"שום תהליך ריפוי לא יתחיל בלי טיפול עומק בחינוך"

שפרה כהן

כשעליזה בלוך מניחה על השולחן את השאיפה להנהיג את משרד החינוך מטעם מפלגת 'כחול לבן', היא לא מגיעה מעוד מסלול פוליטי שגרתי. היא מביאה איתה ניסיון שטח קשוח ומחוספס שעבר כמעט בכל תחנה אפשרית במערכת: מדריכה בתנועת נוער, מורה, מנהלת בית ספר, מנהלת רשת תיכונים, מנהלת בית ספר להכשרת מנהלים, נשיאת מרכז מצוינות וחוקרת שכתבה דוקטורט בחינוך. לכל אלה הצטרפו שש שנים בראשות עיריית בית שמש – אחת הערים המורכבות בישראל – ניסיון שמעניק לה זווית ראייה ייחודית המחברת בין הכיתה הבודדת לבין שולחן הניהול המוניציפלי והלאומי.

על הרקע הזה נפגש עימה פרופ' חיים שקד, נשיא האקדמית חמדת, לשיחת עומק. שקד ביקש לבחון אותה לא רק כמועמדת המצהירה על שאיפתה להתמנות לתפקיד שרת החינוך הבאה, אלא בראש ובראשונה כאשת חינוך שמכירה את המערכת מתוכה. השניים ניהלו דיון פתוח ומקיף על הסוגיות הבוערות של המערכת: משיקום מעמד המורה והחזרת החופש המקצועי לצוותים, דרך האתגר של החינוך החרדי והמודלים שיישמה בבית שמש, ועד להתמודדות עם השלכות אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה על תלמידי הפריפריה, הדרום והצפון.

עוד לפני שהיא מדברת על רפורמות, בלוך מבקשת לדבר על האנשים שמחזיקים את המערכת. "מבחינתי, שינוי בחינוך לא יכול להתחיל רק בחוקים, תקציבים או תוכניות חדשות. הוא חייב להתחיל ביחס של החברה הישראלית למורים ולגננות. אני חושבת שצריך להיכנס לסוגיה הזאת עם הרבה צניעות, עם הרבה חרדת קודש ועם הרבה מאוד כבוד למורים", היא אומרת נחרצות.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c מי רוצה להיות שר החינוך?

בנושא 1216c שר החינוך של כולם – אבל עם ליבה של זהות

לדבריה, חלק גדול מאתגרי מערכת החינוך מתחילים דווקא מהעניין הפשוט הזה: "איך אנחנו כחברה ישראלית מתייחסים למורים, איך מתייחסים לגננות, למנהלי בתי הספר? האם אנחנו מתייחסים אליהם ביראה, בכבוד ובהערכה? יש לי איזה חלום שהורים ישבו עם הילד שלהם בבית ויגידו: אנחנו רוצים שתאכל טוב, אנחנו רוצים שתצטיין בלימודים, כי כשתהיה גדול אנחנו נורא רוצים שתהיה מורה".

הריפוי מתחיל בחינוך

כשפרופ' שקד מבקש להבין מדוע דווקא עכשיו היא מצהירה על רצונה להיות שרת החינוך, בלוך חוזרת אל המציאות הביטחונית והחברתית של ישראל. "אני חושבת שבאתגרים של מדינת ישראל, כשיש לנו את כל הזירות הפתוחות, מול איראן, חמאס וחיזבאללה, הזירה של החינוך היא הזירה הכי פתוחה, הכי מסוכנת והכי חשובה לישראל היום. שום תהליך ריפוי של מדינת ישראל לא יתחיל אם לא ניכנס לטיפול עומק במערכת החינוך שלנו".

שקד מצטרף לקריאה לכבד את אנשי החינוך, אך מבקש להרחיב את הדיון: "על ההשקעה והמסירות אני מסכים איתך. אבל כמנהל לשעבר, חשוב לי לדבר גם על איכות ההוראה. האם המורים בישראל מספיק טובים, ומה צריך לעשות כדי שאנשים מצוינים נוספים יבחרו בהוראה?". בלוך אינה מבקשת לדבר על המורים כבעיה. להפך. "יש הרבה מאוד אנשים טובים שאני רוצה שנפרגן להם, ואני רוצה שאנחנו נשאל את עצמנו למה הרבה אנשים מצוינים לא שמים את אופציית החינוך בעולם השאיפות שלהם".

לשאלה מה גורם לכך, היא מציגה שלושה מרכיבים ששזורים זה בזה: מעמד ציבורי, חופש פעולה ושכר. "בסוף אנשים רוצים שיהיה להם מעמד ציבורי, וביום שבו אנחנו כחברה ניתן מעמד ציבורי גדול יותר לדבר הזה, יתחולל שינוי. כל בחור צעיר שנכנס למשרד הייטק ונותנים לו את החופש ליצור ולעשות ולהקים ולפתח, הוא הולך לעבודה בשמחה והוא קם בלילה עם המחשבות איך הוא מפתח. לקחנו מהמורים את החוויה הזאת".

שקד מזדהה עם הביקורת על צמצום מרחב הפעולה: "אני מכיר מניסיוני את הפער בין האחריות הגדולה של מנהל לבין הסמכויות שלו. בעיניי צריך להרחיב את החופש המקצועי, אבל לשמור גם על אחריות ללמידה. איפה את מציבה את האיזון בין חופש לבין מדידה והערכה?".

