השבוע הלכתי עם הילדים לקנות נעליים. "את לא מאמינה", עברה לידי שיחה בין שתי נשים, "זוכרת את זאת וזאת? אז סבתא שלהם עשתה עכשיו עלייה לארץ בגיל 90. מדהים, נכון?". באמת מדהים. ומדהים עוד יותר שזה לא הסיפור היחיד. מה הסיכוי שדווקא בשנות מלחמה מספר העולים לארץ רק הולך וגובר, ביחס הפוך ממה שהיה הגיוני לראות כאן בדרך הטבע? אבל עם ישראל הוא לא עם של טבע. כי באופן שהוא מעל הטבע, למרות המלחמה הצמיחה בישראל היא מהגבוהות בעולם, ואיתה מדדי האושר, הבריאות, המחקר והפיתוח והיצרנות.
הגמישות והכוחות של העם הזה מופיעים לא רק בקרב היושבים בציון, אלא גם בקרב יושבי התפוצות. עוד זוג מבוגר מוותר על המוכר והנוח, עוד משפחה עוזבת בית ילדות, שפה, חברים, בית ספר, ויוצאת אל ארץ האבות המיוחלת, אבל גם אל הלא נודע.
גיבורות־העל של ימינו
"תשמעי סיפור", אמרה לי בת דודה בקיץ, "בן דוד שלי הוא רב קהילה בצרפת, והם עולים עכשיו לארץ עם כ־1,500 עולים נוספים, בהם בני הקהילה שלו. הלילה אני נוסעת לנתב"ג לקבלת פנים". מתברר שכבר שנים הם מחכים לעלות, אבל המתינו שהקהילה תבשיל ותהיה בעניין, לא רצו להשאיר אותה מאחור.
אולי יעניין אתכם
וככה הם הגיעו לארץ: מצאו דירה זמנית לשבועיים מתוך אמונה שעוד ימצאו דירה מתאימה. הוא מתכנן להקים ישיבה תיכונית לנערים יוצאי צרפת, והעלייה התרחשה כשעדיין לשניהם אין עבודה מסודרת ומובטחת. כל זה כשבאופק צריך גם למצוא מוסדות חינוך לכל הילדים, לרשום אותם, לרכוש ספרים ולהתארגן לפתיחת שנת הלימודים בעברית, וזו רק רשימה קטנה מסעיפי ההתאקלמות. כל השאלות דורשות פתרון, כולל איך פותחים כאן חשבון בנק ומה זה בכלל רב־קו.
ועם הכול, היה להם ברור שהם פשוט עולים ומגיעים, לא מחכים עד שיסדרו ויתכננו הכול, פשוט "לך לך". לאן? איך? כמה? איפה? לפני כל השאלות נעים קדימה. קמים ועולים כי כאן זה הבית, כי זאת הארץ, ולכאן באמת שייכים.
והאמת צריכה להיאמר: יש מדינות שהעלייה מהן היא מתבקשת. סרטונים מזעזעים ממה שקורה באירופה בחסות מהגרים מוסלמים מעלים שאלה איך לא כל היהודים עלו משם כבר אתמול. הזינוק החד בתקיפות על רקע אנטישמי, האלימות כלפי יהודים ברחובות, החרמות הכלכליים על סחורה ובתי עסק יהודיים ובזיזת רכוש – כל אלה לוקחים אותנו לזמנים אפלים בהיסטוריה. בתקופת השואה לא היה הרבה לאן להימלט, אבל היום יש לנו מדינת ישראל והיא רק מחכה בזרועות פתוחות לכל בניה שישובו.
בשנות השואה יושב במעמקי התופת הצדיק הרב יששכר שלמה טייכטל וכותב את הספר 'אם הבנים שמחה'. אם לא נבוא לארץ מתוך טוב – ניאלץ להגיע אליה מרדיפת האומות וצרות הגולה, הוא מתריע, ומתחנן: בואו מתוך טוב, בואו מאהבת הארץ ומבחירה, לפני שהאדמה תיטרף תחת כפות רגליכם.
קל יותר לרצות לעלות ממדינות שבהן טבעת החנק הולכת ומתהדקת. קשה יותר לעלות ממדינות שבהן נוח, וסיר הבשר פתוח ובטוח (בינתיים). אבל במוקדם או במאוחר הארץ תקרא לכולם, ואני מתפללת שהפעמון הקורא יקרא באוזני אחינו בתפוצות מוקדם. שאף אחד לא יצטרך לבוא מטירוף ובהלה.
במשך כ־15 שנים אבא שלי עבד בתוכנית נעל"ה באולפנת אמנה, תוכנית לנוער שעולה לארץ ללא הורים. שבת "לך לך" היא שבת נעל"ה השנתית לתלמידות ולבוגרות. "הבנות הצעירות פוגשות את הבוגרות ורואות מודל", אומר אבא שלי, "הנה, יש בוגרות שנשארו, שירתו את העם והמדינה, התחתנו ובנו כאן את ביתן. בנות שאם היו נשארות בחו"ל ספק אם לא היו מתבוללות".
