ויכוח שמרעיד את הסכך. יש משפחות שבהן השקט סביב שולחן החג הוא סימן להרמוניה מופלאה. אצלנו הדברים נראים אחרת. הוויכוחים הסוערים הם סימן לכך שכולם מרגישים בבית והכול כשורה. זה בדרך כלל מתחיל בשאלה תמימה, אך תוך דקות הטונים עולים ועולים עד שהם מאיימים להרעיד את הסכך.
אני נזכרת בנסיעות שלנו לשבתות בנצרים, במשך ארבע עשרה שנים. היינו אוכלים שם חלק מהארוחות ביחד עם גיסי וגיסתי, הרב חננאל ואביבה קטן, שהתגוררו שם לפנינו. לא פעם הארוחות נמשכו עד אמצע הלילה וזה היה כיף גדול לכל הנוכחים. כמעט תמיד היה מגיע שלב מסוים שבו התחיל הוויכוח הגדול בין בעלי ובין אחיו, הרב חננאל קטן, על נושאים הלכתיים והשקפתיים. אחת השאלות שזכורה לי היטב הייתה האם מותר לתושבים להחליט לעשות טיול בשיירה לים בשבת מול עזה כדי להפגין ריבונות, כשזה יצריך ליווי של חיילים. השאלה ההלכתית והציבורית הרצינית הזאת הפכה בתוך זמן קצר לוויכוח סוער. היו צעקות, טענות, תשובות, עוד טענה ועוד תשובה. ככה זה כשיש שני אחים עם דעות מוצקות, שלא חוששים להניח את מחשבותיהם על השולחן. אנחנו התרגלנו לסגנון ואפילו נהנינו מההצגה, אבל השאלה היא רק מה חשבו השכנים… ובסוכות הבעיה מחמירה פי כמה, כאשר אוזני כול כרויות לקולות של שכניהם.
איך דורבן מתחמם? אני חושבת לא פעם על המשל המפורסם של ארתור שופנהאואר על הדורבנים. בחורף הקר, כך תיאר בדילמת הדורבן, הם מבקשים להתקרב זה לזה כדי ליהנות מהחום, אבל כאשר הם מתקרבים יותר מדי הם נדקרים מהקוצים ונאלצים להתרחק, ואז הקור מחזיר אותם זה אל זה. המשל הפשוט הזה נוגע בנקודה כואבת. מצד אחד, אנחנו זקוקים לקרבה, אבל לפעמים הקרבה עצמה חושפת אותנו. ככל שאנחנו מכירים אדם טוב יותר, אנחנו פוגשים לא רק את מעלותיו אלא גם את הרגליו המעצבנים, את המקומות שבהם הוא עקשן, את הדעות שמקוממות אותנו ואת הקוצים שהוא עצמו לא תמיד מודע להם. וזה נכון במיוחד במשפחה. דווקא המשפחה היא המקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו לפעמים להיות פחות מנומסים. עם אדם זר נבלע את המשפט, נבחר את המילים, נחשוב פעמיים לפני שנגיב. עם אח או אחות אנחנו עלולים לומר מיד את מה שעובר לנו בראש.
חג הסוכות מוציא אותנו החוצה. פתאום הבית משתנה, השולחן עובר למקום אחר, הדלת פתוחה יותר, והשכנים, האורחים והמשפחה נכנסים ויוצאים. הסוכה היא מבנה ארעי, אבל דווקא בתוכה מתרחש משהו מאוד לא ארעי כי אנחנו יושבים יחד, והיחד הזה הוא נצח. בעיניי, הסוכה היא מודל למבחן של הקשרים האנושיים שיש לנו עם סובבינו. הרי קל לאהוב אנשים ממרחק, זה לא דורש הרבה השקעה נפשית. אבל קשה יותר לשבת איתם סביב אותו שולחן במשך כמה שעות, לשמוע את דעתם, להיתקל בהרגלים שלהם, לגלות שהם מצביעים למפלגה אחרת, חושבים אחרת על המדינה, על החברה ועל העתיד, ועדיין להעביר להם את קערת הסלט, להטות את המאוורר לכיוון שלהם כי חם להם, ולשאול אם הם רוצים עוד מרק.
