מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

טל לוריא

מערכת החינוך בישראל נמצאת בבעיה. לא בבעיה של עוד תקציב, עוד כיתה או עוד סיסמה על "חיזוק מעמד המורה", אלא בבעיה עמוקה יותר של מבנה, איכות ויכולת להשתנות. לקראת הבחירות עברתי על מצעי החינוך של המפלגות ובניתי את מדד לוריא לחינוך. לא רק כדי לדרג מי קיבל יותר ומי פחות, אלא כדי להבין משהו הרבה יותר מעניין: מהי לדעת המפלגות הבעיה של מערכת החינוך, אילו פתרונות הן מציעות, ובעיקר, על מה הן מעדיפות לא לדבר.

לפני שצוללים למצעי המפלגות, חשוב לעצור רגע ולדבר על הדבר הבסיסי ביותר: יש בעיה. וכן, חשוב לומר את זה כבר עכשיו. כי קודם צריך להבין שיש בעיה, אחר כך להבין איך היא נראית, ורק אז לגשת בעין ביקורתית לאופן שבו המפלגות השונות מתייחסות אליה, או לא מתייחסות אליה. כיום ההורה הממוצע מסתכל על הילד שלו בסוף כיתה י"ב, מחזיק ביד את תעודת הבגרות, ואם ישאלו אותו האם יש בעיה במערכת החינוך הוא כנראה ימלמל שהיה יכול להיות טוב יותר, אבל בסך הכול סבבה. הרי לילד שלו יש תעודת בגרות. אלא שהמציאות מעט – או הרבה – שונה.

כשמסתכלים על ישראל בהשוואה למדינות אחרות בעולם מתקבלת תמונה אחרת לחלוטין. תוצאות פיז"ה לשנת 2025 שפורסמו לאחרונה מציבות את תלמידי ישראל מתחת לממוצע ה־OECD במתמטיקה, בקריאה ובמדעים. יותר מזה: בכל שלושת התחומים אלה התוצאות הנמוכות ביותר שנמדדו בישראל מאז החלה להשתתף במבחן. רק 54% מתלמידי ישראל הגיעו לרמת הבסיס במתמטיקה, לעומת 65% בממוצע ה־OECD; בקריאה מדובר ב־59% לעומת 69%, ובמדעים 60% לעומת 74%.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c מי רוצה להיות שר החינוך?

בנושא 1216c שר החינוך של כולם – אבל עם ליבה של זהות

ולא רק ההישגים מדאיגים: מחצית מתלמידי ישראל לומדים בבתי ספר שמנהליהם מדווחים כי המחסור במורים פוגע ביכולת ללמד. גם הפערים בתוך המערכת גדולים, והיכולת של מערכת החינוך למשוך ולשמר מורים איכותיים, בעיקר במקצועות מסוימים ובאזורים מסוימים, ממשיכה להיות אתגר מרכזי. כלומר, יש בעיה. והיא לא קטנה.

ריכוזיות יתר ומעט מדי בחירה

המציאות העגומה הזאת נובעת, בעיניי, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא משרד חינוך ריכוזי מדי. הרוב המוחלט של ההחלטות החשובות הנוגעות לחינוך הילדים עדיין מתקבלות הרחק מבית הספר, במשרד החינוך, ולא אצל מנהלי בתי הספר עצמם. למנהל יש אחריות עצומה על התוצאות, אבל מעט מדי סמכות על כוח האדם, התקציב, תוכניות הלימודים והדרך שבה בית הספר שלו מתנהל.

הסיבה השנייה היא מעט מדי בחירה להורים. ברוב המקומות בישראל כמעט בלתי אפשרי לבחור באמת בין בתי ספר שונים, ובוודאי שקשה מאוד להקים מסגרת חדשה. במגזר הדתי־לאומי, שבו במשך שנים התפתחו יותר מסגרות ותחרות, המצב מעט שונה, אבל במערכת כולה עדיין מדובר בשוק חינוך קשיח מאוד. וכן, מהגדרת הבעיות אפשר להבין באופן די פשוט מה צריכים להיות הפתרונות.

אבל לפני שעוסקים בפתרונות, חשוב לא פחות לדבר על החסמים. כי בסופו של יום מפלגה יכולה לפרסם מצע יפהפה. היא יכולה לכתוב שהיא רוצה לחזק את המנהלים, לשפר את איכות ההוראה, להעלות את ההישגים ולצמצם פערים. אבל אם היא לא מסבירה איך היא מתכוונת להתמודד עם מי שיחסום את השינוי שהיא רוצה לעשות, יש סימן שאלה גדול על האמינות שלה. החסמים שאני מזהה כעיקריים ביותר הם ארגוני המורים, פקידות משרד החינוך, הפחד של פוליטיקאים מעימות וחוסר מודעות ציבורית לעומק הבעיה.

לארגוני המורים יש כוח עצום, כולל היכולת להשבית את מערכת החינוך ולהפעיל לחץ כבד על כל שר חינוך שמנסה לשנות את מבנה ההעסקה, השכר או הניהול. במשרד החינוך עצמו קיימת באופן טבעי התנגדות להעברת כוח מהמשרד אל בתי הספר והרשויות. פוליטיקאים, מצידם, יודעים שלכל עימות כזה יש מחיר ציבורי ופוליטי. ומעל הכול, כל עוד הציבור עצמו אינו משוכנע שיש משבר עמוק, אין כמעט תגמול פוליטי למי שמוכן להיכנס למאבקים האלה.

