שבורי לב
באלול הזה אני מסתובב הרבה עם מחשבות, מה גילתה לי התקופה שאנחנו חווים מאז שמחת תורה, 7 באוקטובר, על תשובה. מנסה לדייק לעצמי מה השתנה באלולים שאחרי לעומת האלולים שלפני. מה השתנה בנו, האנשים שאחרי 7 באוקטובר, לעומת מה שהיינו לפני. חלק ניכר ממה שאכתוב כאן הם דברים שהתבררו בזכות עמיחי, הבן שלי.
הנה שני רגעים דומים, האחד התרחש באזור השרון, השני במטולה. המקרה הראשון היה ביום שישי אחד, באתי לומר שבת שלום למשפחה שחלק ממנה היו מהחטופים לעזה. הם חזרו בסבב השחרור הראשון ומאז חלף כבר זמן רב. צלצלתי בפעמון המוביל אל החצר, יצאה לפתוח לי אישה שהייתה מהחטופים, דיברנו בין הבית לרחוב. מישהו, כמה חצרות משם, הפעיל מכסחת דשא. היא קפאה. החווירה. הפסיקה לדבר. התחילה להסתכל לכל עבר בבעתה. ראתה שאני מסתכל עליה בפליאה, אמרה "ככה אני עכשיו. ככה כולנו".
תגידו שזה מקרה קיצון, אז הנה המקרה השני. לפני שבועיים ישבתי במסעדה במטולה, חגיגת יום נישואין מאולתרת לחברים. הכול נחמד ונעים, שקט בצפון. איפה שהוא בין המנה העיקרית לקפה של הסוף נשמע בום. כלומר, החברים מקריית שמונה שמעו בום, אני לא שמעתי. בשנייה כולם היו על הרגליים וחיפשו איפה מסתתרים, חלק כבר בחרו את המרצפת הכי מוצלחת להשתטח עליה. מזל שהמלצרית במבט סמכותי של בעלת ניסיון הכריזה: "זה בסדר. זה שלנו".
אולי יעניין אתכם
אם גם החברים מקריית שמונה הם מקרה קיצון, הרי שכבר מדובר בעשרות אלפי מקרי קיצון מהצפון ועוד עשרות אלפים מהדרום, ועוד מאות אלפי חיילים ואנשי קבע ומילואימניקים שלפחות עשרות אלפים מהם נחשפו לקו הדק שבין חיים למוות, ורבים רבים פגשו חללים ופצועים, ולהבדיל גופות של אויב, אבל גם זה לא מלטף את הנפש.
מה קיבלנו? קיבלנו המון שבורי לב. שבורי לב לאו דווקא במובן המקטין של המילה, לא אנשים שבורים ומרוסקים שאיבדו כל תקווה, ממש לא. אבל כן אנשים שאולי לפני 7 באוקטובר תפסו את הקיום שלהם ושל משפחתם כדבר מובן מאליו, והנה כל רעש קטן הוא אימת מוות.
מה זה אומר? זה אומר שהמון מילים מהסליחות ותפילות הימים הנוראים, שפעם היו סיסמה נבובה או משהו שחייבים לומר כי הוא כתוב בספר הסליחות או במחזור, הפכו לביטוי אמיתי של לא מעט נפשות. זה אומר שכשאנשים שרים "עננו" זה אמיתי. אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו זקוקים למענה. זה אומר שכשנאמר "כציץ נובל, כצל עובר, כענן כלה", זה מפני שראינו איך אנשים חסונים בן רגע היו ובן רגע אבדו. החיים ניצבו מולנו במלוא שבריריותם, מה אנו מה חיינו, הלוא כל הגיבורים כאין לפניך.
אני מרגיש שאנחנו באים לאלול מאז המלחמה ענוותנים יותר, צנועים יותר, יודעים שלא יודעים. אני אפילו חושד שקולות הוודאות אצל כל הדוברים למיניהם שלא הפסיקו לרגע להיות צודקים ולהוכיח את טיפשותם של האחרים, גם הם נועדו להשתיק איזה קול פנימי ששומע אדם מתוכו: "אבל גם אתה שבור לב, נכון? גם אתה לא באמת יודע".
יום אחד
גם ההדרכה הפשוטה של חכמים, "ושוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע יום מותו, אלא כל ימיו יהיה בתשובה", גם היא, נכונה ככל שתהיה, הייתה רחוקה מאוד מליבם של אנשים צעירים. וכיוון שרוב בני האדם בכל גיל מספרים לעצמם שהם עדיין צעירים, הרי שזו נשארה הדרכה תאורטית יפה. אבל ראינו, חווינו על בשרנו, איך שלוות חג של משפחות שבטוחות שיש להן עוד אוקיינוס של זמן על פני האדמה, יכולה להתהפך בהרף עין. פתאום כל רגע הוא עניין, כלום לא מובן מאליו, וכן, כל יום יכול להתפתח לכל כיוון, וכשחיים בערפל יפה התשובה.
