אין דבר שמשמח פוליטיקאי ישראלי יותר מחלוקת משאבים שאינם שלו, עטופים בצלופן נוצץ של הוקרה לאומית. מסיבת העיתונאים התורנית שבה התבשרו משרתי המילואים על תוכנית "ממילואים למפתח" לשנים 2027-2026 – הכוללת הבטחה מנופחת ל־20 אלף פתרונות דיור והקפצת מכסות הזכייה ל־75% – היא מופת של ישראבלוף כלכלי. הסיבה שהפוליטיקאים ששים לחלק הטבות נדל"ן אינה מקרית: ההנחות הללו אינן נרשמות כלל כהוצאה ישירה בספר התקציב. מדובר ב"כסף שקוף", אובדן הכנסות מדינה שאינו מעמיק את הגירעון הרשמי, מה שמאפשר לממשלה לפזר צ'קים ללא כיסוי על חשבון הקניין הציבורי ולשווק זאת כפטריוטיזם צרוף. אלא שבמקום שבו מתחילה הפטרונות הממשלתית, נגמר השכל הישר.
המדרון החלקלק הזה נבנה בהדרגה לנגד עינינו. הניסוי החל בשנת 2024 עם מכסה ראשונית של 20% עד 35% למשרתי מילואים פעילים, תפח בסוף 2025 בהגרלה מספר 10 שבה חולקו 7,479 יחידות דיור עם עדיפות של עד 50%, והגיע לשיאו המפוקפק בהגרלה מספר 11: להגרלה נרשמו 25,354 מילואימניקים וזכו ב־4,734 בלבד מתוך 7,922 דירות שהוצעו. יותר מ־81% מהמשרתים – יותר מ־20,600 לוחמים ומשפחות שחזרו ממאות ימי לחימה מפרכים – קיבלו מהמדינה הודעת SMS לקונית המודיעה להם שהפסידו ברולטה הממשלתית. עוד בשנת 2012 הזהיר שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בדיוק מכך: הטבות נדל"ן אינן תגמול שוויוני, אלא מנגנון קלוקל שבו "רק חיילי מילואים בודדים גורפים את כל הקופה", בעוד כל השאר נותרים מתוסכלים ובידיים ריקות.
האיוולת הכלכלית מעמיקה כשיורדים לשטח. הממשלה מנופפת ב"קרקע חינם" ובפטור מלא בפריפריה, אך מתעלמת ממתמטיקה בסיסית: ערך הקרקע ההתחלתי בדימונה, בירוחם, בצפת או בטבריה ממילא נמוך, בעוד עלויות הפיתוח ושיעורי הריבית על המשכנתה נותרים גבוהים וזהים לאלו שבמרכז הארץ. התוצאה היא שההנחה הכספית הריאלית מתגלה כזניחה ומאכזבת, ובין שליש למחצית מהזוכים בפריפריה הרחוקה (30% עד 50%) פשוט מוותרים על הדירה ומבטלים את זכייתם.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
עכשיו גם הצלחת: כשביטחון המזון הופך לתכנון מרכזי
בנושא 1209b
השבבים הישראליים רוכבים על גל ה־AI – אבל לא באותה הדרך
בנושא 1209b
מה שטוב ליפן לא טוב למשרד החקלאות הישראלי
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
השיא מגיע באבסורד המכסות ביישובים בעלי צביון סקטוריאלי: המדינה כופה הקצאה שרירותית של 75% מהדירות למילואימניקים גם בפרויקטים בבית שמש, ברכסים, בסח'נין ובנצרת. מאחר שמילואימניקים כמעט אינם נרשמים לשם, המכסות נותרות ריקות, הדירות נתקעות כ"דירות רפאים", ורק לאחר חודשים ארוכים של סחבת ביורוקרטית הן מתגלגלות להגרלות המשך וחוזרות למגזר הכללי. עיכוב מיותר, מסורבל ומגוחך שלא הועיל לאיש.
ומי משלם את החשבון על הקרקס הזה? כולנו, ובראש ובראשונה אותם 81% מילואימניקים שלא זכו בהגרלה. סבסוד ההגרלות הממשלתי מעוות את השוק, מבריח קבלנים ממכרזים חנוקים ויוצר הר היסטורי של כ־84,130 דירות חדשות לא מכורות. חניקת היצע הקרקעות החופשי והסבסוד המעוות מגלגלים את העלויות העצומות לציבור הרחב ומקפיצים את מחירי הדיור, השכירות ויוקר המחיה לכולם.
אם מדינת ישראל חפצה באמת להוקיר 350 אלף משרתים, הדרך אינה כבילתם למגרש בעפולה או להגרלה בבאר יעקב. תנו להם תגמול כספי ישיר, הפחיתו את מס ההכנסה שלהם, ושחררו את שוק הנדל"ן מהמונופול המסורבל של רשות מקרקעי ישראל. חירות כלכלית ושוק חופשי הם התגמול הראוי ביותר למי שנלחם להגן על החירות. פופוליזם נדל"ני של תכנון מרכזי הוא בסך הכול עלבון לאינטליגנציה.
הכותבת היא מנכ"לית 'האינטרס שלנו'
