הרב חיים דרוקמן זצ"ל היה מהדמויות החשובות שעיצבו את עולמה של הציונות הדתית בדורות האחרונים. לצד עיסוקו המתמיד בתורה, בחינוך ובענייני העם והמדינה, נודע הרב באהבתו הגדולה לכל אדם ובתחושת האחריות העמוקה שלו לכלל ישראל. בחגי תשרי, בימים של תפילה ותשובה, של מפגש עם תלמידים ובני קהילה – ניכרו יראת השמיים העמוקה שלו, אהבת התורה והעם, והרגישות לכל יחיד. לקראת השנה החדשה, מובאים בזאת כמה סיפורים מתוך הספר 'חיים שניתנו במתנה – סיפורים לדמותו של הרב חיים דרוקמן' שראה אור לאחרונה.
שופר בשואה וחברות שנשמרה לאורך שנים
סיפר אהרן פולק: "בימי מלחמת העולם השנייה הכרתי בעירנו, צ'רנוביץ שברומניה, ילד שהיה חבר של אחי יוסי. לאותו ילד בן תשע, חיים שמו, היו עיניים מיוחדות, עיניים שמשכו תשומת לב. הוא היה פליט מפולין שנמלט עם משפחתו מהגרמנים. אותו ילד היה יוצא ובא בביתנו, וכך נהפך לחבר טוב של אחי.
בצוהרי ראש השנה נפתחה דלת הבית ואחי יוסי נכנס, ואחריו משתרך בביישנות חברו הפליט. 'האם אוכל לקבל בהשאלה את השופר שלך?' פנה חיים אל אבי המופתע. 'שופר? מה אתה עושה עם שופר בגילך?' שאל אבי בזהירות, 'מסוכן להסתובב ברחובות עם חפץ יהודי כה מובהק!'
אולי יעניין אתכם
'אבא שלי…' גמגם הילד. ניכר שפחד להסגיר את סודו. אבי הבין מיד את העניין וקלט שכנראה האב מסתתר, והילד שם נפשו בכפו כדי להשיג בעבורו שופר. הוא עטף את השופר היטב והורה לחיים להסתיר אותו בבגדיו וללכת בזהירות בצידי הדרכים. אביו של חיים זכה לתקיעת שופר באותה שנה. לא ידענו אז אם זו הפעם האחרונה שיזכה לכך בחייו".
"שנים חלפו", סיפר אהרן, "ואני ואחי איבדנו קשר עם אותו ילד. משפחתנו עלתה ארצה, ואיש מאיתנו לא ידע מה עלה בגורלו של חיים. מפעם לפעם היינו נזכרים בו ותוהים אם שרד את מוראות השואה, ואם כן, היכן הוא כיום… יום אחד דפדף יוסי אחי בעיתון, ובאחד העמודים הבחין בתמונה של חבר כנסת חדש. הוא הביט בו המום וקרא: 'אלו העיניים של חברי חיים!'. אכן, היה זה הרב חיים דרוקמן!"
כך סיפר אהרן פולק, אך הסיפור אינו מסתיים כאן. תמי כפיר, בתו של יוסי ז"ל, חברו של הרב, סיפרה כעבור שנים שלאחר זמן התאחדו שני חברי הילדות, הרב ואביה, והקשר ביניהם התחדש. לחגיגת בר המצווה של בנו של יוסי הגיע הרב, והשמחה הייתה עצומה. תמי זוכרת איך הרב דרוקמן, שכבר היה איש ציבור חשוב ועמוס, היה מקפיד לבקר בביתם וחיזק את אביה בימי מחלתו, עודד אותו, ישב ודיבר איתו בנחת. לא היה צריך יותר מזה.
שנים אחר כך נישאה נכדתו של יוסי לתלמיד של הרב. וכך, שמונים שנה לאחר שהחלה חברותם בצל אימי השלטון הנאצי, סידר הרב דרוקמן את החופה והקידושין לנכדת חברו מימי הילדות.
רק כדי לומר שנה טובה
מספר אבי קופרברג:
בעת ששירתנו במוצב חודר בעזה תכנן הרב לבקר אותנו, חיילים מהישיבה הגבוהה, כדי למסור לנו שיעור קצר לקראת ראש השנה. חיכינו לבואו. עצם הידיעה שהרב עושה את הדרך עד אלינו, אל תוך עזה, כבר חיזקה אותנו מאוד. אך בלילה שלפני הביקור קרה דבר ששינה את כל התוכניות. בשעת לילה מאוחרת זוהה מחבל שניסה לחדור למוצב ולפגוע בחיילים. לאחר קרב קצר הוא חוסל וכל כוחותינו שבו ברוך ה' בשלום, אך בעקבות האירוע נסגרו כל הדרכים, ולא הייתה אפשרות להגיע למוצב.
