הטור הזה נכתב לפני הבחירות ויתפרסם אחרי הבחירות, ובתווך הזה העולם יכול להתהפך בכמה סאלטות. את הטורים אני כותבת בתחילת השבוע. כל כך הרבה דברים קורים באמצע השבוע או בסופו, החל מהנס בטיסת פליי דובאי ועד תוצאות הבחירות. לכל כך הרבה נושאים לא יכולתי להתייחס קרוב לזמן אמת, לא לאייטמים הבוערים ולא לכל מה שקורה כאן ועכשיו. אבל לפעמים הוואקום הזה מושך אותי לכתוב על מה שהוא לא האקטואליה הבוערת, אלא מה שמונח בעומק החיים עצמם, רחוק מתזמוני הרייטינג.
אז לבחירות הפוליטיות בישראל – למרות שהן מאוד מעסיקות אותי ומאוד גורליות בעיניי – אני לא אתייחס, הן בוודאי יקבלו התייחסות רחבה בשאר העמודים בעיתון. הפעם אני בוחרת לכתוב על בחירות מסוג אחר.
ילדים עם לב שבע
שעת אחר צהריים. אם חיפשת את רעות היית יכולה לנסות להתקשר בלי סוף ולשלוח הודעות מכאן ועד מחר. אין מענה. הדרך היחידה הייתה לקפוץ לרעות הביתה, לפגוש אותה יושבת עם הילדים על הרצפה, לא נבהלת ממשחק ועוד משחק שממלאים את השטיח, עוד ספרים שהילדים שלה והילדים שלי מוציאים, וכל זה תוך כדי פטפוט עם חברה, בחישת בלילה לעוגה או סתם להיות נוכחת בתוך הרגע.
רעות שוורץ ז"ל הייתה שכנה וחברה אהובה שחייה נקטפו בתאונת דרכים. אחת מהמתנות המיוחדות שהיא השאירה אחריה הייתה הבחירה שלה בזמן נקי עם הילדים אחר הצהריים. אין טלפון. הוא מושתק ומונח איפשהו, לא נגיש ולא מסקרן. עכשיו היא בוחרת נטו בילדים שלה, במבט עיניים קרוב, במאה אחוז תשומת לב. ביני לבין עצמי קראתי לזה "לב שבע", הבחירה בילדים בלי טלפון ברקע משביעה לב של ילד. כמה הערכתי את הבחירה הזאת, כמה בירכתי את עצמי להידבק בה יותר. כי הרי הכול תמיד נורא חשוב ונורא דחוף ונורא צריך לקרות עכשיו עכשיו עכשיו. רעות לימדה אותנו שזו לא גזירת גורל, זו בחירה. ואם יש כמה אפשרויות אז תמיד יש לנו בחירה.
אולי יעניין אתכם
רעות בחרה כי היא רצתה להספיק את הזמן הטהור הזה שיש עם הילדים, זמן שחולף מהר מדי ופתאום הם כבר גדלים ומי בכלל יושב עם אמא על השטיח להרכיב פאזלים. כשרעות נהרגה הבטתי בילדים המדהימים וידעתי שיש להם לב שבע. אמא מילאה להם את מאגרי הלב האימהי הנוכח מתוך בחירה בהם על פני אלף עולמות שמחכים בחוץ בהישג יד, באבחת אצבע על מסך.
רעות ממש חיפשה עבודה שבה היא מסיימת עד שתיים אחר הצהריים כדי להגיע לילדים. לכל מי שאמר לה שהיא מתעקשת לשווא ואין למצוא עבודות כאלה, היא ענתה: אז לא אעבוד. אם אני לא איתם, למה אני עובדת? ובסוף רעות עבדה. היא מצאה עבודה שמילאה אותה סיפוק, אבל הבית היה במקום הראשון. זמן הבית היה מקודש.
וככה זה היה נראה בדרך כלל, שעתיים־שלוש אחר הצהריים בלי טלפון נייד. השעות הקדושות מבחינתה לחיים ולילדים בלי מיסוך. זו הייתה בחירה פשוטה ובלי הצהרות. רעות מעולם לא הכריזה על כך, זה פשוט מה שהיא בחרה לעשות.
