התפכחות
כילד חלמתי להיות שופט. לשבת, לשמוע ברוב קשב את שני הצדדים, לשאול אותם שאלות קשות, לנתח לנתחים את כל העובדות ולבסוף להכריע. היום, רק מהמחשבה על התפקיד הזה, שופט, רועדות לי הברכיים. תחשבו רגע על הכוח הזה של אדם שבמשך כמה ימים, שבועות וחודשים, ולפעמים רק כמה דקות, שומע טיעונים וטיעוני טיעונים, חקירות וחקירות נגדיות, ולבסוף מכריע בגורל חייו של אדם. לפעמים מדובר בכסף, אולי הרבה כסף, סכומים שמשנים את החיים. לפעמים מדובר בחירותו של אדם, אולי בשנים ארוכות מאחורי הסורגים, שלא לדבר על אותם משפטים נדירים שבהם מוות וחיים מונחים על הכף.
אריק איינשטיין שאל את העיתונאי הקטן, איך אתה ישן בלילה? אני שואל את השופט הגדול, איך אתה נרדם? יש להניח שכמה וכמה אנשים איבדו את חירותם, רכושם, המשמורת על הילדים שלהם או כל דבר קיומי אחר, בגלל שופט שלא הצליח לראות את התמונה הגדולה, או בגלל עורך דין ממולח שעשה עבור הלקוח שלו עבודת מניפולציה מושלמת. וכמה רוצחים, אנסים ומתעללים למיניהם יצאו לחירות בגלל החלטה מוטעית, ושבו לפגוע? אין מספר.
תחשבו רק על העובדה הפשוטה שהמון תיקים, כולל כאלה שמסתיימים בהרשעה ובגזר דין של מאסר ארוך, אינם מתקבלים פה אחד, כי אם ברוב קולות. לפעמים המחלוקת היא על עצם ההרשעה, לא רק על העונש. מה זה אומר? שמישהו שם בוודאי טעה טעות חורצת גורלות, ולא מן הנמנע שהיו אלה שופטי הרוב. כמה תפילות צריך להתפלל כדי לכוון ולא לעוות.
אולי יעניין אתכם
פחד אלוקים.
אין לנו אלוהים
באמת בתורה מכונים השופטים ״אלוהים״, זה הרי בדיוק מה שקורה שם, על כס המשפט. הם הופכים כביכול להיות ״בעל הכוחות כולם״, ממש א־לוהים. אבל התורה התכוונה לכך שהם צריכים לבוא בענווה מוחלטת כשליחים של דבר ה׳. שהסמכות שלהם לא מתחילה מהידענות או החריפות שלהם, אלא מהענווה שלהם כלפי מה שגדול מהם.
אחת ההדרכות הנפלאות שהדריכו חז״ל את הדיינים, נוסחה כך: ״לעולם יראה דיין את עצמו כאילו…״ אני עוצר כאן לרגע את רצף המשפט, רק כדי להיזכר איך עלול דיין לראות את עצמו באופן טבעי. ובכן, הוא עומד מול המראה ורואה פראק דיינים ארוך משתפל למרגלותיו, או גלימת שופט הדורה. הוא עלול לראות עצמו כיהלום שנצץ מתוך מועמדים רבים. הוא בקלות עלול להתבשם מקתדרת השיפוט המוגבהת, שמרום גובהה נראים הבאים לפניו נמוכי קומה לעומתו. אבל חז״ל השלימו את המשפט אחרת. ובכן, עליו לראות את עצמו ״כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהינום פתוחה לו מתחתיו״. מבט של השופט מלמעלה למטה ייתקל בפתחה של גיהינום, תנועה אדנותית בכיסא המסתובב תעניק לו כביכול דקירת חרב בירכותיו. כך צריך דיין לתפוס את עצמו, רק כך הוא מוגן מעצמו.
יש משהו חזק מאוד בכך שמאז שחרב הבית והסתלקה שכינה מישראל, אין לנו גם דיינים סמוכים על פי התורה העונים לתואר ״אלוהים״. כוח המשפט של הדיינים מצומצם ומוגבל מאוד, לא רק מפני שבתי המשפט גזלו אותו במרוץ הסמכויות המפורסם, אלא מפני שהתורה עצמה לקחה אותו. דיין בן ימינו רשאי על פי התורה לדון במעט מאוד דברים, וגם הם בדרך כלל סוג של תקנה. כביכול הוא דן מכוחם של הדיינים הסמוכים בדורות הראשונים.