למרות זאת יצא הרב לדרך, בתקווה שיוכל בכל זאת להגיע אלינו. במשך שלוש שעות המתין הרב במחסומים ובדרכים, אף שהבין שגם אם יצליח להיכנס לא יוכל להישאר זמן רב, משום שהליווי החוזר כבר יצטרך לצאת. לבסוף, לאחר שעות של עיכובים, הגיע הרב למוצב. הרב הסתכל בנו בחום ואמר בצער שאומנם אין כעת זמן למסור את השיעור שתכנן, אבל הוא בא לפחות כדי לברך אותנו בשנה טובה. וכך היה. הרב עבר בינינו, בירך אותנו, לחץ את ידינו – ואחרי זמן קצר נסע חזרה.
כך בילה הרב בוקר שלם במחסומים ובדרכים – לא כדי למסור שיעור, ולא כדי להאריך בדברים – אלא רק כדי לחבק את תלמידיו החיילים ולברכם לקראת השנה החדשה.
תחת הכיבוש הקומוניסטי
הרב דרוקמן לא שכח כל חייו את יום הכיפורים של שנת תש"א. הוא היה אז ילד צעיר בעיירה קיטוב שבפולין, שנכבשה בידי הרוסים. השלטון הקומוניסטי סגר מוסדות יהודיים וכפה גם על הילדים היהודים ללמוד בשבתות ובחגים.
בבוקרו של היום הקדוש הלך חיים הקטן עם אביו לבית הכנסת. תפילת שחרית נאמרה מעומק הלב, אך כשהגיעה קריאת התורה הביט בשעון הגדול שבפאתי בית הכנסת והבין שהגיעה השעה ללכת לבית הספר. "לא רציתי ללכת, כמובן", סיפר לאחר שנים, "אך לא הייתה ברירה. הרוסים הכריחו אותנו. הם אמרו שממילא לא נכתוב, רק נבוא לכמה שעות… פחדתי מהעונש".
כשסיים את לימודיו באותו היום, רץ בחזרה לבית הכנסת. כשנכנס, ראה שהקהל עודנו בקריאת התורה! שמחה הציפה את ליבו – הרי לא הפסיד הרבה! אך כעבור רגע התבררה האמת הקשה: זו הייתה קריאת התורה של מנחה! את תפילת מוסף כולה – הפסיד.
"פרצתי בבכי", היה מספר, "לא יכולתי להירגע. הצטערתי כל כך על התפילה שהפסדתי, אבל יותר מזה – בכיתי על שפחדתי, שפחדתי מהעונש של המורה יותר משפחדתי להחמיץ את התפילה". אותו כאב פנימי, אותה סערת נפש על הפסד של תפילה וקדושה – ליוו אותו כל חייו.
עד שנתו האחרונה לא שכח הרב את אותו מוסף של יום הכיפורים. בזיכרון זה, שהיה נטוע עמוק בנפשו, היה מדגיש לתלמידיו כמה נוראה היא הגלות, וכמה עלינו לשמוח ולהודות על מדינת ישראל העצמאית שזכינו לה בדורנו.
מלאך של ממש
הרב אהרן בק משתף בחוויותיו מתפילות הימים הנוראים במחיצת הרב:
הרב דרוקמן ניגש לפני התיבה בתפילות קבועות: בראש השנה – מוסף, וביום הכיפורים – "כל נדרי", ערבית, מוסף ונעילה, בקיצור… מרבית היום. מי שלא שמע את תפילתו של הרב דרוקמן בימים הנוראים – לא שמע תפילה מימיו.
הרב לא היה "חזן מצטיין". הקול שלו היה תמיד שבור וצרוד. אבל הוא היה בעל תפילה. עוצמת התפילה שלו הייתה לא מהעולם הזה. קשה לתאר במילים את החוויה העצומה הזאת של תפילת הרב דרוקמן. קשה לשחזר אותה. לא יכולתי להסיר את עיניי מדמותו לאורך התפילה כולה. שם היה הרב נדמה בעיניי כמלאך באמת.
הרב דרוקמן היה כולו תפילה. איך אפשר לתאר את הרב לבוש כתונת בד קודש, עומד בתפילה ובתחנונים לפני מלך מלכי המלכים! מה נהדר היה מראה כוהן גדול בבואו אל הקודש, כמלאך מיכאל משרת.
אני שומע בחיל ורעדה את הרב דרוקמן קורא: "קדוש אתה, ונורא שמך, ואין א־לוה מבלעדיך!" – וכל ברואי העולם, מקצה הארץ ועד קצה, מקבלים עליהם עול מלכות שמיים. אני שומע אותו קורא: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה" – וכל הרוע שבעולם מתנדף מאליו.
ובתפילת "עלינו לשבח", בברכת מלכויות במוסף של ראש השנה, כשהגיע הרב למשפט "שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם", וכשהוא אומר "שהם משתחווים להבל וריק" – הוא תמיד היה פורץ בבכי. וכולנו הבנו שאיננו מתפארים על אומות העולם התועות אחרי אלוהים אחרים, ואנחנו, אשרינו שזכינו – אלא זה מגיע מרחמים גדולים על אומות העולם, שאינן מבינות שהן משתחוות להבל וריק! כמה רחמנות עליהם, על כל התועים! כמה אנחנו רוצים להביא להם סוף סוף את הטוב האמיתי, הטוהר והצדק.
וכך, בכל קטע, משפט ומילה של התפילה, היה הרב מכניס משמעות עמוקה שנחרתה בלב כל השומעים – במנעד קולו, בהדגשת אותיותיו, ברגש הנלווה אליו ובתכנים שהיו מהדהדים מן השיעורים שקדמו לימים הנוראים.
מלאך. מלאך של ממש.
ושנאת חינם!
בתפילות הימים הנוראים, לקראת סוף חזרת הש"ץ (בנוסח האשכנזי), נאמרת הבקשה "אבינו מלכנו, זכור רחמיך וכבוש כעסך…". בתפילה זו מפרטים את כל סוגי הצרות והרעות המתרגשות לבוא לעולם ומבקשים הגנה והצלה מכולן: "וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגפה ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזרה רעה ושנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך".
מילות התפילה קצרות, אך עמוסות בכאב. המתפללים לוחשים אותן בכוונה – לעיתים בלב חרד, לעיתים בקול בוכה. רבים מרגישים שמשהו מהבקשה הזאת נוגע בהם: זה במגפה, זה בגזרה, זה בשבי. כל אחד נושא את כאבו הפרטי – מחלה של אם, חייל שנפצע, קשיי פרנסה…
אבל היה אחד שבליבו בער כאב גדול יותר. כאב של עם שלם. כאשר הרב דרוקמן היה מגיע לתפילה זו, ידעו תלמידיו מראש היכן תיעצר נשימתו. הוא התפלל בכאב על הכול – על הצלה מחרב ורעב, על ישועה ממגפה ושבי – אך דווקא כשהגיע למילים האחרונות, כבר לא הייתה זו תפילה – הייתה זו זעקה: "ושנאת חינם!". שתי מילים שהפכו לרעידת אדמה. קולו נסדק, נשבר, נדם. לשבריר שנייה עמד, מתקשה להמשיך.
שנאת החינם – היא הייתה הפצע המדמם של ליבו, עליה הוא בכה יותר מכול, ממנה הוא ירא, בה הוא נאבק כל חייו – לא במלחמות, אלא באהבה. אהבה עיקשת, אמיצה, חובקת כול. אהבה שאינה שואלת מי אתה ואיזו כיפה אתה חובש, לאיזו עדה, מגזר או זרם אתה משתייך. הוא חיבק את העם כולו – ובכה על הקרעים. לא הייתה זו רק תחינה לבורא, הייתה זו גם קריאה סמויה לכל המתפללים: די לשנאה! די לפילוג! הגיע הזמן לרפא את הלב של עם ישראל!
תענית דיבור בעשרת ימי תשובה
מספר הרב אלישיב הכהן:
במשך שנים רבות נהג הרב להטיל על עצמו תענית דיבור בעשרת ימי תשובה, אך מתוך ענוותנותו לא רצה שיידעו על כך. כדי להסביר את שתיקתו, כתב פתק קטן והניחו על שולחנו: "אני צרוד מאוד מתפילות ראש השנה, ולכן איני יכול לדבר".
באחת השנים יצא לי לסייע לרב במשרד שבביתו באותה תקופה. כשהיו טלפונים חשובים – היה הרב כותב את תשובתו על פתק, ואני הייתי מקריא אותה בשמו אל מעבר לקו, מילה במילה. כך היה גם כשהתקשרו אליו מלשכות ראש הממשלה ונשיא המדינה, שניהם קיבלו את תשובותיו – בכתב.
באותו שבוע הגיע אל הרב יהודי שאינו שומר תורה ומצוות מאחד הקיבוצים, שהיה בקשר קרוב מאוד אליו. הרב ישב איתו בדשא שמחוץ לבית ודיבר עימו ארוכות. אז הבנתי – השתיקה לא נבעה ממניעה, מצרידות – אלא מבחירה, מעבודה פנימית. אך כשיהודי ביקש את עזרתו ותשומת ליבו, דיבר איתו הרב בלבביות, למרות התענית שקיבל על עצמו.
הרב בסוכה, הרבנית במגורי הבנות
מספר יהודה ברוכי:
במהלך חגי תשרי של שנת תשנ"ד השתתפנו, מחלקה של בני ישיבות שרובה מ'אור עציון', בקורס צניחה. והנה, הפתעה! לקראת שבת חול המועד סוכות זכינו לביקור מיוחד. הרב והרבנית הגיעו "לנפוש" איתנו בשבת בבסיס! במקום ליהנות משבת לצד בני המשפחה בסוכה הגדולה במרכז שפירא, בחרו הרב והרבנית לשבות איתנו באותם תנאים שאנו היינו בהם. הרב, שכבר עבר אז את גיל שישים, ישן בסוכה שמחוץ לחדר האוכל, לצד החיילים, ואילו הרבנית זכתה לחדר במגורי הבנות.
במהלך כל אותה שבת חול המועד נהנינו מרצף של שיעורים מחזקים, שרנו שירים וחזרנו במידה מסוימת לאווירה הישיבתית שהייתה כה חסרה לנו. הייתה זו שבת מרוממת במיוחד, שהטעינה אותנו בכוחות רבים לקראת המשך השירות הצבאי המצפה לנו.
בכיסא גלגלים לשמח מגורשים
מספר אליסף כהן:
בנעוריי התגוררתי עם משפחתי באתר הקראווילות שבקיבוץ עין צורים, שהוקם למגורים זמניים לתושבים שגורשו מגוש קטיף עד שימצאו לעצמם פתרונות דיור קבועים. אט אט עזבו עוד ועוד משפחות, ונותרנו רק משפחות אחדות באתר. חג שמחת תורה הגיע, ובית הכנסת שלנו היה ריק כמעט לגמרי ממתפללים. איך חוגגים שמחת תורה בצורה כזאת? לבדנו? כמה אברכים מישיבת 'אור עציון' שהתגוררו בקראווילות התפללו איתנו, כדי שנהיה יותר ממניין אנשים, אבל בית הכנסת שלנו היה ריק ברובו, והשקט העיק.
והנה, באמצע ההקפות והריקודים, נשאבו לפתע כל האברכים לעבר הכניסה נרגשים. התקרבתי גם אני. רוח חמה נשבה פנימה מהדלת הפתוחה, ועם הרוח נכנס גם איש מבוגר מאוד, ישוב על כיסא גלגלים, לבוש בגדי חג, זקנו הלבן עיטר את פניו המחייכות. היה זה הרב דרוקמן. לא האמנתי למראה עיניי: הדרך מבית הרב בהליכה מהירה היא יותר מחצי שעה, והרב היטלטל כל הדרך בכיסא גלגלים, תחת השמש הקופחת.
כשנכנס הרב, התחזקו השירה והריקודים, וכולם התמלאו כוחות סביב הרב, שהניף את ידיו מעלה ומטה, מעורר את המתפללים לרקוד ולשמוח בשמחת התורה. הרב שר והרקיד אותנו, ואף שימח אותנו בדרשת חג מרוממת. לבסוף איחל "חג שמח" למתפללים ופנה לחזור לביתו.
בקרב התושבים הייתה התרגשות עזה עד כדי בלבול היות שהרב לא תיאם את הגעתו – לא עם התושבים ולא עם הישיבה. כשליוויתי אותו עם אבי מורי בחזרה מעין צורים לביתו שבמרכז שפירא, הבנו מהמלווה של הרב שזו הייתה בחירה ספונטנית לחלוטין של הרב. הרב עשה את כל הדרך ממרכז שפירא, באמצע החג ובחום הכבד – רק כדי לשמח בשמחת התורה את המשפחות הספורות שנותרו באתר.
מתוך הספר 'חיים שניתנו במתנה' מאת עומר פדור.
בספר מובאים יותר מ־850 סיפורים מעוררי השראה, שנלקטו מפיהם של מאות מספרים מכל תחומי חייו של הרב