מכירים את זה שיושבים בבית קפה עם מישהו ופתאום יש לו טלפון דחוף? מה יעשה הנוכח ממול? ממה שראיתי, לרוב גם הוא יפתח את הטלפון בינתיים, יציץ בהודעות, יספיק עוד משהו. רעות לא נכנסה למשבצת הזאת. אם חברה קפצה אליה עם הילדים ופתחה את הטלפון, רעות לא פתחה את המכשיר במקביל. היא החזיקה את המרחב הנבחר שלה, עכשיו אין מסך.
למרבה הצער, רעות האהובה נפרדה מאיתנו כבר לפני כמה שנים, אבל האור שלה ממשיך איתנו, מזכיר שיש בחירה. מה עיקר ומה טפל, מה נכנס ומה יכול להמתין. מה תופס לנו את תשומת הלב ומה ראוי שיתפוס יותר. ועוד הרבה אחרי שבוע הבחירות והקלפי, אני מבקשת לבחור נכון יותר.
בסוף השלושים של רעות חשבנו כמה חברות מה יכול להתקיים בנו מרעות. מניחה את זה כאן, אולי יפגוש לב: אתם מוזמנים לבחור זמן קבוע, באורך ובתדירות שמתאימים לכם, ופשוט להיות נוכחים בבית, עם הילדים, עם בן או בת הזוג, עם עצמכם, בקשר עין שלא בורח לגלול מסך. אולי נגלה שהעולם הצליח להסתדר בלעדינו בפרק הזמן הזה. אולי נגלה עולם.
ואם בחרתם, לא חייבים להכריז. ההתחייבות הכי חשובה היא לא החוצה, היא פנימה. להתחייב לעצמנו בעצמנו. האפשרות מונחת כאן, תבחרו.
בלי "אמרנו לכם"
ולמרות ההקדמה בפתיחה – בכל זאת מילה גם על הבחירות הפוליטיות. יום שלישי הגדול של הקלפי מאחורינו. אם לא הולכים לסיבוב נוסף – ערימות של פליירים, וקמפיינים וסרטונים ושלטי חוצות סיימו את תפקידם והם עוברים לפח. אז הדפים והניילונים והמדבקות ייזרקו, אבל כל כך הרבה עוד נותר באוויר, מהדהד, משאיר רשימו.
מסופר שדורו של אחאב הרשע היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת נחלו ניצחונות צבאיים. הסיבה היא שלא היו נשלחים חיצים רעילים בין לשונות בני הדור. שווה לקרוא את השורה הזאת שוב. ה' מחל על עבודה זרה, אבל לא היה מוחל על לשונות רעות.
בסופו של דבר, כך אני רוצה להאמין, כל המאמצים של נבחרי הציבור נובעים מרצונם לעשות טוב. אני חלוקה עם כמה וכמה מהם בשאלה מה נחשב טוב ומה באמת טוב לעם ישראל, אבל רובם באמת רוצים להיטיב. עם שוך סיקור התוצאות וניתוח ההשלכות, בואו לא נשכח את היום שאחרי. מה הרשימו שנשאר באוויר. השכנה הזאת, שהתווכחת איתה לא מעט כי היא מצביעה למפלגה שכולם אמרו שלא תעבור את אחוז החסימה ואת כל כך התנגדת לשריפת קולות; והאמוציות בשולחן השבת המשפחתי כשהגיס הביע דעה שלא הצלחת לראות את ההיגיון שלה; והחבר למשרד שנפנף בבחירה שלו בכל הזדמנות וזה הוציא אותך מדעתך כי זו בדיוק המפלגה שאתה חושב שאין לה זכות קיום – כל זה נשאר. השכנים נשארים השכנים, והמשפחה תישאר משפחה, והחברים בעבודה לא מתחלפים כי היו בחירות (אלא אם עבדת במטה בחירות, אההמ), ועכשיו העבודה שלנו היא לנקות את גלי האמוציות שעדיין מרחפים פה ושם, ולשחרר את הדיונים של האחרי, של מי צדק ו"אמרנו לכם", ו"אם רק הייתם…". אם רק היינו עוצרים רגע להתבונן בדורו של אחאב, היינו נזכרים בנשק הכי עוצמתי שמביס את האויבים. אויבים אמיתיים מבחוץ. מי שהצביע למפלגה אחרת הוא לא אויב.
ואולי אחתום במילים מתוך ההפטרה המנחמת של השבת שעברה. שווה לקרוא את המילים לאט: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי… אל תירא כי עימך אני" (ישעיהו מא, ח-י). אחרי הכול, הבחירות הכי חשובות כבר היו מראשית עולם. אשר בחר בנו.
