סוכות, כולנו יוצאים מבתי הקבע ונכנסים לדירת העראי, לפחות על פי המושגים המקובלים. אבל הנה סיפור קטן ואחר על עראי וקבע: בשריפה הגדולה בחוות גלעד נשרף גם ביתם של נועם ובתיה ברויאר. הבית הגדול שבו נאספו חייהם של בני הזוג וששת ילדיהם נחרב כליל והפך לעיי חורבות ופיח. דקות בודדות כילו חפצים וזיכרונות של 20 שנה. חפץ אחד נשאר לפליטה מלשונות האש: תמונת מתכת של בית המקדש. רק לפני שלושה שבועות הסלון היה מלא ריקודים ושירים עם חתונת בתם הגדולה, ופתאום – איִן. המשפחות שבתיהן נחרבו החלו בתהליך שיקום ונכנסו בינתיים לבתים זמניים. שבוע אחרי השריפה נרצח בניהו מלט הי"ד, חבר כיתת הכוננות של חוות גלעד. זה היה בוקר יום שישי, והתשובה של משפחת ברויאר הייתה ברורה: עוד באותו יום הם עלו עם קרוואן לנקודה חדשה סמוכה שנקראה טל בניהו.
הנה ארעי שהופך לקבע. ישנים בקרוואן הקטן, והסלון, פינת האוכל והמרחב המשפחתי נמצאים באוהל שמוקם בסמוך לקרוואן. אין ארעי מזה, ואין קבע מזה. אמת, האוהל הוא זמני עד שהמשפחה תשקם את ביתה ותבנה את משכנה מחדש, אבל קביעת יתד היא קודם כול בנפש. כשבתיה ברויאר נכנסה לקרוואן הקטן והריק היא כבר טבעה לידו חותם של קביעות: אבנים נאספו וגידרו ערוגה יפה, ומהר מאוד נשתלו בה פרחים וצמחי נוי והגבעה החשופה קיבלה נקודת חן של צבע וטבע.
כשהיינו מפוזרים בגלות הארוכה היו לא מעט קהילות שהמרחב הציבורי בהן כמו קפא מלכת. בשביל מה לטפח גינות ורחובות? עם ישראל כמו ישב אלפיים שנה על מזוודות, הרי משיח יכול להגיע היום ונעלה לירושלים, בשביל מה לייפות את שבילי הגטו? זו תפיסה של גלות. בארץ ישראל התפיסה מתהפכת – גם אם נגור בקרוואן הזה רק חצי שנה ואחר כך כבר ניכנס לבית חדש, הנה זכינו לטפח ערוגה יפה באדמת טרשים, זכינו להפריח חלקה ונחלה בארץ ישראל, ואין לך קבע מזה.
ארבעה ימים לפני ראש השנה דיברו נועם ובתיה על בית כנסת. אין להם בית, אבל הם רוצים לבנות בית כנסת. הם מתחילים לחפש תרומה ורוצים להתקדם באמונה גדולה. מרים, גיסתה של בתיה, מנסה להוריד אותה מהעניין: "בתיה תשחררי, לא משיגים תרומה לבית כנסת מהיום למחר, ובטח לא בונים בית כנסת בשלושה ימים. חבל על הציפייה שתתנפץ". מפה לשם, בערב ראש השנה מרים שולחת לנו תמונות של בית כנסת בתהליכים אחרונים של בנייה: "נמצאה תרומה, עובדים מאוד קשה, יהיה בית כנסת בע"ה, ויהיה מניין בע"ה".
אולי יעניין אתכם
כדוד המלך בשעתו, שלא יכול היה לבנות את ביתו לפני שייבנה בית קבע לשכינה הנודדת, בית הכנסת החדש בטל בניהו אומנם בנוי בנייה קלה, אבל הוא קבע מאין כמותו.
