שבועות ספורים אחרי 7 באוקטובר יצא לי לשוחח עם קרובת משפחה המשתייכת למגזר הרלביסטי. "זהו, נגמר ביבי", הבטחתי לה, "את יכולה להיות רגועה, מזה הוא כבר לא ייצא". כן חברים, גם אני נפלתי ב"תם עידן נתניהו". אלא שהזמן חלף, הממשלה נותרה על כנה, ובבחירות הקרובות ראש הממשלה עדיין חזק בתמונת הסיכויים. כיצד יכולתי לטעות כך, אתם בוודאי לא שואלים? התשובה היא שהייתי בקונספציה. למרות שהיו סימנים מוקדמים, לא לקחתי בחשבון את המתנה שלא מפסיקה לתת, הידועה גם בשם אופוזיציה.
זה התחיל בלפיד שסירב להיכנס לממשלה בזמן חירום, ובליברמן שבתחילה הודיע שייכנס בלי תנאים ולבסוף נשאר בחוץ. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גנץ ואיזנקוט, שכבר נכנסו לממשלה אבל יצאו ממנה והחמיצו את הקרדיט על הישגי המלחמה בכל החזיתות: מבצע הביפרים, חיסול ראשי הנחשים בעזה, בלבנון ובאיראן, והשבת כל החטופים והחללים. ומאז נראית הקואליציה, על שלל בעיותיה, כאילו משחקת במגרש ריק. מצטער, בת משפחתי השמאלנית, אבל אם נתניהו ינצח גם בבחירות הקרובות – את הפרחים הוא צריך לשלוח לא למצביעיו אלא לחברים שלך. במובן הפוליטי, הם מכונת ההנשמה שמחזיקה אותו בחיים.
אם היה זה שנית
מפעם לפעם אני מעלה בדמיוני מה היה קורה כאן אם השמאל היה נוהג אחרת. קחו את בני גנץ, שעם פתיחת המלחמה נכנס לממשלה, ומאותו רגע נסק בסקרים כשמפלגתו מגיעה למספרים דמיוניים של 37 ואפילו 40 מנדטים. מובן שהמספרים היו דמיוניים כי הסוקרים דמיינו אותם. אבל אפילו בסקרי 'דיירקט פולס' בעידן שלמה פילבר, 'המחנה הממלכתי' הובילה על 'הליכוד' עם 27 מנדטים, וגנץ עצמו השתווה לבנימין נתניהו בהתאמה לראשות הממשלה. אם גנץ ועמיתו איזנקוט היו מנצלים את הרגע לאיחוי החברה הישראלית, גם אם למראית עין ולא באופן אותנטי, האם הציבור הרחב לא היה משתף פעולה? אם הם היו שותפים מלאים במלחמת הקיום שלנו – במקום להיות עסוקים בחתירה ובהדלפות ובנעיצת סכינים בתוך הממשלה על בסיס יומי – האם מופרך לחשוב שהם היו יכולים למנף את האירוע לבניית אלטרנטיבה מנהיגותית חוצת גושים לשלטון הנוכחי?
אולי יעניין אתכם
אנא תזרמו איתי לרגע של דמיון מודרך, גם אם הוא נשמע מרחיק לכת: בני גנץ נכנס לממשלה ועולה בסקרים. הוא מביע אמון ללא סייג בשתי מטרות המלחמה – חיסול יכולות חמאס והחזרת החטופים. איתו בקבינט המצומצם יושבים כחברים רק בנימין נתניהו ויואב גלנט, מה שהופך אותו לבורג מרכזי בקבלת ההחלטות בזמן המלחמה. ייתכן שהוא מרגיש חסר השפעה מול ראש הממשלה וחבריו לקבינט המורחב ולממשלה, אבל שומר את זה לעצמו ויוצר מצג של אחדות אמיתית גם אם זמנית. הוא מפגין אחריות וממלכתיות מול ממשל ביידן העוין, נמנע מלהתייצב בהפגנות, ובכך מסייע להצלחת צה"ל במלחמה ולהחזרה מוקדמת יותר של החטופים. תקשורת המיינסטרים והנהגת קפלן לא מרוצים, אבל התנהלותו המנהיגותית של גנץ משכנעת אותם שכרגע זה הסיכוי הטוב ביותר לנצח בבחירות ולהעיף את נתניהו מהשלטון.
ואכן, עם החזרת החטופים והפסקת האש בכל הגזרות, 'המחנה הממלכתי' פורשת מהממשלה ומקדמת בחירות חדשות על בסיס המחדל שהוביל לטבח. במקום קמפיין אנטי־חרדי נפתח קמפיין משולב ומתוזמר להקדמת הבחירות. גנץ מנצל לטובתו את הצרות של הממשלה עם החרדים, ואפילו מבטיח להגיע להידברות עם הימין בנושאים אחרים שעל סדר היום. מבטיח, אבל לא מבטיח לקיים. בקואליציה נוצרים בקיעים, נתניהו מאבד אחיזה, וישראל הולכת לבחירות מוקדמות. גנץ לוקח קרדיט על החזרת החטופים, מתבטא בשפה מאחדת ונטולת שנאה אבל גם מוביל קו שמאלי־לייט שמשלב הסדרי ביטחון בדרום ובצפון ותמיכה במלחמה באיראן עם קו תקיף נגד סיפוח ונגד החוות ביו"ש. סוג של רבין אבל בלי אוסלו ובלי הפרופלורים. וכך מוצא את עצמו בני גנץ על כס ראש הממשלה במקום לגרד רסיס של מנדט בסקרים כמצבו היום.
