בליל ראש השנה נוהגים ישראל לאכול מאכלים מיוחדים המכונים "סימנים", שהם מעין סמל וסימן לבקשות שאנו מבקשים מהקב"ה לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
במבט ראשון, מנהג הסימנים מעורר תמיהה – מדוע הבאת מאכלים מסוימים לסעודה ואכילתם (או התבוננות בהם) יכולות להשפיע על טיב השנה העומדת בפתח?
ניתן היה לחשוב שהמאכל משפיע רק מפני שמתלווה אליו תפילה או בקשה. ואכן, מנהגו של רב האי גאון (הובא בר"ן ראש השנה יב: באלפס) היה לומר תפילה על כל אחד מהמאכלים, וכך אנו נוהגים. לפי מנהג זה, מסתבר שאין בסימנים כוח מיוחד שעל ידו נתברך בשנה טובה ומתוקה, ורק בצירוף התפילה שאנו אומרים על כל אחד מהם – יש בכך סימן טוב.
כיוון זה עולה מתוך דברי המאירי (הוריות יב.). המאירי דן בשאלה אחרת הנוגעת למנהג הסימנים: האם אין בו חשש איסור "ניחוש" (ויקרא יט, כו)? המאירי מסביר שמטרת הסימנים היא לעורר את האדם לחזרה בתשובה. אין בסימנים כוח סגולי עצמאי, אלא הם מעין מקור השראה שאמור לחולל שינוי אצלנו, מכוח תפילה ותשובה. לכן אין הדבר דומה לאיסור ניחוש: כאשר אדם מתחיל עסק מסוים ועושה לעצמו סימן, שאם הסימן יצליח גם העסק יצליח – זהו איסור ניחוש; אך הסימנים מובאים לשולחן רק כאמצעי המעורר אותנו לתשובה, ולכן אין בכך איסור (וכדי שלא יהיה חשש שיתייחסו לסימנים אלו כאל ניחוש, תיקנו לומר עליהם "יהי רצון"). כעין זה כותב גם השל"ה (ראש השנה, נר מצוה אות כב), שהמאכלים אמורים לעורר את האדם לתפילה ובקשה.
אולי יעניין אתכם
מדוע אין איסור "ניחוש" בסימנים?
למרות האמור, בגמרא לא נזכר שצריך לומר תפילה מסוימת בהקשר לכל פרי, ונראה ממנה שעצם אכילת המאכלים די בה כדי שיהיו כסימן טוב. וכך עולה מדברי רש"י (כריתות ו.), הטור (תקפ"ג) והבית יוסף (שם). לפי ראשונים אלו, שמות המאכלים או מעלתם המיוחדת הם הסיבה להיותם סימנים. אנו מבקשים להביא לסעודה שבה נפתחת השנה מאכלים המבטאים דברים חיוביים כמו צמיחה ומתיקות, והם מעין רמז וסגולה שגם אנו, בעזרת השם, נזכה לכך, ולכל הברכות כולן.
לפי דעות אלו, מדוע אין בסימנים איסור ניחוש? שאלה מעין זו נשאלה כבר בתקופת הגאונים, והשיב רב נטרונאי גאון (שו"ת רב נטרונאי גאון, סימן קע"ט; אוצר הגאונים, סימן צ"ד): "דבר זה נחש לטובה הוא". ייתכן שכוונתו היא שאין כאן ממש ניחוש של עתיד השנה הבאה על ידי הסימנים, אלא רק שימוש בהם כסימן טוב בעלמא.
שיטת הרמב"ן והמהר"ל
אולם מדברי הרמב"ן (בראשית יב, ו) עולה הסבר אחר. הרמב"ן מסביר את העיקרון שייסד בספר בראשית, "מעשה אבות – סימן לבנים", ומבאר שכל מעשי האבות מפורטים בתורה בהרחבה יתרה, משום שמעשיהם של האבות גורמים לכך שהדבר ייעשה בעתיד לעם ישראל. בעקבות המעשה הסמלי של האדם עתידה להתרחש גזרת "עירין" – גזרת שמיים. הוא מדגים זאת בפעולותיהם של הנביאים, שכדי להראות מה עתיד להתרחש, היו עושים פעולות סמליות שדימו את העתיד לבוא. לדוגמה, ירמיהו מצווה לקשור אבן על הספר ולהשליכה אל נהר פרת, כסמל והכנה לכך שבבל עתידה לשקוע ולהיעלם (ירמיהו נא, סג-סד), ואלישע אומר ליואש שאילו היה יורה חמישה או שישה חיצים, היה זוכה להשמיד את ארם בצורה מוחלטת (מלכים ב' יג, טז-יז). מכאן מוכיח הרמב"ן שאכן יש למעשים הסמליים כוח לפעול במציאות.
