שריטות קטנות
יש בליבי פינה חמה מאוד לקריית שמונה. זכיתי ללמוד תורה בישיבת ההסדר בעיר, להינשא ולהקים בה את ביתי. בתנו הראשונה, שני, נולדה בה, ואחרי חודשיים בטיפול נמרץ פגים, כשסוף סוף הגענו הביתה, מצאנו את עצמנו בראשיתו של עוד מבצע בדרום לבנון, "דין וחשבון" קראו לו. וכך, את הלילה הראשון בחייה מחוץ לבית החולים בילתה במקלט ציבורי עם מזרנים ציבוריים ושאר משפחות השכונה.
הימים ימי טרום המכשירים הניידים, אין אפליקציית פיקוד העורף, באופן תמוה אין גם אזעקה. אזעקת האמת מתחילה אחרי שטיל אחד כבר נפל, אחר כך עובר טנדר של העירייה עם מערכת כריזה ומפציר בתושבים: "תושבי קריית שמונה, נא להיכנס למקלטים ולחדרי הביטחון". ההיענות הייתה חלקית, ככה זה כשחיים עשרות שנים בצל הקטיושות, מפתחים איזו מערכת הגנה של אדישות. אבל הילדים שסופגים אל נפשם את המתח התמידי הזה אינם אדישים כלל. כשנסענו יחד עם שני הקטנה לסתם יום של כיף בפארק הלאומי ברמת גן, ו"גזלן" מזדמן הכריז על מרכולתו במערכת הכריזה שלו, נבהלה שני ואמרה שצריך לרוץ לחדר הביטחון. לא רואים את זה מבחוץ, אבל כל מי שחי שנים ארוכות תחת חרדה קיומית של טילים, מדרום או מצפון, נושא בנפשו שריטות קטנות או גדולות ואיזו חרדה קיומית מכל רעש פתאומי.
לא במקרה
אולי יעניין אתכם
אל הישיבה בקריית שמונה הגעתי לגמרי במקרה, למי שעדיין מתעקש להאמין באיזו מקריות בחיים. אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, וליבי חפץ בשבי חברון, אבל בשלב מסוים רציתי להתגייס דרך ישיבת הסדר. בשער הישיבה פגשתי חבר עם תיק על הגב שיצא אף הוא לחפש ישיבה להתגייס דרכה. שאלנו את עצמנו באיזו ישיבה אנחנו רוצים ללמוד עד הגיוס. התשובה הייתה שבי חברון. אבל חייבים לבחור ישיבה אחרת, אלא שאין לנו היכרות עם אחרת שמדברת אל ליבנו. יצאנו לטרמפיאדה והחלטנו שלאן שייקחו הטרמפים, נלך. הגענו בגשם שוטף לישיבה בשילה, הכול היה נראה אפור וקר, ואפילו לא נתנו לישיבה הזדמנות. היינו שם בהפסקת צהריים, ואחרי מנחה קיבלנו החלטה: מכיוון שאין מקום שאותו אנחנו באמת רוצים, נלך למקום הכי רחוק מהבית, כדי להתנתק וללמוד ברצינות. אז עוד לא הייתה ישיבה באילת והפור נפל על קריית שמונה. טרמפ ועוד טרמפ ועוד אחד ועלייה אל ההר שבו שוכנת הישיבה, והנה אנחנו כאן. החלפנו את הישיבה בחברון בישיבה בצפון.
הפכים
זה היה מעבר קיצוני. הישיבה בחברון הייתה סגורה ומסוגרת, מוקפת המון ערבי עוין, ואילו הישיבה בקריית שמונה מוקפת ביופייה של ארץ ישראל, רכס רמים במערב, החרמון מצפון, הרי רמת הגולן ממזרח, ובדרך אליהם נהר הירדן. בחברון של אותם ימים אסור היה לצאת מן הישיבה למערת המכפלה אלא בליווי ארבעה תלמידים חמושים, וההליכה הייתה כרוכה בחיכוך מלחיץ מאוד עם השוק הומה האדם והומה השנאה. בישיבה בקריית שמונה אפשר היה לצאת באין מפריע, לסיים סדר בוקר, לרוץ או לרכוב על אופניים, לטבול בירדן ולחזור למנחה. מחברון יוצאת ביום שישי הסעה מאורגנת לשיעורים בירושלים, בדרך סופגים מטר אבנים. עוצרים, מטיחים אבנים בחזרה במכוניות שבסביבה, ככה יצרו אז הרתעה בישיבה הכי ממלכתית. בקריית שמונה יוצאים בשישי בצהריים אחרי שמתאוששים מהמשמר של חמישי, בהסעה בלתי מאורגנת, לכל הנחלים שבסביבה.
זו לא רק המעטפת, השוני בא לידי ביטוי בתוככי בית המדרש. בחברון היו סדרים מאוד ברורים ותובעניים. הרב בלייכר, ראש הישיבה, הודיע כבר לבאים בשיעור א' שבישיבה לומדים שני סדרי לימוד גמרא בעיון, בוקר וצהריים. וסדר ערב? הוא מוקדש לחזרות בעיון. רק בעשר בלילה לומדים שעה לימודי בקיאות. וכמובן לומדים גם לימודי אמונה, אבל יש דרך סלולה וברורה, אחת ויחידה. "בניין אמונה" קראו לסדרת שיעורי היסודות באמונה של הרב. הם היו מופלאים והם היו שיטתיים מאוד, וכל צוות הר"מים דיבר בדיוק את אותה שפה.
ובקריית שמונה? שם היה מרקם מגוון. בראשות הישיבה עומדים בצוותא מקים הישיבה, הרב צפניה דרורי, יחד עם הרב ישראל קירשטיין, בוגר ישיבת חברון בירושלים, למדן עצום שאי אפשר היה ללמוד אצלו בלי להידבק בלהט אהבת העיון. לא הייתה בישיבה שיטה סדורה, בוודאי לא כזו שכולם מתיישרים לפיה, היה מגוון והיה הרבה חופש לצמוח בו. כשחזרתי מהשירות רציתי לחזור לחברון, אבל יצא חוק שלא איפשר למשרתים אלא ללמוד בישיבת הסדר. בדיעבד קיבלתי מתנה גדולה, התחלתי את הלימוד עם מפגש שיטתי בתורת הרב קוק והמשכתי אותו כשתורה וחופש עושים שלום ביניהם, וזה בדיעבד המקום הכי נכון לנפש כשלי. אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, אבל לפעמים אפילו הלב לא יודע וריבונו של עולם מוליך אותו בעיוורון אל חפצו.
קו 2
יש לי זיכרון מהימים ההם, מנסיעה בקו 2, הקו הפנימי של העיר. אישה הרגישה לא טוב, אמרה לנהג. בלי להתחשב בכללים הוא סטה מהמסלול, הוריד אותה במיון הקדמי בעיר וחזר למסלול. איש מהנוסעים לא רטן. משפחה.
שבוע ישיבה
בשבוע שעבר, בין הזמנים, זכיתי לחזור לישיבה, לבד, לשבוע של מעט לימוד והרבה כתיבה. בניין הישיבה המפואר הזכיר לי איך היינו נכנסים למשרדי הישיבה, פוגשים תוכנית חלומות על היכל ישיבה מפואר כשלישיבה בקושי היה כסף לשלם מלגה זעומה לאברכים, איך חייכנו בספקנות נוכח הרב דרורי, בעל החלומות. והנה החלומות התגשמו מעל המשוער ולהיכל הישיבה מתכנסים מאות תלמידים דווקא בשעה הזאת, כשהרוח כל כך נדרשת לבירת הצפון.
גל
השבוע הזה בקריית שמונה היה שבוע של התרוממות רוח. כל כך לא מובן מאליו שאפשר שוב ללמוד בנחת בין הנופים היפים האלה בלי שטיל יפר את השלווה. בפעמים הבודדות שנשמע רעש כזה, היה ברור שצה"ל מפוצץ שם עוד מנהרה. התיירים חזרו לצפון ורוב התושבים נתנו שוב אמון בחיים כאן. האמת המצערת היא שאלפים לא חזרו, והלוואי שיחזרו בהמשך, והאמת המשמחת היא שגל משפחות שוטף את העיר.
אמר לי אדם שפגשתי, מוותיקי המקום, שתמיד היו כאן זוגות צעירים, רבים מהם בוגרי הישיבה שקבעו את משכנם בעיר, אבל לראשונה מתחדשת העיר במשפחות מבוססות מגילים שונים. זה עדיין לא משתווה בכמות לאלו שלא חזרו, אבל זו התחדשות שתיתן אותותיה בטווח הארוך. פגשתי את חיים בומש, מי שהיה שנים רבות מנהל הישיבה. שאלתי אותו מה הוא צופה לעיר בעוד עשר שנים. אמר שהוא ממליץ בחום לרכוש דירות, זו תהיה העסקה הכי טובה, ובעוד עשר שנים זו תהיה עיר משגשגת של ארבעים אלף תושבים שחיה בשלווה. אמן ואמן.
לתגובות:
איור: שאול גרד