בשעה טובה יש לנו תמונה על הקיר המרכזי של הבית. כבר שנה וחצי מאז שעברנו לבית הזה, והקיר עמד בשיממונו. כבר מזמן ידעתי מה אני רוצה, רק התקשיתי למצוא. חיפשתי תמונה ענקית של בית המקדש.
אנחנו בעיצומו של סבב המילואים השביעי, ואורן חוזר ומספר את אותו סיפור ידוע על בתי האויב בחזיתות השונות: בכל בית ערבי שמכבד את עצמו יש תמונה של אל־אקצא. יש בתים שבהם התמונה נמצאת לא רק על הקיר אלא גם על ספלי הקפה במטבח, בספרי הלימוד, בכל פינה.
בבית הזמני שבו גרנו בתחילת המלחמה החיסרון הזה צעק לי, ומצאתי איזו תמונה זמנית לקיר הסלון. אבל עכשיו, בבית הקבע, חיפשתי תמונה גדולה שתהיה תפילה וגעגוע וחיים ורוך. ברוך ה' נמצאה והוזמנה והודפסה ונארזה ונשלחה, וכשאורן חזר הביתה לשבת הוא תלה את התמונה הזאת. עכשיו היא תלויה במרכז הבית, והיא התזכורת הכי טובה למה אבא עוד פעם במילואים ומה אנחנו עושים כאן. ואומנם אנחנו עם הראש עמוק בבחירות ובכאן ובעכשיו, אבל חשוב לזכור לאן המבט באמת פונה, בעומק.
השבוע נסעתי בפקק שהשתרך בדרך לבקעה. הרכב שלפניי תפס לי את העין. הגלגל בגב הרכב היה מכוסה בכיסוי מאויר של – שני ניחושים? – אכן, בית המקדש. יותר ויותר אני פוגשת את הציפייה הזאת בכל מקום, במקומות צפויים יותר או פחות. מדבקות "למקדש פנינו" על כלי רכב. אם פעם הייתי רואה את הסטיקרים האלה בעיקר על גב מכוניות מאובקות שיורדות מאיזו גבעה, עכשיו אני רואה אותם גם על גב מכוניות נוצצות שיוצאות מחניה ברחוב עירוני. משהו השתנה. פעם הציפייה הזאת הייתה מתמלמלת בעיקר מתוך הסידור, בינך ובין בוראך, משהו שמדברים עליו בעיקר סביב תשעת הימים, נושא לט' באב. היום מדברים על בית המקדש בפשטות, בשיח של יומיום.
אולי יעניין אתכם
רגע שנצרב בי היה סרטון שבו דיברה אריאלה מילר, אימו של החייל רואי מילר הי"ד מהרצליה, ובו ביקשה מקדש. אם הייתי רק שומעת את פסקול הסרטון בלי לדעת מי הדוברת, הייתי יכולה לדמיין בקלות רבנית כבודה לפי כל התבניות המתבקשות. אפילו עשיתי ניסיון. שלחתי לג'מיני את הטקסט של אריאלה וביקשתי שייתן לי תמונה של הדוברת. לא תאמינו כמה התמונה שיצר שונה מהדמות של אריאלה, אבל לשתיהן היה אותו דגל מקדש כחול.
משהו השתנה. השיח על בית המקדש הוא כבר לא נחלתו של פלח פנים־מגזרי בלבד. חפשו בגוגל את הסרטון של אריאלה מילר, המילים החזקות והמחזקות שלה שוות צפייה. הגעגוע התת־קרקעי שרחש בשקט במשך אלפי שנות גלות, בוקע. געגוע מארץ יצמח.
מי יחזיק במפתחות
השבת הזאת היא שבת חברון. כמדי שנה בפרשת חיי שרה עיר האבות שוקקת מבקרים, אורחים, תיירים, מתפללים ואוהלים. שלושה מקומות יש לעם ישראל שנקנו בכסף מלא ושאומות העולם אינן יכולות לטעון שהם לא שלנו, תעודת המכירה מתנוססת בספר הספרים ברחבי העולם במיליוני עותקים. הר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף. פלא שבדיוק על המקומות האלה ניטש קרב עתיק יומין. מי יהיה בעל הבית, מי יחזיק במפתחות.
בכל המקומות האלה הנוכחות עושה את שלה. לפני כמה שבועות הגעתי לראשונה בחיי לקבר יוסף. אותו סיפור. מה שפעם היה שמור בעיקר לתושבים מאזור חיוג יצהר וסביבותיה, התרחב במאוד מאוד. שיירות אוטובוסים נהרו מרחבי הארץ: מרחובות, מחדרה, מקריית גת, מנהריה, והרשימה התארכה ככל שחלפתי על פני האוטובוסים החונים ועליהם שילוט המקומות.