בעקבות דברי הרמב"ן, המהר"ל (באר הגולה, באר השני פרק ז) מבאר את מנהג הסימנים בראש השנה. לדבריו, אכילת הסימנים היא מעשה סמלי שיש בו לפעול כדי שתצא הגזרה מאת הקב"ה לטובה. על ידי האכילה ניתן ליצור מציאות חיובית של שנה טובה ומתוקה.
לפי זה, יוצא שמנהג הסימנים לא רק שאין בו איסור ניחוש, אלא הוא הפוך מניחוש: בניחוש, הסימן מנחה את האדם כיצד לפעול. לעומת זאת, מנהג הסימנים נועד ליצור את המציאות על ידי מעשי האדם. הסימנים אינם מגלים כיצד יש לפעול אלא יוצרים את המציאות. וכלשון המהר"ל: "הוא הכנה שתצא הגזרה לטובה".
מנהג הסימנים – מבט חיובי על העולם
ייתכן להוסיף עוד שמטרת הסימנים היא להעביר לעצמנו מסר בתחילת השנה, שעלינו לראות את העולם בצורה טובה וחיובית. אנו מבקשים להתבונן בשנה הנכנסת כשנה טובה מתוקה, להתבונן בעם ישראל שמסביבנו כמלאים מצוות כרימון. אדם שמתבונן בטוב יודע לפעול בטוב, וממילא גם להפוך את המציאות לטובה. הוא יתרגל להתבונן על דברים בצורה חיובית, וממילא המציאות תאיר לו פנים בחזרה.
כאשר האדם מתבונן על המציאות באופן שלילי, הוא כביכול מתנתק בכך מהקב"ה, ואינו פוגש את נוכחותה של השכינה בעולם. רק כאשר האדם מתמקד בטוב שבמציאות, הוא זוכה לפגוש את נוכחותו של הקב"ה בעולם.
אנו מביאים מאכלים שונים לשולחן בסעודה הראשונה של השנה, ושואבים מכולם אמירה טובה וחיובית. אנחנו מנסים להחדיר בלב כולם, שכל הֶקשר שעולה לנו יהיה טוב ונעים. כל דבר שנביט בו – ייתן לנו מחשבה חיובית ועין טובה. אנחנו מנסים להרגיל את עצמנו ואת המשפחה כולה להסתכל על הטוב, לחפש את הנקודות הטובות שבכל דבר במציאות. מתוך כך אנו מתפללים שנצליח להאיר את הטוב שבעולם, ושראייה זו תביא טוב לעולם, תשרה נוכחות שכינה הנמצאת במקומות הטובים, תזכה אותנו למפגשים רבים יותר עם הקב"ה השוכן בתוך הטוב, ותביא אותנו להיות קרובים יותר אל הקב"ה.
דיני אכילת הסימנים
מקור המנהג: בספר נחמיה מסופר שנחמיה אומר לעם בראש השנה לאכול דברים שמנים ומתוקים. ייתכן שהטעם לכך הוא כבוד היום, אך ייתכן שזהו מקור קדום למנהג אכילת הסימנים. בגמרא (הוריות יב.) קובע אביי שמכיוון שסימנים הם דבר בעל משמעות, טוב שאדם יהא רגיל לאכול בתחילת השנה מאכלים לסימן טוב. וכך הובא בשולחן ערוך.
לראות או לאכול: בגמרא בהוריות נאמר שטוב לראות את הסימנים, ולעומת זאת בגמרא בכריתות (ו:) נאמר שטוב לאכול את הסימנים. בדבר זה נחלקו גם הראשונים, ולמעשה נפסק בשולחן ערוך שיש לאכול את הסימנים. עם זאת, כאשר ישנו סימן שלא אוהבים או שיש בו חשש תולעים, ניתן להביט בו (או לאחוז בו) ולומר עליו "יהי רצון", בהסתמך על השיטות שדי בראיית הסימנים.