אבי מכיר את חוויית העלייה לארץ מקרוב. הוא עלה מארצות הברית כשהיה בן 14, אבל הוא עלה עם המשפחה והן עולות לבד. נערה בת 15 עומדת על כבש המטוס, מביטה לאחור ויודעת שהחיבוק הבא מאמא יהיה אולי בעוד חצי שנה. והיא תלמד לכבס לעצמה, לדאוג איפה להתארח בשבת החופשית כשאין פנימייה, להתנהל תקציבית עם דמי כיס ולדאוג לעצמה לטיפולי שיניים. "הן גיבורות־על בנות ימינו", אומר אבא שלי בהערכה רבה, "לפעמים אני חושב שאני זה שצריך לקום בפניהן".
הפתעה על הבמה
השבוע הופעתי עם אחת מההצגות שלי בפני מגמת תיאטרון באולפנת מעלה לבונה. בסיום ההצגה נעמדה פתאום מירי נתיב, רכזת המגמה, ופתחה בסיפור הבא:
"בטריפולי שבלוב הרחוקה התגוררה נונה רוזה, סבתא רבתא שלי. בבעלות המשפחה שלה היה בית כנסת שבתוכו הקימו ישיבה. בני המשפחה המשיכו ועברו לאיטליה ולמקומות אחרים, ואותה סבתא רבתא נשארה לתחזק את בית הכנסת והישיבה, שהייתה ידועה באוסף העשיר של ספרי התורה וספרי הלימוד שבה. היו מגיעים לשם תלמידי חכמים כדי להתפלל וללמוד תורה במשך היום. אחד התלמידים המובהקים היה רבי חיים חלפון. אבא שלו היה חזן בבית הכנסת הזה. בקהילה מאוד העריכו את רבי חיים בתור אדם ישר, דמות מופת". כאן אני התחלתי לדמוע. הבנות בקהל עוד לא הבינו לאן נושבת הרוח, והמשיכו להקשיב.
"כשיהודי לוב החלו לעלות לארץ, גם המשפחה של רבי חיים חלפון וגם המשפחה שלנו הגיעו לנתניה. כשהייתי הולכת עם אבא שלי ברחוב העיר בתור ילדה, והיינו פוגשים את רבי חיים חלפון, הוא היה עוצר ואומר לי: זה הצדיק רבי חיים חלפון. הוא אדם גדול, כתב ספרים, תכירי. הוא היה דמות במשפחה שלנו. לסבי מהצד השני, שלמה תשובה, היה ג'וק לתיאטרון, ועוד בטריפולי הקים תיאטרון והעלה הרבה הצגות. בארץ הוא פנה לרבי חיים חלפון בבקשה שיצייר לו תפאורות. התפאורות הכי מפורסמות היו להצגה על יוסף ואחיו.
"כשהבריחו את הקהילה מלוב לארץ הם לא יכלו להעלות איתם את כל ספרי הקודש מהישיבה. לאחר שנים נונה רוזה לא יכלה לשקוט על העושר הרוחני שהופקר בלוב. היא שכרה אנשים שהתחפשו לתיירים מאיטליה. הם הגיעו ללוב למתחם הישיבה ונתנו שוחד לערבים המקומיים כדי להציל את ספרי הקודש שנשארו מהפרעות. רוב הספרים שניצלו כבר היו מתפוררים ואי אפשר היה להשתמש בהם. הספר הזה, מדרש רבה על בראשית, הוא ספר הקודש היחיד שנשאר מהישיבה ההיא בלוב", אמרה מירי והרימה ספר עתיק וגדול ופנתה אליי: "רציתי שתראי אותו ותיגעי בו, כי קרוב לוודאי שרבי חיים חלפון למד בו בישיבה בטריפולי". החזקתי את הספר בדמעות, כי רבי חיים חלפון, שצייר תפאורות וכתב ספרים ובעיקר לימד בטריפולי ילדים על ציונות ועלה איתם לארץ והקים להם בית ספר בעברית – הוא סבא שלי.
אני מביטה לפעמים בילדים שלי, אלה שהסבים והסבתות שלהם הגיעו מארצות הברית ולוב וצ'כוסלובקיה ופולין, שהגיעו בספינות מעפילים, שהתגוררו במעברה באוהל דולף, שעלו במטוסים, ששברו את השיניים עם שפה חדשה, שהקימו שיכון ומושב. חושבת על הדור הבא שכבר יתקשה לסכם את הכול בעבודת שורשים, כי מארבע כנפות תבל באו יהודים, שמעו את הקול הקורא "לך לך" ובאו, והנה צאצאיהם ניצבים כאן, פרי ההבטחה שניתנה לאברהם, ככוכבי השמיים לרוב, בארץ שהובטחה לו ולזרעו עד עולם.
