משטרה צבאית
לפני כמה שנים בערב יום כיפור קיבלתי טלפון מטלטל ממישהו שאפילו לא הזדהה. אמר לי ששלוש שנים שהוא רוצה להתקשר אליי, שכל יום בשנה הוא רוצה להתקשר, אבל לקראת יום כיפור הוא רוצה במיוחד. עכשיו סוף סוף מצא את האומץ. ״פגעת בי מאוד״, אמר לי, ״ואני רוצה שתדע את זה״. אני מניח שאפילו דרך הטלפון הוא הצליח לשמוע את דפיקות הלב המבוהלות שלי, מתפרעות בחרדה. זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו, לפני כיפור, מישהו ששלוש שנים מחזיק עליי דברים בבטן. הקשבתי.
״הייתי בשיעור שלך״, סיפר לי, ״באופן קבוע באתי לשמוע את השיעורים שלך, אהבתי אותם. באחד השיעורים סיפרת סיפור מהשירות הצבאי שלך, ואיכשהו התגלגלת לאיזו היתקלות עם המשטרה הצבאית, על הדרך השחלת בדיחה על המ"צ וכולם צחקו. גם אני. אבל צחקתי רק בפה, כדי להיות כמו כולם. בלב לא צחקתי, בלב נפגעתי ממך מאוד. אני שירתי במשטרה הצבאית. לא בחרתי במשטרה צבאית, רציתי גולני, אבל הנתונים הרפואיים שלי לא התאימו. ביקשתי מודיעין, אבל זה צבא, לא החלטה שלי. ומכיוון שהגעתי למשטרה הצבאית עשיתי את התפקיד בצורה הכי טובה שאני יכול. כן, גם נתתי דוחות לחיילים שהתלבשו באופן לא תקני. אלה החוקים ואני הייתי במשטרה שאוכפת את החוקים. רציתי לשרת את המדינה וזה מה שהמדינה בחרה בשבילי. ובאחת הרגילות מהשירות אני מגיע לשיעור שלך ושומע איך אתה עושה צחוק ממני ומהשירות שלי. כולם צחקו. עליי. בגללך. אפילו אם לא ידעו שצוחקים עליי. שלוש שנים אני מחזיק את זה. הנה, אמרתי״.
התנצלתי בפניו, באמת לא רציתי לפגוע בו. הוא היה מאוד רחום כלפיי ואמר שהוא סולח. לכאורה הייתי יכול לראות את העניין כתקרית לא נעימה שהסתיימה הכי טוב שאפשר, אבל הנה, עברו הרבה שנים ואני כותב את זה כאן, כלומר אני מסתובב עם השיחה ההיא לקראת כל יום כיפור מחדש.
אולי יעניין אתכם
למה? לא רק מפני שקיבלתי ממנה שיעור חשוב, שמי שנפגע עושה חסד כשהוא מתגבר על החשש ומתקשר לומר, אפילו אם מדובר ביחסים לא שוויוניים בהגדרה כיחסי תלמיד ורב. אבל זה לא השיעור הזה שבגללו אני סוחב את הסיפור. זו בעיקר הידיעה שזה מסוג הדברים שלא באמת תיקנתי. אני יודע בוודאות שיש עוד כאלה, אנשים שונים שסיפור לא רגיש שסיפרתי או בדיחה לא מוצלחת בשיעור במהלך השנים היו בשבילם חץ שאולי תקוע בלב עד עכשיו.
למה אני כותב את זה כאן? מפני שאין לי ספק שגם הטור הזה, שהרבה אנשים אומרים לי שהם שמחים בו, מן הסתם פגע בהרבה אנשים (אולי גם באלה שאמרו לי שהם שמחים בו – הרי גם השוטר הצבאי צחק מהבדיחה על השוטר הצבאי). לפעמים אני יודע שאני כותב דברים נפיצים ומשכנע את עצמי שאנשים יבינו למה התכוונתי, והחץ הזה הוא מהז׳אנר של שוגג קרוב למזיד, ולפעמים זו שגגה גמורה, אבל למי שקורא ונעלב בגללי זה לא באמת משנה, עלבון הוא עלבון.
אני מבקש לנצל את הבמה היקרה הזאת לבקש סליחה על המקרים שבהם פגעתי בטור באדם מסוים או במגזר מהחברה הישראלית. סליחה מעומק לב, סליחה ובקשת מחילה אמיתית.
