן

מעניין לא פחות הוא תפקידה האפשרי של איראן בהתקרבות. לפי אותם מקורות בחזבאללה, הקשרים בין הארגון לאנקרה מתקיימים בעיקר באמצעות תיווך איראני, ובמקביל נעשים מאמצים לכונן ערוצי תקשורת ישירים. המשמעות היא שהתרחבות ההשפעה התורכית בדרום לבנון אינה חייבת לבוא על חשבונה של טהראן. ייתכן שמתפתח כאן תיאום אינטרסים פרגמטי בין שתי מעצמות אזוריות יריבות, המזהות אינטרס משותף בהגבלת השפעתן של ישראל וארה"ב ובעיצוב סדר ביטחוני חדש בלבנון.

אפשרות זו מקבלת משמעות נוספת על רקע ההתקרבות האחרונה בין "ברית מכה" לאיראן. בסוף אוקטובר ביקרו בטהראן בכירים מסעודיה, תורכיה ופקיסטן, שלוש החברות בברית הביטחונית החדשה, במטרה לדון בביטחון האזורי ובמניעת הסלמה נוספת. ייתכן שיש לראות גם את המגעים בין אנקרה לחזבאללה כחלק ממגמה רחבה יותר של הפשרת המתיחות בין הגוש הסוני המתהווה לבין הציר השיעי. אם כך הדבר, ייתכן שאנו עדים להתגבשות מעין "הפסקת אש" אסטרטגית בין יריבים ותיקים, המבקשים לצמצם את העימותים ביניהם ולמקד את מאמציהם בהגבלת כוחה של ישראל באזור. אין פירוש הדבר שהיריבויות בין תורכיה לאיראן נעלמו, או שנכרתה ביניהן ברית חדשה, אך האפשרות לתיאום אינטרסים נקודתי מחייבת תשומת לב ישראלית.

לצד המגעים הפוליטיים, אנקרה מזהה גם, כהרגלה, הזדמנות כלכלית. ההרס הנרחב בדרום לבנון יצר צורך עצום בשיקום תשתיות, בהקמת מבנים ובפתרונות דיור לעקורים. עבור ממשלת לבנון, תורכיה עשויה להציע מקור נוסף להשקעות ולסיוע, שאינו איראני ואינו מחייב הסתמכות בלעדית על המערב. מבחינת אנקרה, מדובר בהזדמנות להשיג חוזי שיקום רווחיים ולהמיר פעילות כלכלית והומניטרית להשפעה פוליטית ארוכת טווח. כך, באופן פרדוקסלי, תורכיה עשויה למנף דווקא את ההרס שנגרם במלחמתה של ישראל בחזבאללה כדי לבסס את מעמדה במרחב – תוך שהיא מתקבלת בחיבוק בקרב התנועה השיעית היריבה.

השאיפות התורכיות אינן מסתכמות בשיקום. ביולי האחרון הצהיר ארדואן, במהלך פגישתו עם נשיא לבנון ג'וזף עון, כי תורכיה מעוניינת להשתלב ביוזמות הביטחוניות שיגובשו לאחר סיום משימת יוניפי"ל. בהתאם להחלטת מועצת הביטחון, מנדט הכוח יסתיים בסוף 2026 ונסיגתו תימשך במהלך 2027. טרם הוחלט על זהות הכוחות שימלאו את החלל שייווצר, אך האפשרות שחיילים תורכים יוצבו בדרום לבנון במסגרת כוח בינלאומי, לצד מעורבות תורכית בשיקום ובחיזוק צבא לבנון, צריכה להעסיק עד מאוד את מקבלי ההחלטות בישראל.

בהסתכלות רחבה יותר, ההתפתחויות הללו משתלבות בשאיפות האזוריות של ארדואן ומפלגתו. השילוב בין תפיסה נאו-עות'מאנית, זיקה אידיאולוגית לאחים המוסלמים ופרגמטיזם כלכלי וביטחוני מנחה את מאמציה של אנקרה להרחיב את השפעתה במרחבים שהיו בעבר חלק מן האימפריה העות'מאנית. ואכן יש להזכיר כי בחודש יוני השנה נשא ארדואן נאום שבו התייחס במפורש לביירות – לצד דמשק וחלב – כחלק ממרחב האינטרסים הביטחוניים של תורכיה, וכמקום שבו ביטחונה הלאומי של ארצו נטוע.

