30 אלף אתרים מחכים שמדינת ישראל תתעורר כבר

בקיץ שעבר טיילתי ברומא העתיקה, וכתבתי כאן על הפער הבלתי נתפס בין תיירות העתיקות ברומא לזו שבירושלים. הפער הזה, בין הפוטנציאל למציאות, מלווה אותי שנים. בכל פעם שאני נתקל במונומנט עתיק בארץ אני נהנה לדמיין כיצד הוא עשוי להיראות, ואיך שחזור שלו היה משפיע על התיירות בסביבתו הקרובה והרחוקה.

השבוע זה קרה לי בבית שאן. האמת היא שאפילו לא נסענו לגן הלאומי. סתם חיפשנו מה לאכול אחרי טבילה בסחנה. הטבילה, אגב, הייתה קצרה מדי משום שרשות הטבע והגנים סוגרת את המקום בחמש, אבל זה כבר נושא לטור אחר. בחנייה של המסעדה, במרכז העיר, בין טיילת שוממה לדופן של מבנה טכני של בזק, יש בור רחב ואליפטי. הבור מלא בצמחייה עזובה ובדקלים שצומחים פרא בין האבנים, אך כשמסתכלים מקרוב מבינים שזהו אמפיתיאטרון רומי עתיק.

כמה עשרות מטרים משם עומד נטוש בניין הסראיה – בית המושל העות'מאני, שהפך אחר כך למשטרה בריטית ולבית משפט. הבניין ההיסטורי המרשים היה אמור להפוך למלון בוטיק, אך המכרז בוטל מסיבות טכניות וטרם פורסם מכרז חדש.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

פעם, כדי לדמיין את הפוטנציאל של אזור כזה, הייתי צריך להסתפק בדמיון שלי. אומנם הוא מפותח למדי, אך היכולת שלי לשתף אחרים בתוצאה הייתה מוגבלת. היום, בזכות מהפכת הבינה המלאכותית, הכול קל יותר. אחרי כמה שעות של מחקר, ניסוי וטעייה, קיבלתי את התוצאה הזאת:

ברור לי שהיא אינה מדויקת, אבל שאלו את עצמכם כמה הייתם משלמים על מלון באירופה שזה הנוף שלו.

וזה רק האמפי שבמרכז העיר. הפוטנציאל של הגן הלאומי אולי אינו משתווה לרומא עצמה, אך אינו נופל משמעותית מרבעים רומיים אחרים ששוחזרו בעולם והפכו למוקדי תיירות, שלא לדבר על טירות משוחזרות ברחבי אירופה. אמרתי לעצמי: למה לעצור כאן? עם כל הכבוד לרומאים, ישראל מרושתת בעתיקות בצפיפות שאין כדוגמתה בעולם. אז השתעשעתי במחקר קצר נוסף ויצרתי הדמיה של בית הכנסת העתיק בברעם. בית הכנסת המרשים עומד כיום כגל אבנים צרובות שמש, רחוק מהגדרה של מוקד תיירות. אך מה אם ניתן ליזם פרטי לשחזר אותו ולבנות סביבו מלון יוקרה המדמה את היישוב היהודי העתיק?

גם כאן ברור לי שטהרנים יאמרו שהשחזור אינו מדויק ושאין דרך לדעת כיצד נראתה הקומה העליונה. אז בשם הטהרנות נזרוק לפח את פוטנציאל התיירות של מדינת ישראל?

כאן צריך לומר מה באמת חוסם יוזמות מעין אלה: הטענה הרווחת היא שאסור. אמנת ונציה משנת 1964 אכן שוללת שחזור השערתי ומתירה בעיקר אנסטילוזיס – הרכבה מחדש של אבנים מקוריות שנפלו. אלא שאמנת ונציה אינה חוק. היא מסמך דוקטרינה מקצועי, ומה שמחייב בישראל הוא חוק העתיקות ומדיניות רשות העתיקות, שאימצו את רוחה בהחלטה מנהלית – וכל החלטה מנהלית ניתנת לשינוי.

גם בעולם המקצועי הקו הנוקשה נשבר מזמן. מסמך נארה משנת 1994 קבע שאותנטיות נמדדת בהקשר תרבותי ולא בסטנדרט אחד. העיר העתיקה של ורשה, שנבנתה מחדש כמעט כולה, נרשמה כאתר מורשת עולמית. בקסנטן שבגרמניה ובקרנונטום שבאוסטריה שוחזרו רבעים רומיים שלמים, והם מוקדי תיירות פעילים.

החסם האמיתי אינו משפטי אלא תמריצי. רשות הטבע והגנים אומנם גובה דמי כניסה, אך הכרטיס לוכד רק שבריר מהערך שהאתר מייצר. תייר שמגיע לבית שאן משאיר את רוב כספו במלון, במסעדה, בחנות ובתחנות הדלק – ואף אחד מהם אינו שייך לרשות. לכן, מנקודת מבטה, השקעה שתשלש את איכות החוויה אינה משלשת את הכנסותיה. היא רק מגדילה את עלויות התחזוקה. כשמי שמשקיע אינו זה שנהנה מרוב הפירות, ההשקעה תמיד תהיה חסרה.

וזה רק חצי מהתמונה. רשות העתיקות ממלאת שני תפקידים בו זמנית: היא הרגולטור שמאשר חפירה ושחזור, והיא גם הגוף שמבצע אותם בפועל. גוף שמאשר לעצמו את עבודתו שלו אינו ממהר לאשר ליזם פרטי לעשות את אותה עבודה, בוודאי לא בקנה מידה שיאפיל עליו.

ומעל הכול עומדת אסימטריה פשוטה. פקיד שדוחה בקשה אינו נושא בשום מחיר, איש לא ייקרא לתת דין וחשבון על אתר שנשאר חורבה. לעומת זאת, פקיד שיאשר שחזור נועז ייחשף לביקורת מקצועית, לעתירות ולכותרות אם משהו ישתבש. במצב כזה "לא" היא תמיד התשובה הבטוחה, וכך היא הופכת לברירת המחדל. יהיו מי שיאמרו שההשקעה יקרה מדי, ושאף תייר לא יבוא כדי לראות בית כנסת משוחזר בודד או אפילו אמפיתיאטרון מרשים. זה נכון. כמעט אף תייר אינו בונה טיול סביב אתר בודד. לכן נדרשת תוכנית לאומית. נדרש אפקט הרשת, נדרשת מסה קריטית. כשתייר מתכנן טיול הוא זקוק למסה שתמלא כמה ימים, והקולוסאום אינו הסיבה לנסיעה לאיטליה אלא אחת התחנות בה.

אז דמיינו שחזור ברמה כזו של 5,000 מבנים. של 2,000. אפילו של 500. בישראל יש כ־30 אלף אתרי עתיקות. דמיינו מלונות בוטיק ואטרקציות אותנטיות משולבים בשחזור ממוזג של ישראל ההיסטורית.

30 אלף אתרים שמתייבשים בשמש אינם גזירת גורל. הם החלטה – ומישהו צריך להחליט אחרת.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

 [email protected]