ביום רביעי בבוקר התבשרנו שהיועמ"שית המודחת "תודיע" לבג"ץ כי יש לערוך הצבעה חוזרת לתפקיד מבקר המדינה. נותר מעט מאוד לחדש בטרגדיה הבלתי נגמרת שבין הציבור הישראלי לבין העריצים לובשי הגלימות, ובכל זאת הסאגה הזאת היא הזדמנות להביט על שחיקתו עד דק של מוסד חשוב, שמתוכנן לתלפיות מבחינת לשון החוקים המקיימים אותו, אך איבד את כל מהותו תחת מכבש הנורמה העליונה של השלטון בישראל – השופטים והפקידים מעל הכול. המוסד הזה הוא מבקר המדינה.
במדינה חופשית, כידוע, ישנן שלוש רשויות: השופטת, המבצעת והמחוקקת. לאיזו מהן שייך מבקר המדינה? זו שאלה לא טריוויאלית כלל. מלומדים רבים ייכשלו בה, ויטעו להניח שמבקר המדינה הוא אורגן של הרשות המבצעת. המבקר, כידוע, אינו שופט. הבקיאים בדין יכולים להצביע על אי אלו קשיים הניצבים בפני מי שיבקש להציג את ממצאי המבקר בבית משפט. הוא גם איננו מחוקק, ואיננו דומה ללשכה המשפטית בכנסת או למרכז המחקר והמידע, השוכנים במשכן הכנסת ולהלכה לפחות מכוונים את עיתותיהם לסייע למחוקקים במלאכתם.
על דרך השלילה, והאווירה, ניתן להסיק שהמבקר הוא אורגן של הרשות המבצעת. מבחינה נראותית ומבנית, מוסד מבקר המדינה ועובדיו דומים מאוד ליתר משרדי הממשלה. עיסוקיהם וכישוריהם המקצועיים מתכתבים באדיקות עם אלה של עובדי מדינה מקצועיים. וגם בגופים פרטיים ישנם לעיתים מבקרים פנימיים, שהם אורגן של הגוף עצמו. אבל, כאמור, האינטואיציה הזאת מטעה. מבקר המדינה הוא אורגן של הרשות המחוקקת, ושלה לבדה. זה מוזר, אבל זו המציאות. והאורגן הזה קיים כדי לעזור למחוקקינו להתמודד עם האיום הכי בוער על הדמוקרטיה הישראלית: הבירוקרטיה.
אחד מתפקידיה הנשכחים של הרשות המחוקקת הוא לבקר את הרשות המבצעת. אלא שהממשלה, כידוע, היא גדולה מאוד. גדולה ומסובכת הרבה יותר ממה שנדרש כדי לאפשר ל־120 חברי כנסת לפקוח עליה עין בצורה יעילה. זו הייתה משימה קשה גם במציאות האוטופית שבה כל עובדי המדינה קמים בבוקר עם כוונות טהורות. אבל במדינתנו (ולא רק בה), פקידים מושחתים מנצלים את מורכבות ההליכים הבירוקרטיים, את חוסר הפנים של המכונה הפקידותית ואת העדר האחריותיות, כדי לסכל מדיניות שהם לא רוצים בה, לקדם מדיניות שהם מעדיפים, ואף לקדם אינטרסים מושחתים פרטיים שלהם.
אולי יעניין אתכם
יש לכך דוגמאות אין־ספור, אבל דוגמה אחת שקופצת לי לראש היא שיחה נוקבת שהתקיימה קצת אחרי הגירוש בין יושב ראש ועדת הביקורת מיכאל איתן ז"ל, לבין פרקליט המדינה דאז שי ניצן. הדיון עסק בתלונות של עצורי מחאות הימין על אכזריות יתר מצד רשויות החוק, כולל אכיפה בררנית ואף פגיעה מינית בנערות שנעצרו. שי ניצן החצוף השיב כמו פקיד: "אין לי תשובות על כך, שיפנו לפניות הציבור". איתן, בתגובה, השתולל מזעם: "אנחנו פניות הציבור, ואתה פה בשביל לענות לנו". ניצן, כמובן, לא מצמץ ויצא מהאולם בלי לתת תשובות, ובלי שיאונה לו כל רע.
מבקר המדינה הוא אפוא העין הפקוחה של הכנסת על הממשלה, ובפרט על הפקידים. יש לו סמכויות נרחבות מאוד. אין חומה של סודיות הסגורה בפניו, ולהלכה לפחות, כל פקיד אמור לעבוד לדום כשהוא מתעדכן שמחלקתו צפויה לעבור ביקורת. הגורם המפעיל מבחוץ את מבקר המדינה הוא ועדת הביקורת של הכנסת, אשר באופן מסורתי יושב הראש שלה הוא איש אופוזיציה, וגם רוב חבריה אנשי אופוזיציה.
כפיפותו המוחלטת של המבקר לכנסת היא שהולידה את הליך הבחירה הייחודי שלו, שרק בחירת נשיא המדינה דומה לו. הבחירות האחרונות לתפקיד עוררו ויכוח ציבורי ומשפטי בשאלה האם בתיעוד ההצבעה על ידי חלק מחברי הכנסת היה פגם משפטי, או שזו סתם התנהגות מכוערת. במסגרת העתירה שדנה בשאלה הזאת נדחפה מיארה להביע את עמדתה הלא רלוונטית. אלא שעמדתה לא רק שאינה רלוונטית, היא גם מושחתת מהיסוד. מרגע שלמדנו שמבקר המדינה הוא זרוע של המחוקקים שנועדה לעזור בביקורת על הרשות המבצעת – הרשות שבה מיארה (סוג של) מכהנת בתור הפקידה העוצמתית ביותר – נדרשת הרבה עזות מצח מצידה כדי להתיימר להתערב בהליך המינוי של מי שאמור לבקר אותה.
ההתעלמות מהפיל הזה שבחדר היא עוד תחנה במרוץ לשחיקה הסופית של כפיפות מבקר המדינה לנבחרים. קדמה לכך העתירה שהובילה לגניזת התחקירים שערך המבקר סביב טבח שמיני עצרת ומלחמת חרבות ברזל. בית המשפט קבע שמבקר המדינה הוא "מוסד ממלכתי, עצמאי ובלתי תלוי אשר לו סמכות רחבה וכן שיקול דעת רחב מאוד בבחירת הנושאים העומדים לביקורתו". זה לא הפריע לשופטים להתערב בשיקול הדעת של המבקר בנושאים העומדים לביקורתו, ולאסור עליו לחקור נושאים ששופטי בג"ץ סבורים שהם לבדם רשאים לחקור אותם. מדובר כמובן בפסיקה לא חוקית שבג"ץ לא היה מוסמך לפסוק, ולכן היה מצופה מהמבקר היוצא אנגלמן לקיים את החוק ולהתעלם מהפסיקה החתרנית. אבל אנגלמן הוא אזוב ביחס לארזים אכולי השלהבת – שרי הממשלה עצמם.
בשנה האחרונה, השתוללות הממסד הפקידותי־שיפוטי דומה לנחיל ארבה שמשמיד את כל הנקרה בדרכו, ועושה זאת בבוקה ומבולקה שלא מותירות בהריסות כל זכר למה שקדם להן. מוסד מבקר המדינה נפל בשקט, בלי קרב. חברי הכנסת הופשטו מאחד הנשקים העוצמתיים שהחוק העמיד לרשותם להתגוננות מפני הדיפ־סטייט, אך הם כלל לא ידעו שהנשק הזה עומד לרשותם.