הפתקים הגיעו ליעדם
בעוד שבוע יחול הושענא רבה. אני זוכרת בבהירות את ליל הושענא רבה לפני שלוש שנים. אירחנו בסוכה שלנו חבורת לימוד של נערות מהסניף. דיברנו על פתקא טבא – ליל הפתקים, ליל שליחת המכתבים ליעדם. מה שנכתב בראש השנה ונחתם ביום כיפור והומתק בסוכות – נשלח ביד מלאכים לעולם המעשה. בלילה הזה נפתחים שערי השמיים וכל הפתקים עם כל הנחתם בתוכם יוצאים לשליחותם. ואז עצמנו עיניים והתכנסנו לזמן תפילה. הצעתי לנערות לדמיין איך פתקי הגזרות הרעות נקרעים, ואיך פתקים של גזירות טובות ומתוקות, פתקא טבא, ניתנים ונשלחים בידי המלאכים. אני מאמינה שלדמיון יש כוח, וממש דמיינתי את הפתקים הקשים נקרעים לפתיתים קטנים שמתפזרים ברוח, ואיך למעטפות מוכנסים מהר פתקים מתוקים מלאי ברכה. הקדשנו את הלימוד לרפואת חייל שנפצע באותו יום בגזרת ג'נין, ואף אחת מיושבות הסוכה לא דמיינה איפה נהיה כשהמחוגים ינועו עוד קצת.
בבוקר שמחת תורה, יממה וקצת אחרי ליל הושענא רבה, הבן שלי חזר מבולבל מבית הכנסת וסיפר שפיזרו את ההקפות. איפה אבא? התפלאתי, והוא ענה במעורפל שאבא רץ לש"ג עם כיתת הכוננות. הכול היה נשמע מוזר, ובין הבתים עברו רסיסי שמועות שקורה משהו ואסור לצאת מהבתים. כדי להפיג את הענן הכבד שרבץ בסלון לקחתי את מגדל כיסאות הכתר־פלסטיק שניצב בביתנו הזמני אז, כיסינו אותו באל־בד לבן, הנחנו עליו ספר תנ"ך והתחלנו להקיף אותו במעגלים, הקפות קטנות משלנו. רק כשאורן נכנס הביתה בסערה והתחיל לארוז, התחלתי להבין שזה משהו גדול יותר, קורה משהו בדרום וזה רציני. עוד לא היה לנו קצה הבנה מה סדר הגודל שקורה באמת, ולכן זוגות הגרביים שנארזו היו גג לשבוע. מבצע קצר וחוזרים הביתה, נכון?
המדים של אורן לא ארוזים בארגזי הקרטון הספורים שהיו איתנו בבית הזמני, אז הוא קופץ לשכן שהוא רב צבאי ומקבל ממנו סט מדים, נכנס לרכב ונוסע. אז עוד לא ידענו שזה לנסוע למלחמה. כשהחג יצא הלב נקרע בין רצון גדול לשמוע חדשות ולהבין מה קורה, ובין פחד גדול ורק לא לשמוע. עם כותרות שמתעדכנות בקצב מבהיל אני מבינה שאנחנו לא מבינים מה קרה, מה קורה, מה היקף הסערה. השבר גדול מנשוא. אז מה היה בראש השנה? וכל תפילות יום כיפור? וארבעת המינים שמרחיקים מזיקים? וליל פתקא טבא בהושענא רבה? כל זה לא נאסף ולא פעל? עכשיו השבר כאב עוד יותר. כל התפילות והמעשים והמאמצים והסליחות שלנו לא הגיעו ליעדם? לא רצית בהם?
רק אחרי תקופה ארוכה התמונה מתבהרת עם רבדים רבים נוספים. כן, תפילותינו התקבלו. ביקשנו בראש השנה גאולה, וקיבלנו. נחתמנו לגאולת עולמים, הגיע זמן הלידה. כואב להגיע ללידה, מפחיד מאוד. הצירים מזעזעים את כל מה שידעת על עצמך. ועם הכאב, זה רגע מיוחל מאוד. ובחגי תשפ"ד קיבלנו פתקא טבא. במבט ראשון קשה לזהות. רק במבט שני, שלישי, עשירי – פתאום מבינים כמה רחמים הופיעו בתוך הצירים. כמה היה יכול להיות נורא לו כל המזימות שנרקמו היו יוצאות לפועל בכל החזיתות במקביל. נחתמנו ללידה חדשה, ובתוך דמי הצירים והצער, שלא ישתכח שאין דרך אחורה בלידה. מכאן רק מתקדמים.
בוקר שמחת תורה הקרוב יהיה הרביעי שבתוך המלחמה. ארוך מכל מה שחשבנו. ארוך, אבל מתבקש. לידת תינוק נמשכת כמה שעות, לפעמים נדרשת אפילו יממה כדי שאדם חדש יופיע בעולם. ולידת עם? לידת קומה חדשה של מציאות? כנראה לוקחת יותר.
בהושענא רבה הזה עוד ירד עלינו גשם של פתקים טובים. פתקא טבא.