ועכשיו, מה אפשר ללמוד מהמדד עצמו? ברשותכם, אני לא אסקור כאן כל מפלגה. אתם מוזמנים להעיף מבט בצד ולראות את הציונים, או להיכנס לאתר של המדד בחיפוש קצר בגוגל, ולהעמיק. ובכל זאת, יש כמה מסקנות חשובות. אפשר ללמוד מהמדד לא רק על מחלוקות, אלא דווקא על הסכמות. יש הסכמה רחבה יחסית על הצורך לבזר את מערכת החינוך. אומנם יש ויכוח עד כמה לבזר: יש מי שרוצים להעביר את הכוח בעיקר לרשויות המקומיות, ויש מי שרוצים להעביר אותו עד לרמת מנהל בית הספר. אבל בכל אופן, ציר הביזור חוצה מפלגות. אפילו מפלגת הדמוקרטים תומכת בביזור ברמה כלשהי. זה מעודד מאוד.

החינוך החרדי הוא נושא שכמעט כולם כבר מבינים שאי אפשר להתעלם ממנו. רוב המפלגות שפרסמו מצע מתייחסות אליו בצורה כלשהי, וזה חשוב. לא כולן נכנסות לרזולוציות של איכות, לימודי ליבה, אפליה או מנגנוני ביצוע. כלומר, יש הסכמה רחבה יחסית על עצם קיומה של בעיה, אבל הרבה פחות הסכמה על הפתרון, ועוד פחות על המחיר הפוליטי שצריך לשלם כדי ליישם אותו.

הפיל המשעשע שבחדר

ארגוני המורים הם הפיל שבחדר. כמעט אף מפלגה לא באמת רוצה להתעמת עם ארגוני המורים, אף שברור שהם שחקן מרכזי בכל ניסיון לבצע שינוי. וזה משעשע. דווקא בתחום שבו יש כוח וטו ברור, רוב המפלגות בוחרות לשתוק או לדבר בעדינות ממש. ואל תתבלבלו, לכולם ברור שאף שינוי משמעותי לא יהיה בלי להתמודד עם הכוח האדיר של ארגוני המורים, שמתעקשים פעם אחר פעם לבלום שינויים במבנה השכר, בהעסקה, בהערכת המורים ובניהול כוח האדם.

החינוך הערבי כמעט נעלם מהשיח. וזה אולי אחד הדברים המוזרים ביותר שעולים מהמדד. מערכת החינוך הערבית מתמודדת במשך שנים עם הישגים נמוכים מאוד, פערים גדולים ובעיות איכות משמעותיות. ובכל זאת, במצעי רוב המפלגות קשה למצוא התייחסות רצינית ומפורטת אליה. זה מעניין במיוחד משום שבמקרה של החינוך החרדי, כמעט כולם כבר מבינים שמדובר בסוגיה לאומית. בחינוך הערבי, לעומת זאת, הבעיה קיימת באותה מערכת בדיוק, נוגעת למאות אלפי תלמידים ומשפיעה באופן ישיר על הכלכלה והחברה בישראל, אבל כמעט שאינה מקבלת מקום. זכרו, לפעמים מה שהמפלגות לא מדברות עליו חשוב לא פחות ממה שהן כן כותבות.

יש גם מפלגות שלא פרסמו מצע בכלל, ולכן לא נכנסו למדד. אפשר כמובן להתווכח האם נכון לתת להן אפס, ובמידה מסוימת אפילו מתחשק לעשות את זה. אבל בסופו של דבר החלטנו, לפחות פה בעיתון, שלא לדרג מפלגה על בסיס דברים שהיא לא פרסמה. ובכל זאת, היעדר מצע הוא בפני עצמו אמירה. מפלגה שמבקשת את אמון הציבור ורוצה לנהל את המדינה, אבל לא טורחת לפרסם מה היא מתכוונת לעשות באחד התחומים הגדולים, היקרים והחשובים ביותר שהמדינה מנהלת, מציבה בפני הבוחר בעיה די פשוטה: אין דרך רצינית לדעת מה היא באמת מתכוונת לעשות.

לסיכומו של דבר, המדד הזה לא נועד להגיד לאף אחד למי להצביע. חינוך הוא רק אחד מתוך הרבה מאוד נושאים שלפיהם אנשים בוחרים לאיזו מפלגה להצביע. אבל הוא כן נועד לעשות דבר אחד פשוט: להכריח את המפלגות לדבר ברצינות. לא לכתוב "נשקיע יותר בחינוך". לא להבטיח "נחזק את המורים". לא להגיד ש"התלמיד במרכז" אלא להסביר מה הן באמת רוצות לשנות.

מי יקבל יותר כוח? מי יאבד כוח? איך הן מתכוונות להתמודד עם ארגוני המורים, עם משרד החינוך, עם פערים, עם החינוך החרדי ועם החינוך הערבי? ובמובן הזה, אולי הדבר הכי חשוב שהמדד חושף הוא לא מי במקום הראשון ומי במקום האחרון, אלא מי באמת מבין שיש בעיה, מי מציע דרך להתמודד איתה, ומי עדיין מסתפק בסיסמאות. כי מערכת החינוך לא צריכה עוד מצע יפה. היא צריכה מפלגות שמוכנות לבצע שינוי גם כשהוא קשה, יקר ולא פופולרי.