מבחינת ישראל, המשמעות האפשרית מטרידה. בעוד שסוריה כבר נתפסת כזירה שבה לתורכיה השפעה עמוקה בחינוך, תקשורת, סיוע הומניטרי וקשרים עם כוחות מקומיים – לצד עזה שנמצאת במצב דומה – לבנון נחשבה עד כה לזירה המצויה בעיקר תחת השפעת איראן ומדינות המערב. כניסה תורכית משמעותית ללבנון, ובפרט לדרומה, עשויה לשנות את המשוואה. ישראל עלולה למצוא עצמה מול נוכחות תורכית לאורך כלל הזירה הצפונית, מסוריה ועד דרום לבנון, ובמקביל מול שאיפות תורכיות למעורבות ברצועת עזה מדרום. קבלני שיקום, ארגוני חינוך וגורמי תקשורת תורכיים עלולים לבסס השפעה עמוקה לא פחות מזו שתושג באמצעות נוכחות צבאית.

לצד זאת, חשוב להימנע מטעות אסטרטגית הפוכה: תורכיה אינה יכולה להפוך ל"איראן שנייה". בניגוד לאיראן, היא חברה בנאט"ו, מקיימת קשרים ביטחוניים וכלכליים עמוקים עם המערב, נהנית ממעמד בעולם הסוני ומונעת מתפיסה אידיאולוגית ואסטרטגית שונה מזו של המשטר האיראני. גם היחסים בין אנקרה לטהראן מאופיינים בתחרות ובמחלוקות עמוקות, ולא רק בשיתוף פעולה. הפיכת תורכיה לאויבת מוצהרת עלולה לצמצם את מרחב התמרון הישראלי, לחזק את התמריץ שלה לשתף פעולה עם גורמים עוינים ולהקשות על גיוס שותפות בינלאומיות.

האתגר הישראלי, לכן, הוא לנהל את היריבות עם אנקרה מבלי להפוך אותה לעימות בלתי נמנע. ישראל צריכה לקדם, בתיאום הדוק עם וושינגטון, קווים אדומים למעורבות ביטחונית תורכית בגבולותיה, ובמיוחד לכל הסדר עתידי בדרום לבנון, ולהבהיר באופן מעמיק וברור לממשל האמריקני, שעד כה מסרב להבין מדוע ישראל מסתייגת כל כך מהתורכים, את הקשרים האידיאולוגיים של אנקרה לאחים המוסלמים, לשאיפות טריטוריאליות ולפגיעה שלה בבעלות ברית כמו יוון, קפריסין ומצרים. במקביל, חיוני לבסס מנגנוני הידברות ומניעת הסלמה מול אנקרה, גם כאשר קיימות מחלוקות עמוקות.

לצד אלה, נדרש מאמץ דיפלומטי, ציבורי ואולי אף משפטי דיסקרטי מול שותפות במערב, באסיה ובאגן הים התיכון, שיציג את הסיכונים הכרוכים בהענקת תפקיד ביטחוני לגורם המקיים קשרים עם חזבאללה, ויבטיח שמיזמי השיקום לא יהפכו למנגנוני השפעה של ארגונים חמושים. יש לפעול לקידום חלופות בינלאומיות שיחזקו את מוסדות המדינה הלבנונית ויגבילו מעורבות של שחקנים בעלי אינטרסים סותרים.

ביקורו של בילאל ארדואן עשוי להיראות כאירוע דיפלומטי שולי, אך הוא מסמן אפשרות לשינוי עמוק במפת ההשפעה האזורית. ישראל אינה צריכה להמתין להצבת חייל תורכי ראשון בדרום לבנון כדי להבין שהמערכה על עיצוב גבולותיה כבר מתנהלת גם באמצעות דיפלומטיה, חוזי שיקום, מלגות וארגוני סיוע – ולעתים רבות מעל לראשה. ובמקביל, עליה לבחון אם מאחורי המהלכים המקומיים הללו הולכת ומתהווה הבנה אזורית רחבה יותר, שבמסגרתה יריבותיה של אתמול מוצאות שפה משותפת בניסיון להגביל את כוחה של ישראל.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב״מיינד ישראל״