אין ברירה, אי אפשר בלא משפט, וכפי שכתב הרמב״ם: אסור לדיין להימנע מן הדין ולומר ״מה לי ולצרה זו״, אבל גם אסור לו להיות להוט אחר התפקיד הזה.
בעבר הגעתי כמועמד בפני ועדה למינוי דיינים. שאל אותי הדיין: ״למה דווקא אתה ראוי להיות דיין?״ אמרתי לו שהוא שואל אותי שאלה שעל פי ההלכה אסור לי לענות עליה. הרי לא ממנים מי שיודע להסביר למה הוא הראוי לשבת בדין. ״נכון, אתה צודק״, אמר. ולא התמניתי. יפה הכריע. ברוך השם.
כמה שווה תינוק?
בשבוע שעבר כתבתי כאן על בנות השירות הלאומי, שבימים אלה מסיימות את השירות שלהן והן צדיקות שקופות בלי מדים. לפעמים מסה של תגובות מעידה על המצב. אז על פי כמות התגובות והתודות על התודה שכתבתי לבנות השירות, אכן הצדיקות השקופות הללו מוערכות פחות מדי, ועם כל הכבוד ללובשי המדים, כדאי מאוד שנשים לב אליהן. אבל אני מזכיר את התגובות דווקא בגלל תגובה אחת, אחרת.
מישהי, טלי שמה, כתבה לי כך: ״התחלתי לקרוא את הטור שלך על הצדיקות השקופות, ולפי ההקדמה הייתי בטוחה שתדבר על המטפלות במעונות. היום זה היום האחרון למעון, ובאמת השכר של מטפלות במעונות הוא נמוך מאוד. העבודה קשה וכה משמעותית. כמובן גם הדברים על בנות השירות הלאומי משמעותיים מאוד, אבל רק משלימה לך את התמונה שההקדמה הזאת רלוונטית גם לעוד מגזר״.
אז הנה, בזכות טלי, אחרי שפתחתי ברמי המעלה, כבוד השופטים, אסיים במי שאיש לא יגיב להן ברחוב: ״וואו, מטפלת במעון. איזה יופי״. המקצוע שלהן, למרבה הצער, עולה לכותרות רק בנסיבות פליליות. הקלדתי בגוגל ״המטפלת במעון״ ומיד קפץ לי ״שחשודה ב…״ וגם ״מעון הזוועות מקריית גת״.
אז כבוד אין במקצוע הזה, וגם המשכורת בתחתית סולם המשכורות, 5,900 עד 7,500 שקלים למשרה מלאה, אבל הדרישות עצומות. כמה מכם מסוגלים לשהות משבע בבוקר ועד שלוש בצהריים במחיצת תינוקות ופעוטות בכל המצבים, להתמודד עם בכי הגעגוע לאמא ואבא או משן צומחת וסתם כאבי בטן לא מוסברים, להחליף חיתולים, המון חיתולים, לילד שאיננו שלכם, ולסנכרן את זה בו זמנית עם כמה וכמה ילדים?
אני לא הייתי מחזיק בעבודה כזאת יום אחד, ואם הייתי חייב לעשות זאת יום אחרי יום, הייתי צריך הרבה תפילות כדי לא להשתגע וחלילה לא להסב צער לילדים שבאחריותי.
ומה האבסורד? שתינוקות וקטנטנים הם היצורים האהובים עלינו בעולם, והם באמת חסרי ישע. יהלומים קטנים שראוי היה לתת להם ולמי שמופקד עליהם את התנאים הכי טובים. אבל מה אפשר לצפות ממטפלת שמשתכרת שכר עלוב? כמה כוחות וכמה מוטיבציה יכולים להיות לה לאורך שנים? אז ברשותכם, אני מנצל את הבמה הזאת להודות מעומק לב למטפלות שאחראיות על האוצר הכי גדול שלנו כמעט בתנאי התנדבות. ואגב, כנראה כל השופטים המהוללים והמכובדים, עברו תחת ידיה של מטפלת מעון מסורה.
לתגובות:
