מילים אלו נכתבו לפני הבחירות, בלי לדעת או לנבא מה יהיו תוצאותיהן, ודווקא בנקודת הזמן הזאת מתחדד מה שמיוחד בתורתנו הקדושה: ערכי הנצח שבה אינם משתנים לפי הנסיבות, אלא קבועים ועומדים, כדברי שלמה המלך: "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים". המציאות הציבורית משתנה ומתפתחת, אך את משמעותה ואת דרכה אנו מבקשים לברר לאור ערכי הנצח של התורה. לכן דברים אלו נכונים ותקפים גם קודם שהתבררה תמונת הבחירות, וגם לאחר מכן.
ההצבעה בבחירות והכנסת הפתק בקלפי הן הדרך שבה אנחנו בוחרים מי יוביל וינהיג אותנו, אך יש לשאול ולברר שאלה עקרונית וחשובה ביותר: האם להכרעה זו יש תוקף תורני והלכתי? האם בחירת הציבור מעניקה לנבחריו סמכות מחייבת על פי התורה, ואם כן, על אילו יסודות הלכתיים נשענת סמכות זו?
סמכות השלטון במדינה יהודית
מכוח מה מחויב אדם מישראל להחלטותיו של שלטון נבחר? האם סמכותה של הממשלה נובעת רק מן הצורך המעשי לקיים סדר ציבורי, או שיש לה מעמד גם בתוך עולמה של ההלכה? שאלה זו מתחדדת במדינתנו היקרה, מדינת ישראל, שאין בה מלך שנמשח על פי נביא, ומוסדותיה אינם מעמידים את משפט התורה ביסוד מרבית הכרעותיהם. ואף על פי כן, היא נושאת באחריות לביטחון ישראל, לניהול חיי האומה בארצה ולתחומים ציבוריים רבים נוספים. את היחס התורני, ההלכתי והרוחני לשלטון יש לברר מתוך אמונה במדינת ישראל כחלק מתהליך הגאולה, ומתוך שאיפה להעמיד את חיי הציבור על אדני התורה.
ומה קורה כשאין מלך?
הגמרא (סנהדרין כ, ב) מונה את העמדת המלך בין שלוש המצוות שנצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ. הרמב"ם (הלכות מלכים א, ג) פוסק בהקשר לכך: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ועל פי נביא". לכאורה, כאשר תנאים אלה אינם מתקיימים, חסרה התשתית ההלכתית לעצם סמכותו של השלטון. אולם יש להבחין בין דרך העמדת המלכות המתוארת ברמב"ם לבין השאלה הרחבה יותר: כיצד מנהיגה האומה את ענייניה כשאין אפשרות להעמיד מלך בדרך זו? היעדרם של מוסדות ההנהגה הרוחנית של האומה (נביא וסנהדרין) אין פירושו שהתורה מותירה את הציבור ללא הנהגה מחייבת.
אולי יעניין אתכם
בתשובה העוסקת במשפטי המלוכה, מחדש הרב קוק זצ"ל שכאשר אין מלך, הזכויות הנוגעות להנהגת האומה חוזרות אל האומה בכללה (שו"ת משפט כהן, סימן קמד). המלכות מופקדת על צורכי הכלל, והיעדרו של מלך אינו מבטל את הצרכים הללו, וגם לא מפקיע מן האומה את היכולת והצורך לדאוג להם. מכאן נפתח פתח להכיר בסמכותם של מוסדות הנהגה, שאינם מלכות במובן הפשוט של המילה, כמחייבים גם מבחינה הלכתית. אין הדבר אומר שכל פרט בדיני המלך מועתק לממשלה, אלא יש בכך עיקרון שממנו יוצאת ההכרה בסמכות הציבורית, גם בהיעדר מלך.
הרב ישראלי זצ"ל פיתח את הנקודה הזאת ביחס למוסדות ממשל נבחרים. מסקנתו היא שלמינויים ממלכתיים הנעשים בבחירות ובהכרעת רוב העם יש תוקף וסמכות הלכתית (עמוד הימיני, סימן ז). הסכמת הציבור היא דרך להעמיד את מי שיישא באחריות לענייניו והדבר מקבל תוקף הלכתי, אף שאין בהכרה זו כדי לומר שלממשלה נבחרת יש דין זהה לכלל סמכויות וסדרי המלכות המתוארים בתורה.
דמוקרטיה בתורה?
להסכמת הציבור יש מקורות רבים בדברי חז"ל. במסכת ברכות (נה, א) נאמר: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". הגמרא לומדת ממינויו של בצלאל לבניית המשכן שיש להיוועץ בציבור לפני שממנים עליו בעל תפקיד. אף שבצלאל נבחר על ידי הקב"ה להוביל את מלאכת בניית המשכן, משה נתבקש לשאול גם את ישראל אם המינוי מקובל עליהם. מכאן שיש חשיבות להסכמת הציבור, מלבד עצם התאמתו של האדם לתפקיד.
גם בהלכות גזלה ואבדה (ה, יח) מדגיש הרמב"ם את חשיבות קבלת השלטון על ידי הציבור. הדברים מובאים שם בהקשר לגביית מיסים על ידי המלך, והרמב"ם מציין את הסכמת בני הארץ ואת סמיכת דעתם עליו כדברים המחייבים כדי לתת תוקף למלכותו: "במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם".
מן המקורות הללו עולה שלציבור יש חלק ממשי בהעמדת הנהגתו. במדינה שבה האזרחים בוחרים את נציגיהם, הבחירות הן אפוא הדרך שבה הציבור מעניק להנהגה סמכות לנהל את ענייניו. חשוב לציין כי סמכות זו נתונה לנציגי הציבור גם בשעה של מחלוקת, ולא צריכה אשרור מחדש בכל פעם לפי מידת ההסכמה האישית עם החלטותיהם, שכן אילו כל אזרח או קבוצה היו רשאים להפקיע את סמכות השלטון משעה שהפסיד בבחירות, הייתה ההכרעה הציבורית מתרוקנת מתוכנה.
על יסודות אלה ניתן לראות בהכרעה המתקבלת לפי כללי המערכת מסגרת מחייבת לניהול ענייני הציבור. לצד זאת, לציבור נתונה האפשרות לבקר את הנבחרים, להחליפם ולפעול לתיקון החלטותיהם, ומכאן שיש לברר גם היכן עוברים גבולותיה של הכרעת הציבור.
גבולות הגזרה של הכרעת הרוב
למדנו שקבלת הציבור מחייבת, אולם אין בכך כדי להעניק לשלטון סמכות בלתי מוגבלת. התורה עצמה, המקנה למלך כוח שלטוני נרחב, מחייבת אותו להישמע למצוותיה. הרמב"ם פוסק (מלכים ג, ט) שאם המלך גזר לבטל מצווה, אין שומעים לו, שכן מקור הסמכות הציבורית אינו נעשה עליון על דבר ה׳. ממילא גם הכרעת רוב אינה יכולה להתיר איסור או לעקור מצווה. יש להבחין בין הכרעה בענייני ניהול, הנתונה לשיקול דעתם של המוסדות המוסמכים, לבין ניסיונות לשנות או להכריע מחדש במה שהתורה כבר ציוותה.
לפיכך, הממשלה מוסמכת לפעול במישור הציבורי, אך לא כל פעולה שלה מקבלת תוקף הלכתי, ובוודאי לא כאשר היא נעשית בניגוד לרצון התורה. במקום שיש איסור ברור, כוחו של הרוב אינו יכול להתירו. עם זאת, יש להיזהר ולבחון היטב לפני שאנו קובעים כי החלטה מסוימת מנוגדת לתורה.
התורה לא רק מגדירה את מקור סמכותה של ההנהגה, אלא גם משפיעה על אופן פעולתה של המנהיגות. התורה (דברים יז, יח-כ) מחייבת את המלך לשאת עימו ספר תורה כדי שילמד ליראה את ה׳, ולבלתי רום לבבו מאחיו, והרמב"ם (מלכים ב, ו) מוסיף שעליו להיות עניו ורחמן ולחוס על כבוד קטן שבקטנים. הדבר מלמד על האחריות המוטלת על כתפיה של ההנהגה. דווקא מי שמנהיג נדרש לזכור שהוא בא לשרת את מונהגיו ולפעול למענם, ואינו בא לשרת את עצמו.
הכותב הוא אב בית דין בבית הדין לממונות 'ארץ חמדה' וראש כולל רחביה
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
