מי שמגיע לירושלים בשעות הערב המוקדמות של ימי הסליחות מתבשר בשלטים הדיגיטליים: אין כניסה, הכבישים נסגרים בואכה העיר העתיקה, סעו בדרכים חלופיות. אז עמוס עמוס, ובכל זאת אי אפשר שלא להרגיש את החגיגיות שיש באוויר.
בערב יום כיפור אשתקד הייתה לי הופעה בגוש עציון, וממנה המשכתי לירושלים להשתתף במשדר סליחות ששודר במרפסת מעל הכותל. בצומת היציאה מהגוש בהחלטה ספונטנית ומהירה אני פונה אל קבר רחל הסמוך לצומת. אם אני כבר כאן, רק חמש דקות קצרות של תפילה אצל אמא רחל ונמשיך לכותל.
ערב יום כיפור, הדרך לקבר העתיק בבית לחם רצופה אוטובוסים ורכבים מכל הארץ ובתוך הציון נהיה צפוף עוד יותר. נשים ונערות משתפכות בהמוניהן אצל רחל אימנו, ולרגע אחד ביניהן אני טבולה בתוך עם ישראל. חמש דקות, אבל יקרות מאוד.
כאמור, למצוא חניה ברחובות ירושלים בימי הסליחות זה קטע מאתגר עם ה"סעו בדרכים חלופיות". אחרי חניה רחוקה אני צועדת רגלית דרך נכבדת. הרחובות והסמטאות הפכו נהרות־נהרות של חיילים ומשפחות, כולם מטפסים בסיורי סליחות בדרך אל העיר העתיקה.
אולי יעניין אתכם
כשאני עוברת את משכנות שאננים עולים הדי מופע מבריכת הסולטן. זה היה מופע של הרכב ישראלי כלשהו, או אולי מופע משותף של כמה זמרים, לא התעמקתי. כשאני עוברת את השער לבריכת הסולטן הווייב של המוזיקה משתנה, ופתאום הזמר פותח בשירי סליחות. לא זיהיתי מי ומה היה סגנון הקהל, אבל טיפסתי בשביל הצר והתלול שעולה לשער ציון כששאגה של אלפים מהדהדת באוויר: "י־ה שמע אביוניך" והשירה מהדהדת עד החומות.
עם ישראל מכין את הלב ליום כיפור. החיילים שעוברים ליד בריכת הסולטן מתחילים לרקוד על הכביש עם פיוטי הסליחות שעולים מההופעה, ואני שואלת את עצמי אם ה' יכול לעמוד במתיקות של העם הזה.
הדרך לעיר העתיקה הומה כאילו צוהרי היום. נערות לבושות לבן, תיירים ועולים חדשים במבטא מתגלגל, עוד חיילים, תלמידי תיכון ובתי ספר, משפחות, סניפים, עם ישראל נוהר לסליחות.
רחבת הכותל הולכת ומתמלאת. כולם מחכים לסליחות, כולם מחכים לשמוע: סלחתי כדבריך. כמה תיכוניסטים נעמדים במעגל סביב כמה חיילים ומתחילים לשיר בשאגה "שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה". החיילים נבוכים אבל התיכוניסטים לא מרפים, נותנים ידיים לחייל עד שמשהו בו נפתח והוא מתחיל לרקוד במלוא גוף וזרועות. צפוף כאן ומתוק מאוד.
סיפור חסידי מספר על צדיק אחד שבערב יום כיפור השתרך בפתח חדרו טור ארוך של חסידים ומבקשי עצה. הצדיק התפנה לכל אחד ואחד במלוא תשומת הלב, מקשיב לכל שבורי הלב, מעודד, מחזק ומברך מעומק לב. השמש המסייע לו נכנס ויוצא ומסמן לרבי שצריך להזדרז כי ערב חג, ואם הרב רוצה להספיק ולטבול במקווה לפני כניסת היום הגדול והקדוש – צריך להאיץ. הרבי כמו לא שם ליבו לסימוני השמש, והוא קשוב בסבלנות לכל אחד ואחד מהפונים, נותן לו את מלוא תשומת ליבו. השמש כבר פחות עדין ורומז לרבי ברורות שיש לעצור את קבלת הקהל כדי להספיק לטבול בזמן. אך הרבי בשלו, קשוב בנחת לכל אחד מהבאים, איש איש ומשא ליבו. כשהשקיעה כבר צבעה את קו האופק, התייאש השמש והבין שלמקווה הרבי כבר לא יגיע. בשניות האחרונות טרם התקדש חג, נעמד הרבי בזריזות, קפץ ללב ההמון הצפוף והכריז: "מקווה ישראל ה'!"