מהם הסימנים: בגמרא הוזכרו דלעת, רוביא, כרתי (כרישה), סלק ותמרים, מפני שהם גדלים מהר וחלקם מתוקים, או בהתאם לשם שלהם, שמתאים לבקשה מסוימת. ניתן להוסיף עוד מאכלים ולומר סימנים טובים נוספים, לדוגמה: רבים נוהגים לאכול גם תפוח בדבש, דגים וראש של כבש או איל. ניתן להוסיף עוד סימנים ואף לומר עליהם "יהי רצון" בנוסח שלנו, בהתאם לשמות המאכלים או לתכונותיהם.
מתי אוכלים את הסימנים בסעודה: ישנם שני מנהגים: א. לאחר המוציא: הטור כותב שנוהגים לאכול את הסימנים בתחילת הסעודה, וכך כתב האגודה. כמנהג זה נוהגים רוב האשכנזים וחלק מן הספרדים, וכך הורו הרבה מפוסקי ספרד. למנהג זה, לא מברכים ברכה אחרונה על הסימנים, ומברכים ברכה ראשונה על מאכלים שלא רגילים לאכול בתוך הסעודה (כגון תמר). ב. לאחר קידוש: יש שנהגו על פי האר"י לאכול את הסימנים מיד לאחר הקידוש, קודם נטילת הידיים. למנהג זה מברכים ברכה ראשונה על הסימנים, ויש ספק גדול אם לברך ברכה אחרונה בנפרד מברכת המזון.
איזה סימן נאכל ראשון: יש שאוכלים את התמר ראשון כי הוא משבעת המינים, וכך נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים, וכך יש לנהוג לכתחילה. ואולם יש מהאשכנזים שאוכלים את התפוח ראשון, מפני שהוא חביב. מי שמחזיק במנהג זה מאבותינו, יכול לנהוג כך, אך מי שאין לו מנהג ברור יברך על התמר תחילה.
אמירת "יהי רצון": בגמרא לא מוזכר שצריך לומר תפילה מסוימת בסמוך לאכילת הסימנים, אולם רב האי גאון וראשונים נוספים ציינו שאומרים תפילה בסמוך לאכילת כל אחד מהסימנים, וכך המנהג המקובל כיום, לומר "יהי רצון מלפניך ה' א־לוהינו וא־לוהי אבותינו, שירבו זכויותינו" וכדומה. ניתן להזכיר ב"יהי רצון" את שם ה' כי אין זו ברכה אלא תפילה, ומותר להתפלל תפילה אישית עם שם ה' (ויש שנהגו לומר בלי שם ה'). ואם אינו מתכוון כל כך, כגון שכבר אמר בקשות רבות, מסתבר שכעת יאמר בלי שם ה'.
מתי אומרים את ה"יהי רצון": ישנם שלושה מנהגים: א. לברך "בורא פרי העץ", לאכול מעט ואחר כך לומר "יהי רצון". ב. מנהג חב"ד לברך "בורא פרי העץ", לומר "יהי רצון" ואחר כך לאכול, ולדעתם אין חשש שזהו הפסק בין הברכה לאכילה, כי הבקשה היא צורך אכילה. ג. יש נוהגים לומר "יהי רצון", לברך "בורא פרי העץ" ואחר כך לאכול.
למעשה עדיף לנהוג כאפשרות הראשונה: לברך "בורא פרי העץ", לאכול מעט, ואחר כך לומר "יהי רצון". בשאר הסימנים, שאין צורך לברך עליהם מכיוון שנפטרו בברכה על הסימן הראשון, המנהג לומר קודם "יהי רצון", ורק אחר כך לטעום את המאכל.
סימנים בלילה השני: יש נוהגים לאכול את כל הסימנים גם בלילה השני, ויש נוהגים לאכול רק תפוח בדבש בלילה השני. רבים נוהגים לאכול את הרימון בלילה השני ולא בראשון, כדי לכוון עליו בברכת "שהחיינו" ובכך לצאת מן הספק בנוגע לברכת "שהחיינו" בלילה השני.
מאמר זה לקוח מתוך ספרו החדש של הרב רימון 'הלכה ממקורה – ראש השנה'. הספר מקיף את הלכות חודש אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה מן המקורות בתורה, במשנה, בגמרא, בראשונים ובאחרונים ועד ההלכה למעשה, תוך פירוט יסודות הדינים וטעמיהם
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