לב הלילה, וקו דק נמתח בין לב שכם, לב חברון ולב הר הבית. אנחנו לא שוכחים מה הלב שלנו. מה לב הסיפור שלנו. ואנחנו לא מתביישים לומר את זה בקול רם.
תזכורת בנשק או בפתק
וידוי: אני מתגעגעת געגוע עמוק לימים של פרוץ המלחמה. לא לבהלה הקיומית, לא לכאוס, לא לשבר הנורא. יש בי געגוע לאגרוף הברזל שהיינו. לא היה "אנחנו" ו"הם". היינו כולנו "אנחנו". "הם" היה רק האויב מבחוץ. ה"אנחנו" הזה היה גדול מכל מה שהכרתי בסיפור הישראלי שלנו.
התהלכתי ברחוב וכולם היו אחים קרובים מאוד. גם בעלי מחלוקת הפכו לצוותים צמודים של שיתוף פעולה במלחמה על קיום החיים. קפצתי לאוגדה הצבאית הקרובה אלינו עם ארגזים של תרומות שהקהילה ארגנה, ודיברתי עם המילואימניקים שהגיעו לרכב לקחת מגבות, משחות שיניים וגרביים. והם היו שם מכל קצות הקשת. המבוגר שהגיע עם מדים ישנים מקומטים שלא עלו עליו, אולי חיכו בארון עשרות שנים, אבל עכשיו ברגע האמת הוא וכולם קפצו לרכב ונסעו. הרגע ההוא בסופר ביישוב, כשפגשתי את השכנה שיש לי איתה דיון קבוע כי אנחנו בצדדים ההפוכים במפה הפוליטית והדתית, ופתאום ליד שקיות הגזר היינו ממש ביחד, באותו צד, באותה תפילה.
או קהילת הנשים החרדיות שאימצה את קהילת המגויסות שלנו, הרבה לפני שהתחיל קמפיין הגיוס החרדי ו"לא רוצים את העוגות שלכם, רוצים שתתגייסו". הייתה ערבות אמיתית, נקייה, כולנו עשינו כל מה שיכולנו כדי להחזיק זה את זה. או הצעדה ההיא שערכנו ביישוב להרמת הרוח, והרחובות נמלאו מגוון תושבים בדגלי ישראל ושירי תקווה. בין הצועדים היו גם כאלה שבשגרה לא תמיד מסכימים ביניהם במרקם החיים המשותף ביישוב מעורב, אבל עכשיו זו לא שגרה. פרצה עלינו מלחמת קיום שניערה מעלינו את כל האבק ורעשי הרקע, והזכירה לנו מה שכל כך קל לשכוח: לפני הכול, אחרי הכול, אנחנו אחים. אי אפשר לבטל אחווה. אין ביטול הסכם ואין ויתור על החוזה. זו ברית נצח.
תקופת הבחירות בנויה על מחנאות. אין דרך לייפות את זה. כל מה שמזין אותה הוא ההיחלקות לתתי־מחנות, בידול זה שם המשחק. אולי עד שהטור יתפרסם המציאות הפוליטית תתהפך עוד פעמיים, אבל בינתיים אני מרגישה שה' מדבר איתנו, מנער לנו את השטיח מתחת לרגליים. אגרוף הברזל ההוא מפרוץ המלחמה התקהה בינתיים, השריר נחלש, חזרנו למוכר ולידוע. אז אם שכחנו את מה שאנחנו צריכים לעשות, בא שוב האויב מבחוץ ומזכיר לנו בעל כורחנו. התזכורת שלו בנשק או בפתק, אבל אין לנו רשות לטמון את הראש בחול ולהאמין שאם עצמנו את העיניים הבעיה התפוגגה. הגיס החמישי הנורא הזה בתוכנו מכריח אותנו לעשות את מה שברחנו ממנו – לשבת ביחד ולתת ידיים.
אני יודעת שיש מי שקורא מילים יפות כמו אחדות וזה עושה לו פריחה וגרדת. אז בואו נחדד: אחדות היא לא טשטוש דעות, היא לא בריחה מבירור עמדות מעמיק, אבל היא הדרך היחידה שלנו להינצל. כתונת הפסים כבר נקרעה היטב. אין לנו ברירה כי אם לשבת סוף סוף ולתפור. יותרו שבטים לבוא זה בזה. ומי יודע, אולי בזכות זה גם נזכה כבר לבית מקדש של ממש, לא רק בתמונה על הקיר.