סליחות נוסח פולין
אם מישהו מחפש הוכחה ניצחת לכך שהקדוש ברוך הוא שומע את תפילותינו, ולא זו בלבד שהוא שומע אותן, הוא גם נענה לנו, נעתר לבקשותינו ומשנה את גורלנו לטובה – הרי שההוכחה הכי טובה היא סליחות נוסח פולין או ליטא, ובקיצור – סליחות של אשכנזים.
הנה תראו, התפללנו: ״עננו ותננו מחיה בשעבודנו״ – ענה לנו וכבר איש אינו משעבד אותנו. ״פזורים, פרודים ובגויים עבוטים״ – ענה לנו והשיב אותנו לארץ, אפילו מסך הברזל הוסר וכמעט כל מי שעדיין מפוזר בקרב הגויים עושה זאת מבחירה בגלל מחיר המילקי, שורשים חלושים או תלונות על הממשלה. ״קטן כי יעקב ודל״ – והנה הכלכלה הישראלית מהמשובחות בעולם. ״ידוע חולי, נבזה וחדל״ – ואנחנו כבר ממש לא בזויים וחדלים, תשאלו את האיראנים. התחננו לפניו: ״מעת לעת צרתי מרובה, מיום שעבר קשה הבא״ – והנה אנחנו חיים בחברת שפע. ונכון, אנחנו במלחמה, אבל כבר אי אפשר לומר שכל יום רע מקודמו. אנחנו כבר לא ״חמוסים, נגושים, ביד מדיקים״ וכבר לא ״ימים רבים לחוצים ודפוקים״, לא ״פצועי חבורות ואיברים מתפרקים״, אנחנו בטח לא ״שחים ומושפלים עד מאוד״, והקדוש ברוך הוא כבר ״הקים דברו לשושנת העמקים״. ואם לא את כל דברו, כבר מימש רבות מנבואות הגאולה.
יכולתי להמשיך בציטוטים עוד ועוד, זה בסך הכול מקבץ מייצג משלושת ימי הסליחות הראשונים. ובאמת אי אפשר שלא להיווכח שהקדוש ברוך הוא שומע תפילה וכבר נענה. אלא מה? דווקא בגלל שהוא שומע, אני מרגיש תחושה בלתי נסבלת להמשיך להתחנן בפניו שייתן איזו אות לטובה.
יש כל כך הרבה על מה לבקש סליחה ומה להוסיף בישועה, אבל עד מתי נעמוד בארץ ישראל ונבקש סליחה בנוסח פולין שיתעקש איתנו שהכול רק חשוך וחשוך, ואנחנו עדיין מתחננים לצאת מן הגלות. הנה נוסח משלי בינתיים: ״סלח נא נושעת ונגאלת, צווחת בגולה עודני עומדת. הושע נא רגליה כבר עומדות בשעריך, קוראת סליחות בנוסח פזורי גלותך״.
להתשפ"ז בצל כנפיך
אילו היה בנמצא בדורנו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כלומר איזה רבי לוי יצחק מירושלים, בוודאי כך היה אומר: ריבונו של עולם, את הדור הזה עלה על הדעת לדון בראש השנה? איך אפשר לדון אותם? את כולם יש לפטור על אי שפיות זמנית. מי נשאר שפוי אחרי מה שעוללו לנו בשמיני עצרת תשפ״ד – מחלצי הגופות מהנובה? מפני עצמות החללים הקדושים והמפויחים מן הבתים? שומעי צווחות הקורבנות? הלוחמים שנכנסו אל התופת? הנשים והילדים שכפרותיהם הם סבב שישי ושביעי ושמיני? החטופים ששמרו על צלם אלוקים וצלם אנוש נוכח מבזי שם אלוקים? בני משפחותיהם וחבריהם שנשרפו בכל יום מבפנים? מי יכול להישאר שפוי אחרי שלוש שנים של מסירות נפש? כולנו צריכים להתשפ"ז בצל כנפיך, לקבל ממך מרפא לנפש.
אילו היה רבי לוי יצחק כזה מירושלים, כבר בראש השנה היו נכתבים כולם לחיים טובים ולשלום בספרם של צדיקים גמורים. ולמתי המעט שנמצאו שפויים ובכל זאת עמדו בדין – ודאי מזומנת סליחה מחילה וכפרה ביום הכיפורים, אפילו ברחובות תל אביב שוב מתפללים (ותודה לחברי אסף צדרבוים על הרעיון).
לתגובות:
איור: שאול גרד