מדברה כעדן

"אני מיואשת", אמרה לי חברה בנסיעה משותפת, "פשוט מיואשת מהמצב. לא רוצה לשמוע חדשות, לא רוצה לשמוע על הבחירות, לא רוצה לשמוע כלום". היא לא רצתה לשמוע דבר, אבל היה לה הרבה מה לומר. "אני מפחדת, מפחדת מהמצב הזה, מפחדת לאן הכול הולך, ואיך למען ה' במו ידינו נתנו לערבים להגיע למצב שהם מחזיקים ב־19 מנדטים. איך במדינה שבנינו בעשר אצבעות אנחנו מאפשרים לאויב לנגוס בנו מבפנים בשם החוק?"

שמעתי את הפחד. את החשש מפני מה שיהיה. לאן הכול הולך. יש רגעים שגם אני תוהה לאן הכול הולך, ויחד עם זה יש לי ודאות פנימית שהכול הולך לטוב. "אין מצב שלא יהיה טוב", אמרתי לה. אולי יהיו פניות בדרך, אולי יהיו רגעים שהעלילה נראית כאילו היא נסוגה לאחור, אבל זה רק בגלל שבהמשך הדרך מחכה לנו עוד פיתול.

אני באמת מאמינה בזה. אין מצב שה' הביא אותנו לקפיצה העצומה שאנחנו חווים בשנים האחרונות כדי שהכול ילך אחורה. לפעמים הערפל סמיך ונראה שהדרך הגיעה לקצה, אולי אפילו אל סף התהום. מי יזכיר לנו שזה רק ערפל, אדי עננים שעוד מעט יתפוגגו והשביל יתגלה במלוא תכנונו המוקפד, ונקודת היעד תהיה קרובה מתמיד?

אני מרגישה שהכאוס הפוליטי הוא כמו דיבור ישיר של ה' איתנו, ואני סקרנית – לאן הוא לוקח את העלילה? איך הכול יתהפך? הרי ברור שמעז ייצא מתוק. אנחנו רק סקרנים לראות איך זה יקרה, ומתפללים שיהיה בפשטות, בלי שנעשה טעויות שייקחו אותנו להסתובב ארבעים שנה במדבר. יש לנו בית מקדש לבנות, פני משיח לקבל, פשוט אין לנו זמן לסיבוב במדבר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רחלי מושקוביץ בית משותף

עוד מאת רחלי מושקוביץ הבחירות שאחרי הקמפיין

יהיה טוב. מוכרח להיות טוב.

כותבים את התנ"ך

ביום רביעי שעבר קיבלתי סרטון עם טקסט מצורף: "כניסה היסטורית, יהודים חוזרים ליריחו". צפיתי בסרטון שוב ושוב. לקח לי זמן לקלוט שזה אמיתי ולהבין את גודל האירוע ההיסטורי. ההפתעה גדלה בריבוע כשקלטתי שהמצולמת היא יעל. כשיום הכניסה הסוער נגמר הרמתי אליה טלפון, להחזיק איתה את גודל הרגע.

"אשכרה משפחות נכנסות ליריחו, ואז אני נזכרת שזה אנחנו". יעל היא תלמידה יקרה, שרק בקיץ האחרון שיחקה אצלנו בהצגה נערת חווה בת 17. עם פאת פוני שחרחרה, אף אחת בקהל לא האמינה שהיא אמא לארבעה ילדים. גם היא לא האמינה שבתוך כמה חודשים היא תחיה עם בעלה וארבעת ילדיהם כמעט כמו נערת חווה.

בתקופה האחרונה יעל שמעה שמועה על התיישבות יהודית ביריחו, והיה לה ברור שאם זה קורה – הם יהיו חלק מזה. תהליך הרכישה החוקית של שמונת הבתים ארך כמה חודשים ונשמר בחשאיות מוחלטת גם מהמתיישבים המיועדים, ויום אחד היא קיבלה טלפון מתנועת נחלה: נכנסים ליריחו מחר באחת עשרה בבוקר, אתם מצטרפים או לא?

בגלל שלילדים הם יכלו לספר רק עם היציאה לדרך, יעל ארזה ציוד מינימלי והסתירה אותו מעיניהם. מה אורזים? מה יהיו התנאים? באפס מידע הם הכינו מזרנים ואוהלים, אוכל יבש וציוד בסיסי. הם נכנסו לרכב ונסעו לנקודת המפגש במצפה יריחו. במהלך הנסיעה הילדים, בחושים המיוחדים שיש רק להם, הרגישו שמשהו גדול קורה. יעל הקשיבה לשיחה התמימה שהתנהלה במושב האחורי. "את יודעת", פנה הבן בכיתה ב' לאחותו, "את יודעת שאנחנו ממשיכים לכתוב את התנ"ך?"

עם המילים האלה הם הגיעו לתדרוך הקבוצתי והתארגנו לשיירת רכבים שנעה כמו במבצע צבאי עם לו"ז מדוקדק. נקבעו זמנים מדויקים למעבר בשערים החשמליים שהצבא פתח, וקבוצת נערים המתינו בדרך העפר שנעצרת בסחף הנחל, מוכנים לעזור לרכבים לצלוח את קטע הדרך, ובטיימינג מדויק נכנס הצוות הראשון שפתח את הדרך. הצוותים מתנועת נחלה ומועצת בנימין תקתקו את הלוגיסטיקה והציוד. והנה, נכנסים. לא אוהל ולא מכולה. בית של ממש שיושביו עזבו אותו בלי לארוז. אולי העמידו פנים שנסעו לנופש עם כמה מזוודות, סיפור סביר במקרה שבו יש סכנת מוות מיידית למי שמוכר את ביתו ליהודי. כך או כך, הבתים עומדים מרוהטים. הספות, כלי הבית, הציוד בארונות.

הריחות נושאים את הנוכחים למקום אחר. את יעל זה לוקח מיד לילדות שלה בקריית ארבע-חברון – הריחות, הסמטאות, צורת הבתים, ומחזיר כמה גברים שם אל סבבי מילואים קשוחים בעזה ולבנון. הריח חזק מהידיעה, והזיכרון חזק מהם. יעל עומדת בתוך הסלון הערבי עם הילדים והכריות בידיים, ותיקים שצריך להניח איפשהו, והריח, הריח כבד. חבורת בנות מדרשה מסתערת על האירוע – הן פותחות את החלונות כדי לאוורר, מתחילות לשפוך מים, משפשפות עם אקונומיקה, שוטפות. בואו נסדר את המצעים, הן אומרות לילדים, יהיה כאן ריח של בית. ופתאום האסימון נופל: מעכשיו זה הבית. נעים להכיר, בית. מעכשיו מסדרים כדי שיהיה פה הכי נקי והכי יפה ונרגיש פה כמו בבית.

בתוך כמה דקות חבורת בחורים מתחילה לטפל בהכשרת המטבח. הם מכניסים פנימה מקרר חדש, ומוציאים החוצה את הספות והריהוט הכבד של הדיירים הקודמים. מפנים מקום להתמקם, לפתוח דף חדש בתולדות הבית הזה, דף חדש בתולדות ההתיישבות היהודית ביריחו, שלא הייתה כאן מאות בשנים ועכשיו קמה לתחייה.

יעל מכירה את התחושה מהסיפורים. אבא שלה היה ילד שגדל בבית הדסה בכניסה ההיסטורית של הנשים והילדים. סבא שלה הוא הרב משה לוינגר ז"ל, שחלם ולחם להחזיר את ההתיישבות היהודית לחברון. עכשיו הנכדה שלו עושה היסטוריה ביריחו.

סבא, אבא, יעל, אבל זה לא סיפור אישי או משפחתי. זה הסיפור הגדול של עם ישראל שהתחיל בחלוצים מייבשי הביצות, נמשך דרך ימי חומה ומגדל, הקמת השיכונים והמעברות, ההתיישבות ביהודה ושומרון, ערים, מושבים וקיבוצים על הגבולות, החוות החדשות, הכול חלק מהסיפור הגדול של עם שחוזר לארצו. השבוע נכתב דף בפרק התנ"כי הזה, בעיר הראשונה שבה דרכו בני ישראל כשנכנסו לארץ. איך כתוב במדרש תנחומא? יריחו היא מנעולה של ארץ ישראל, אם יריחו נכבשת – כל הארץ נכבשת. אנחנו באמת מוכנים לחזור הביתה, לכל חלק בארץ הטובה הזאת.

חוט של חיבוק

יום שישי. אנחנו מקבלים שקית ארוזה עם חלה ביתית, עוגיות מאפה בית, משחק לילדים, נשנושים לשבת, ובעיקר – וזה באמת היה העיקר – מכתב אישי, כתוב בכתב יד. אישה חרדית הכינה למשפחת מילואים שהיא לא מכירה חבילה לשבת, עם מילים אסירות תודה. אני לא נכנסת לדיון המהותי והפוליטי בשאלה האם ואיך לגייס חרדים (בוודאי שצריך, אם שאלתם, מצוות עשה גדולה מדאורייתא. רק צריך לעשות את זה נכון). בעיקר חשבתי על אישה אחת שעמדה במטבח ללוש בצק ולהתפיח חלות ולאפות עוגיות, ולארוז יפה ולשלוח לקהילה של מגויסות עם מכתבי תודה בכתב יד, כי זה מה שהיא יכולה לעשות כעת. אין לה השפעה על ההנהגה, זה לא ברמת הפוליטיקאים, זו ההתרחשות שצומחת בכמה מטבחים של נשים בירושלים, ואמת מארץ תצמח.

התודה הכנה של האישה הזאת המתיקה לי את השבת. ביום ראשון התקשרתי למספר הטלפון שצורף במכתב, היא הייתה מופתעת והתרגשה שהתקשרתי. מתברר שהן חבורה של שכנות ירושלמיות שמתחילת המלחמה מדי שבוע שולחות עם שליח רכב של חבילות שהן מכינות למקומות שהן שומעות שיש בהם משפחות מילואים. אמרתי לה תודה, שאומנם אנחנו לא מכירות, אבל חוט של חיבוק נקשר בינינו כאן למטה, ובתפילה שגם ה' יראה וישלח את החיבוק שלו לכולנו מלמעלה.

יהיה טוב. מוכרח להיות טוב.