כשהשידור הסתיים ירדתי אל רחבת הכותל. שנים לא הייתי בסליחות בכותל. אני עוברת בתוך ההמון הצפוף הזה בעיניים מתפעלות. מקווה ישראל ה'. אפשר היה להרגיש את פשטות המילים בתוך ההמון המגוון שגדש את הרחבה. מקווה ישראל ה'.
למי אני סולחת?
מכירים את השאלה הנפוצה בימים אלה – למי אתה סולח? כשנשאלתי את השאלה הזאת בהפתעה, התשובה הראשונה שקפצה בי הייתה תשובה שנכונה בפרט לתקופת בחירות: אני סולחת לנו, לרגעים האלה שבהם האמנו לכותרות המסכסכות, לרעשי הרקע המערבלים שגרמו לנו להאמין שאנחנו כל כך רחוקים. רחוקים זה מזה, רחוקים מהיעד, רחוקים מעצמנו. כי האמת, וזו האמת, אנחנו טוב צרוף.
פוגשים אותו כבר שלוש שנים בכל מקום, רחוק מכלי התקשורת ומאור הזרקורים. טוב צרוף שבוהק מאין־סוף יוזמות קטנות וגדולות, מסיפורי החסד והאכפתיות והגבורה והנתינה והאמונה שממלאים כל פינה בכמויות בלתי נספרות, מאחוזי המתגייסים ואחוזי המתנדבים, משאר הרוח המופלא של אנשים שהיו עד לא מזמן אנונימיים ועכשיו השבר שנשבר בחייהם גורם לנו לפגוש בעוצמת הרוח שבהם. פוגשים את הטוב הצרוף הזה באין־ספור תפילות שעשויות חוטי ערבות עבים. כמויות טוב שפוגשים ברגעים קטנים עם פנצ'ר בצידי הכביש, בכניסה לחדר מיון, במכולת השכונתית הקטנה. אין־סוף של חסד מתגלגל. בשותפות של כל אחד שמחזיק את חתיכת הפאזל שלו במארג הזה, מבקש להחזיק, לחזק, להיות חלק.
וסיפור טרי מהסליחות השנה. חברה שלחה לי תמונה יפהפייה ומרגשת מרחבת הכותל הצפופה בתוספת סיפור מתוק. הם הגיעו מהדרום לסליחות בכותל יחד עם המוני עם ישראל מרחבי הארץ. בתום מעמד התפילה הקהל העצום החל לעשות את דרכו בחזרה לגן הפעמון, גן העצמאות, וכל חניון ציבורי באזור. אחרי שעות ארוכות של צעידה בהלוך, תפילה ארוכה בעמידה, טיפוס לרובע היהודי וצעידה לחניונים בחזרה – הקהל הרב והעייף התקדם לכיוון האוטובוסים, כשפתאום רכב עצר ליד זרם הקהל וכמה בחורים צעירים קפצו מתוכו והחלו לחלק בקבוקי מים להמוני בית ישראל הזורמים ברחובות ירושלים. בשעה 2:30 אחרי חצות, נקדימון־בן־גוריונים בני ימינו מרעיפים מים. מקווה ישראל ה'.
מדי זית במקום בגדי לבן
ערב יום כיפור, עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים לא יצומו בחג הזה. הם יאכלו ויכוונו את ליבם באכילה הזאת לשם מצווה, לשם ייחוד מסוג אחר. לרבים מהם זה יהיה חג אחר, שונה מהתפילה המוכרת והאהובה, אם בכלל יהיה זמן להתפלל. מדים ספוגי זיעה במקום בגדי לבן וטלית, וצריבת שמש בעמדת השמירה חלף המזגן של בית הכנסת. אולי לא יהיה להם מקווה לטבילה בערב היום הקדוש, אבל הם עצמם יהיו טבולים במקווה הטהור ביותר שיש, מקווה ישראל.