אולי יעניין אתכם
מדריך 'הדמוקרטים' לסוכות. השנה המשימה קשה עוד יותר, כאשר מערכת הבחירות מתקיימת ממש בסמוך לחג הסוכות. בלי משים, היא מניחה על השולחן בסוכה נושאים שמעוררים רגשות עזים. כל אחד מגיע עם העמדה שלו, עם החששות שלו ועם התפילות שלו. ואז, לפעמים עוד לפני שהצלחת מתמלאת, מתחיל הוויכוח. וכמובן שכל צד בטוח שהוא היחיד שמבין באמת מה קורה. והנה דוגמה מובהקת לכך. לאחרונה פרסם יאיר גולן את 'המדריך המלא לשכנוע בשולחן החג'. פורסם סרטון עם קישור למדריך המדובר, שנועד לסייע לתומכי המפלגה בניהול השיחות הפוליטיות סביב השולחן. נדמה לי שבצד ההוא של המפה הפוליטית יש הרבה פחות הקשבה והרבה יותר הכתבה.
את ניסיונות ההכתבה הללו חוויתי במעגלי שיח והיכרות בימי המאבק על הרפורמה המשפטית. המעגלים הוגדרו ככאלו שנועדו לכאורה לחיבור אנושי בין אנשים מקצוות שונים של החברה הישראלית. מפגשי הרבניות עם טייסים בדימוס שבהם השתתפתי היו הכול חוץ מניסיון כן להכיר זה את זה. היה שם זלזול טוטלי ברבנים וברבניות ובעולמם הערכי, וברגע שמישהו העז לדבר בשפה דתית או לאומית, עלו הטונים ונגמר הדיון. כך לגבי כל המפגשים של ארגון 'הרבעון הרביעי', שרובם באים בתחפושת נחמדה וידידותית, אבל אין בהם שיח בין־אישי אמיתי. האדם לא נשאל מה שלומו, כי אם מה דעתו. השיח הוא סביב דעה פוליטית, כאשר המדריך עגול המשקף מתאר את הפיל שבחדר, שאותו נוכל להזיז על ידי כך שפשוט נשנה את דעותינו. זה כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם?
שטיח של נכדים. אבל אפשר גם אחרת, להיות חכם ולא רק צודק. יש סיפור מפורסם מן ההיסטוריה האמריקאית על אברהם לינקולן, שנאלץ להתמודד בתקופת מלחמת האזרחים עם מחלוקות קשות ביותר בתוך המדינה וגם בסביבתו הפוליטית. אחת מתכונותיו המוכרות הייתה היכולת להקיף את עצמו גם באנשים שלא הסכימו איתו, ולא רק באלה שאמרו לו את מה שרצה לשמוע. והאמת היא שזה נפלא שיש מחלוקות בקרב המשפחה או אנשים קרובים. בחברה מתוקנת, אם כל מי שסביבנו חושב בדיוק כמונו, אולי לא בנינו סביבנו קשרים. וכך גם במשפחה. אם כל הילדים שלנו חושבים בדיוק אותו הדבר בכל נושא, ייתכן שבנינו בניינים מהונדסים בדיוק נפלא, אבל לא הצמחנו להם כנפיים.
בימי החג המתוק הזה אני מתמוגגת מהשטיח האנושי הפרוש על רצפת הסוכה, נכדים מכאן ומכאן, והסוכה כמעט צרה מלהכיל את הכיסאות שצריך להציב סביב השולחן. ובכל כיסא כזה יושב מישהו, גדול או קטן, עם אופי משלו ודעה משלו. במהלך הסעודה אולי נישרט, כי הרי לא נוכל להיפטר מהקוצים לגמרי. וזה חלק מהסיפור, זאת עסקת חבילה. אבל החוכמה היא ללמוד לדבר בכבוד, לדעת מתי להתווכח ומתי להניח לנושא, וכמובן לזכור שכל מי שנמצא פה יישאר חלק מאיתנו גם לאחר שהוויכוח ייגמר. הסוכה לא מבטיחה לנו חיים בלי קוצים, אבל היא מזכירה לנו שלמרות הכול, אנחנו בוחרים לשבת קרוב.
לתגובות:
