מאזנים במקום טילים: המענה הכלכלי של האמירויות לאיראן

לפי הדיווחים האחרונים, לאחר השתלטות משמרות המהפכה על כלי שיט הקשור לאמירויות במצר הורמוז, פגיעות חוזרות במכליות ושיגור שני טילים בליסטיים לעבר האמירויות (שעל פי דיווחים אמירתיים נפלו בים), אבו דאבי הודיעה באופן רשמי באמצעות משרד החוץ שלה על עצירת קשרי המסחר, החליפין והעברות הכספים עם איראן.

אין מדובר במהלך שולי. במשך שנים הייתה איחוד האמירויות אחת מצינורות החמצן המרכזיים של הכלכלה האיראנית. ב-2024 הסתכם הסחר בין המדינות בכ-28 מיליארד דולר. האמירויות היו מקור היבוא הגדול ביותר של איראן, אך חשיבותן חרגה הרבה מעבר לסחר הישיר: דובאי שימשה שער לייבוא מחדש, למימון ולרכישת מוצרים ממדינות שלישיות, וטהרן ניצלה זאת כדי לצמצם חלק מהשפעת הסנקציות המערביות. לכן, אם אכן תיושם עצירה מלאה ומתמשכת של הפעילות הכלכלית, היא עשויה לפגוע באחת מנקודות התורפה הקשות ביותר של איראן – דווקא כאשר כלכלתה נתונה ממילא תחת לחץ כבד.

מעניין לצייר את תהליך השינוי שעבר היחס האמירתי כלפי איראן לאורך החודשים האחרונים. כזכור, איחוד האמירויות הייתה המדינה המטווחת ביותר בידי איראן בעת מבצע 'שאגת הארי' / 'זעם אפי', בעוד טהרן מנסה לרמוז שהסיבה לכך היא הנורמליזציה של אבו דאבי עם ישראל. על כן, לא מפתיע שעוד בתחילת המלחמה אבו דאבי בחרה לאמץ קו ניצי יחסית והפגינה נכונות להתייצב מול איראן – לא רק במהלכים דיפלומטיים, אלא אף עם דיווחים זרים על תקיפות אמירתיות בשטח איראן.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הזירה התימנית מתחממת: האם סעודיה חוזרת למלחמה בחות'ים?

עוד מאת אהד מרלין רגע ההכרעה בעזה: לא לדחות את המתווה, אלא לעצב אותו

אלא שהמשך הלחימה, הפגיעות במדינות המפרץ – ובעיקר התחושה שהמטרייה האמריקנית אינה יציבה ושלא ברור לאן טראמפ מושך, דחפו לאחרונה את ההנהגה האמירתית לנסות ולהביא לדה-אסקלציה ביחסים: נפתחו ערוצים מול טהרן, הושמעו מסרים פייסניים יותר והאמירויות ניסו לגדר סיכונים במקום להיקלע לעימות שאין להן שליטה עליו.

מאחורי השינוי הזה עומד גם משבר אמון עמוק יותר מול וושינגטון. מבחינת מדינות המפרץ, ממשל טראמפ הפגין בחודשים האחרונים מדיניות הפכפכה: איום בכוח לצד משא ומתן, לחץ כלכלי לצד איתותים על עסקה, ציוצים וציוצים סותרים, והבטחות ביטחוניות שאינן תמיד מתורגמות להגנה מספקת מפני טילים וכטב"מים. עבור מדינה קטנה וחשופה כמו איחוד האמירויות – שחלק ניכר מעוצמתה נובע מיציבות, מסחר, פיננסים ותיירות, וששוכנת מרחק כמה עשרות קילומטרים מחופיה של איראן הענקית – התלות בנשיא אמריקני בלתי צפוי מחייבת מדיניות שמרנית יותר.

אלא שכאן בדיוק מצויה הבעיה. בעוד אבו דאבי ניסתה להכיל את איראן, טהרן המשיכה להוביל מדיניות של "בעל הבית השתגע". מכליות הותקפו, ספינות נעצרו, טילים שוגרו, והרמטכ"ל האיראני החדש אף הזהיר את מדינות המפרץ כי סיוע לכוחות אמריקניים ייחשב למעשה של שותפות צבאית. כלומר, מנקודת המבט האמירתית, ניסיון ההתקרבות לא קנה ביטחון, אלא לכל היותר זמן מועט.

עם זאת, באבו דאבי עדיין מקפידים שלא לשרוף את הגשרים. אנור גרגאש, יועצו המדיני של נשיא האמירויות, פרסם מסר שנועד בבירור לצנן חלק מהדיווחים. הוא תקף "פלטפורמות מכוונות" המפיצות מידע כוזב, והכחיש שמועות בדבר ביטול אשרות עבודה או הקלות פיננסיות לאיראן. עצם הצורך בריכוך הזה משמעותי: גם כאשר האמירויות מפעילות לחץ כלכלי, הן מבקשות להימנע מהצגת המהלך כמלחמה כוללת מול איראן.

זו למעשה תמצית האסטרטגיה האמירתית: להגיב, אך לא להיגרר. איראן בוחרת באמצעים קינטיים ובניסיון לייצר פחד; האמירויות משיבות באמצעות סחר, פיננסים ודיפלומטיה. ייתכן שאם טהרן תמשיך לבחון את גבולות הסבלנות של אבו דאבי, היא תמצא שהריקוד האמירתי יסתיים דווקא בהתגבשות קו תקיף ויציב יותר. מבחינת איראן, זהו סיכון לא מבוטל: כאשר אחת משותפות הסחר החשובות ביותר שלה הופכת מכלי שמנוצל לעקיפת סנקציות לכלי להחרפתן, המחיר של התוקפנות מתחיל לעבור משדה הקרב אל המאזן הכלכלי. וזה, כך מקווים לפחות במפרץ ובוושינגטון, מסתמן כעקב אכילס המשמעותי ביותר של המשטר.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב'מיינד ישראל'