נשמע מופרך? אתם צודקים. גנץ אינו נתניהו. הוא לא מנהיגותי מספיק ולא חכם מספיק כדי לתמרן בין המרכז ובין הבייס. הוא גם לא יעשה הכול כדי למשוך קולות מהצד השני וליצור גוש רחב, כולל ויתור על חלק מעקרונותיו. גנץ בסך הכול שימש כבובה של המושכים בחוטי השמאל בארץ ומחוצה לה, בדיוק כמו בנט אחריו וכמו איזנקוט אחריו. כולם הומלכו לרגע, מובלים ונגררים על ידי מחוללי כאוס ומפיצי שנאה, רק כדי להיזרק ברגע שלא יספקו את הסחורה. אז תשכחו מהדמיון, מעולם לא היה לזה סיכוי.
בובות למען ביבי
הבובות הפוליטיות הללו ומפעיליהן – בשיתוף מערכות המשפט, הצבא והתקשורת – עשו ועושים לבנימין נתניהו את הטובה הגדולה ביותר שהוא יכול לקבל: הם מנסים להכריע אותו, את ערוצי התקשורת שלו, את היהדות ההולכת ומתחזקת ואת מצביעי הימין כולם. ובמילים אחרות: הם חזרו ל־6 באוקטובר. הבעיה היא שבכך הם מאלצים את הצד השני להתגונן, לעמוד על רגליו האחוריות ולשוב גם הוא לתאריך שלפני הטבח. וכששני הצדדים חוזרים לימים ההם ודורשים הכרעה, המחדל והטבח הם כבר לא נושא הבחירות, ונתניהו לא יצטרך "לצאת מזה" כדברי ההבל שלי לאותה קרובת משפחה. כשם שישראל החמיצה את הרגע להכרעה מהירה של האויב ב־7 באוקטובר, השמאל החמיץ את ההזדמנות לחלק את הקלפים הפוליטיים מחדש אחריו.
******
האייטם החם של השבוע האחרון היה 'נז"א' – סרט אנטי־ישראלי של צמד במאים ישראלים שהוקרן ואף זכה בפרס מיוחד בפסטיבל ונציה. הסרט מביא עדויות של חיילים וקצינים ישראלים על הפקודות ודפוסי הפעולה בצה"ל ובדרג המדיני שהובילו להרג המוני של תושבי עזה המסכנים. 'נז"א' – ללא ספק ראשי התיבות של "נודניקים זה אנחנו" – גרף מחיאות כפיים סוערות במשך עשרים וחמש דקות, בעוד צמד היוצרים מכבדים את האירוע בעמידה מיוסרת ובפנים מכורכמות. אולי בתוך תוכם הם הבינו שכל חמש דקות של מחיאות כפיים שוות מנדט נוסף לגוש הימין בבחירות.
*****
עוד חובב עזתים מקצועי שעלה לכותרות הוא הראפר האמריקני מאקלמור, שעד לאחרונה שימש כמופע החימום במסע ההופעות של הזמר האנגלי אד שירן. מאקלמור בחר לנצל את המופע שלו כדי לשלב מסרים פרו־פלשתיניים באוזני הקהל שבא לשמוע את שירן, ואחרי כמה ימים הודח מהמשך סיבוב ההופעות. מתברר שאין גבול ליהירות ולאגואיזם של אומנים מצד פוליטי מסוים, שלא מהססים להתעלק על קהל של אומן אחר כדי לבלבל את המוח בסיסמאות שאיש לא ביקש לשמוע. ועדיין, הפשע הבאמת בלתי נסלח של האיש הזה הוא לקרוא לראפ מוזיקה.
*****
למקרה שפספסתם, בימים האחרונים עוסקת המדיה בחשש ההולך וגובר שבקרוב תוכל הבינה המלאכותית לחסל את כל המין האנושי. יופי, באמת חסרו לי עוד חרדות בחיים. תנו לי לספר לכם משהו: בזמן האחרון עולים אצלי בפייסבוק אין־ספור פוסטים שנוצרו בבינה מלאכותית על ידי יוזרים שאין לי איתם דבר וחצי דבר. לא פוסטים קצרים חלילה, אלא מגילות בנות אלפי מילים ובכל אחת מהן תיאורים והגיגים מייגעים שמעולם לא ביקשתי ולא ידעתי שאני צריך. אז לכל המודאגים מכך שה־AI יחסל את כולנו – ובכן, זה כבר התחיל.
