בכיר מבקרי נתניהו בימין הוא משה פייגלין. יש בדבריו ממד לא מבוטל של משטמה אישית, אבל במינון מתקבל על הדעת בהתחשב במדמנה הפוליטית. ומבעד לשכבת המשטמה, הטיעון של פייגלין, כפי שאני מבין אותו, הולך בערך כך: נתניהו איננו ימני, כי אם מתחזה לימני. הוא לחץ את ידו של ערפאת, הצביע בעד הגירוש, נאם בבר אילן בעד שתי מדינות ושחרר את יחיא סינוואר. בעבר הקרוב יותר הוא מסמס את תוכנית ההגירה מרצון, הכניס את מועצת השלום ולא מיצה מדינית את הישגי צה"ל בלבנון. יש לפייגלין כמה שורות שאני פחות מסכים איתן בנוגע לסוריה ואיראן, ונטייה להתעלם מערמת ההישגים הכבירה שנתניהו הביא לנו. גם אני אדלג על הרשימה הזאת, משום שאני לא רוצה לתת לעצים לטשטש את היער. אני רוצה להתמקד בעיקרון, והעיקרון הוא שהיוקרה האישית של נתניהו היא נכס שיתרונותיו מגמדים את החסרונות שמניתי לעיל מפיו של פייגלין, ושאני מסכים איתם.
הפליגו בזיכרונכם לפברואר שנת 2022. לראש ממשלת ישראל קראו אז נפתלי בנט, וולדימיר פוטין הפתיע את כל העולם בפלישתו לאוקראינה. בנט הגיב להתפתחות באחת המחוות שביצרו את תדמיתו היומרנית: הוא נסע לרוסיה כדי לתווך בין פוטין לזלנסקי. כמה צחקנו.
הפעלול הדון־קישוטי הזה נשלף מתוך בורות למושג יסוד בדיפלומטיה: בצרפתית קוראים לזה Cachet, בעברית מבטאים את זה בדיוק כמו המילה "קשה", והתרגום הישיר של המילה הוא "חותמת". אבל בעגה הפומפוזית של דיפלומטים, פירוש המילה הוא "יוקרה, סמכות אישית, חותם אישי או ייחודיות". את זה לבנט אין. נתניהו, מנגד, הוא כנראה המדינאי בעל המטען הגדול ביותר של cachet על פני כל הפלנטה.
אנסה להמחיש את העיקרון באמצעות כמה דוגמאות היסטוריות: ארצות הברית לעולם לא הייתה מנצחת את הבריטים במלחמת העצמאות שלה, אלמלא הייתה מקבלת סיוע צבאי וכספי מצרפת. הסיוע הזה הושג תודות למעשי ניסים דיפלומטיים של נציג ארצות הברית בפריז, בנג'מין פרנקלין. הוא היה מדינאי מחונן, ללא ספק, אבל גם הוא העיד על עצמו ש"ה־Cachet של מדינאי עשויה להיות חשובה יותר מכישוריו הדיפלומטיים". פרנקלין השיג את ה־Cachet שלו משום שלפני שהוא היה דיפלומט, הוא היה חלוץ הממציאים בתחום החשמל, וכליא הברק שהמציא הפך אותו לידוען פופולרי מאוד בצרפת, עוד לפני שהציג שם לראשונה את כף רגלו. את היוקרה האישית הזאת הוא ניצל כדי לסחוט מהצרפתים הרבה מעל ומעבר למה שהאינטרס המדיני שלהם הכתיב.
אולי יעניין אתכם
באופן דומה, חיים ויצמן הצליח לעשות נפשות לרעיון הציוני בבריטניה, משום שהמצאה שלו בתחום הכימי פתרה לצבא הוד מלכותו מחסור קיצוני באצטון שנדרש לייצור חומרי נפץ. תרומתו למאמץ המלחמתי הקנתה לו גישה נדירה לצמרת הממשל הבריטי, שאותה ניצל כדי לסלול את הדרך להצהרת בלפור. לפני ויצמן, אהרן אהרנסון ביצע פעלול דומה: הוא גילה באזור ראש פינה את אם החיטה, תגלית שעוררה התלהבות עולמית והציגה פוטנציאל לפיתוח זני חיטה עמידים. עטור יוקרה מדעית, אהרנסון גייס הון להקמת תחנת הניסיונות שלו בעתלית, שסיפקה כיסוי לפעילות מחתרת ניל"י.
לצד ההישגים המדעיים הללו, ישנם אלופי Cachet שהישגיהם נשענים רק על קסם אישי ותעוזה: בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי הצליחו (כל אחד בנפרד) ליצור אצל שועי עולם את הרושם שהם נציגיו הרשמיים של העם היהודי, למרות שאף אחד לא הסמיך אותם לכך. תהילתם היא פרי ההישגים שהם קצרו מהמעמד הזה לטובת הקמת מדינת ישראל. לנתניהו יש Cachet מהזן הזה.
לבנט אין בכלל. הטרחתי לכאן שוב את דמותו העגמומית של בנט כדי להמחיש את הפער בין נתניהו לבין כל מי שמתיימר להחליפו: העובדה שפייגלין יכול לבכות על החמצת הטרנספר בעזה או הכיבוש בדרום לבנון, היא תוצאה של נקודות פתיחה שישראל הייתה יכולה רק לחלום עליהן בלי היוקרה המדינית של נתניהו. אני שותף לביקורתו של פייגלין על הדרך שבה נתניהו בוחר לפדות את ההון המדיני שישראל צוברת. אבל התעלמות מהעובדה שהדילמות הללו הן צרות של עשירים היא לא סתם כפיות טובה, היא גם התעלמות מהעובדה שאיש מלבד נתניהו לא היה מביא אותנו לפסגות שמהן נראה הנוף הזה.
לכן, למרות החסרונות, מי שחושב לוותר על נתניהו משול למי שמשליך למגרטה את הפרארי שלו בגלל פנצ'ר, ועכשיו מתלבט איזו מאזדה לקנות. לוותר על נתניהו פירושו של דבר להפקיר את מדינת ישראל לבינוניות מדינית.