כלום לא ישנה
והנה תובנה מתסכלת על אלול, על מסע התשובה הזה שכרוך באומץ להשתנות. אני חושב שיותר מכול גילינו כמה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לאנשים להשתנות, בעיקר לא לשנות או לפחות להעמיק באמונות ובתפיסות שלהם.
אותם אנשים, אותן מנגינות, אולי רק באוקטבות סוערות יותר. כשראיתי אנשי קיבוץ מפריחים יוני שלום אל עבר החוטפים, הרוצחים והאנסים שלהם, הבנתי עד כמה הדת הזאת מושרשת עמוק וככל אמונה דתית יוקדת – קשה עד בלתי אפשרי להתפכח ממנה. אני משוכנע שכך ממש מתבוננים אנשים מן העבר השני ושואלים למשל איך אפשר להאמין באלוקים אחרי שדבר כזה קרה.
עומדים אנשים שונים מול אותה מציאות קיצונית ונאחזים בכל מאודם באמונות שממילא אחזו בהן קודם. אלה לא מבינים איך אפשר לתמוך בממשלה שתחת שלטונה התרחש האסון הכי גדול לעם היהודי מאז השואה, ואלה לא מבינים איך אחרי טבח של חמאס אפשר עוד לדמיין מדינה פלשתינית ולתכנן ישיבה עם מפלגת האחים המוסלמים הישראלית. ובין לבין ראיתי פשקוויל תלוי ברחוב אהרונוביץ' (פעם רחוב השומר – סיפורה של מהפכת בני ברק בקליפת אגוז) ושם בכלל הכריזו שכל זה קרה מפני שלא עלינו למירון בקורונה וקרה אסון מירון, ובמקום להבין ולעלות – שוב לא עלינו, ובמלחמה לא עלינו, אסון מזמין אסון. ואלה שתלו את המודעה הזאת מן הסתם יכולים להישבע שזו ורק זו האמת לאמיתה.
יש תמיד איזו מחשבה נאיבית שאם יקרה כך וכך, זה יהיה נורא אבל לפחות אנשים יתפכחו. אז מה שקרה מאז 7 באוקטובר הוא שהתפכחנו מהמחשבה הזאת. האמת שאם יקרה כך וכך, זה יהיה נורא ולא יתפכחו. רק מתי מעט מתפכחים, המציאות לא מבלבלת אנשים מאמינים מכל הסוגים והצבעים.
פתאום הבנתי מה זה "תשובה קדמה לעולם" ומהו מה שאומרים אנשי הסוד ש"תשובה באה מהבינה", כלומר מהספירות העליונות שמעל זירת המציאות. את המציאות תמיד תצליח להסביר על פי האמונות שלך, וכדי לגעת בעולם השינוי והתשובה צריך לזכות לאיזה מפגש עם משהו שקדם למציאות. משהו גבוה יותר, תקראו לזה שורש הנשמה, תקראו לזה התגלות או ברק של תשובה. יהיה איך שיהיה, לא אסונות יביאו אותה ולא שמחות, אלא גילוי נשמתי עמוק שיש בכוחו לחולל שינוי עמוק.
בשם כולם
אחד הדברים, היחידים בעיניי, שהיו משמחים בימי ההפגנות נגד הרפורמה, שפתאום אנשים שרבים מהם בזו ללאומיות התחילו להניף דגלי ישראל. מאז המלחמה זה שטף את הארץ שלנו בלי כל קשר להפגנות. כל הארץ דגלים דגלים, אבל לא רק מבד בכחול־לבן, אלא גם דגלים אנושיים: כל הארץ מתגייסים מתגייסים, אנשים שמניחים את האינטרס הלאומי לפני האישי והמשפחתי והחופש הגדול ועוד מעט חגים ומי יודע כמה סבבי מילואים. אני חושב שהרבה שנים לא הגענו ככה לאלול ולחגים – פחות פרטיים, יותר אנשי ציבור.
יונה אחת ודי
בניר עוז מפריחים לעזה
יונים לבנות,
לא מוותרים על החלום.
אחים יקרים,
אולי תשמרו איזו אחת
יונת שלום,
תפריחו לבני ברק
או קרני שומרון?
לתגובות:
איור: שאול גרד