בלוך מבקשת להחזיר למורים ולמנהלים את החופש ליצור, ומבהירה שהדבר אינו מבטל את ההערכה. "אני רוצה לתת הרבה הרבה יותר חופש למורים ולמנהלים ליצור, לעשות, הרבה פחות רגולציה, הרבה פחות מעקב. אני רוצה לעשות מדידה והערכה בקצה, אבל בכל הדרך אני רוצה לתת למורה את האופציה לחשוב, ליצור, לדמיין".

המרכיב השני הוא תנאי הקבלה. "האנשים רוצים להיות במקום שצריך להתקבל אליו, שזה חלק מהיוקרה. ויוקרה יוצרים גם על ידי תנאי קבלה". והמרכיב השלישי הוא השכר. "אסור ששכר יהיה שיקול שיגרום לא ללכת להוראה. אני חושבת שהשכר הראשוני חייב להיות גבוה יותר. אי אפשר שבעולם כל כך תובעני כמו חינוך, אין שום קשר בין ההשפעה שלי, ההשקעה שלי, ההצלחה שלי, לגובה השכר שאני מרוויח". לצד זאת, היא מבקשת לעודד מצוינות. "אני רוצה לעודד מצוינות, גם של התלמידים וגם של המורים, לתת תמריצים אישיים, לגרום לי לרצות להיות טוב יותר".

להסתכל לאימהות בעיניים

באופן טבעי, הדיון מגיע גם ליחסים עם ארגוני המורים. בלוך מכירה בכך שמדובר באתגר, אבל מבחינתה אין מקום לדחות את הטיפול במערכת. "אני רוצה להסתכל לאימהות בעיניים ולהגיד: זה העתיד שלנו, אלה הילדים שלנו, זו היכולת שלנו לבנות פה חברה בריאה ונכונה. ואי אפשר להמשיך לשים פלסטרים ולהגיד, בואו נתקן פה עוד משהו, נוסיף עוד איזו תוכנית. צריך לפרק ולהגיד משהו עמוק ואמיתי". שקד מבקש לתרגם את הקריאה לשינוי למהלך מעשי: "אני מסכים שלא די בעוד תוכנית. אבל לארגוני המורים יש כוח רב וגם תפקיד בהגנה על זכויות המורים. האם הדרך לשינוי שאת מציעה עוברת בעימות איתם, או שיש לך דרך אחרת?".

בלוך מסבירה כי מבחינתה הפתרון אינו בהכרח עימות עם ארגוני המורים, אלא יצירת אפשרויות נוספות. "צריך גם להקים ארגונים נוספים ולפרק מונופול. אני בעד פתיחת השורות, בעד פתיחה של ארגונים נוספים, בעד החופש ליצור. אני מאמינה שתחרות יכולה להוביל לשיפור. כשיש תחרות, כולם מתאמצים להיות יותר טובים. זה נכון לגבי ארגונים, זה נכון לגבי הפרט, זה נכון לגבי בתי ספר, זה נכון לגבי רשויות. מדינה יש לי רק אחת. חוץ מזה, על הכול אני רוצה תחרות. שאנשים יתחרו להיות הכי טובים, שמנהלים יתחרו על המורה הטוב, שרשויות יתחרו על המנהלים הטובים. במציאות שאנחנו נמצאים בה היום, הערכית, החינוכית, ההישגית, אין לנו את הפריבילגיה לנהל את הדיון הזה כדיון נעים. אנחנו באמת, באמת, בשעת חירום לאומית".

כאשר השיחה עוברת לחינוך החרדי, הניסיון של בלוך כראשת העיר בית שמש מגבש חלק מרכזי בתפיסתה. מבחינתה, לימודי הליבה הם רק חלק מהסיפור. "לימודי הליבה הם הבעיה הקטנה. בעצם, מה קרה לנו עם החינוך החרדי? ב־1953 בן־גוריון מחוקק את חוק החינוך, שאומר שבישראל יש ארבעה זרמים, ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי וחרדי עצמאי. ובעצם מ־1953 מדינת ישראל הפקירה את הילד החרדי".

בלוך מתארת מצב שבו המדינה, לדבריה, לא התייחסה במשך שנים גם לתנאים שבהם לומדים הילדים ולעובדים במערכת. "מאז אמרנו לילד החרדי: לא מעניין אותנו מה אתה לומד, לא מעניינת אותנו הבטיחות של המבנה שלך. אמרנו למורה החרדית: לא מעניינים אותנו התנאים שלך. אמרנו לגננת החרדית: את לא מעניינת אותנו". היא מבקשת להציע מודל אחר, שאותו היא מכירה מהעשייה שלה בבית שמש. "השאיפה שלי היא לעשות את מה שעשיתי בבית שמש. אני הקמתי בעיר 20 גני עירייה חרדיים, מוסדות ממ"ח (ממלכתיים חרדיים) וישיבות תיכוניות, ובעצם אני רוצה להגיד: הילד החרדי הוא חלק ממדינת ישראל".

מבחינתה, החיבור למדינה אינו מסתכם בשאלה אילו מקצועות לומדים בבית הספר. "אני רוצה שהילד החרדי ילמד במערכת חינוך ממלכתית. זה אומר שהמנהל שלו הוא חלק מהמדינה ומקבל את שכרו ממדינת ישראל". היא ממשיכה אל השאלה מה קורה בהמשך חייו של אותו ילד: "בסוף, בגיל 18, אנחנו שולחים לו צו גיוס. מה זה צו גיוס? אני לא חלק מהמדינה, אני לא מכיר את לוח השנה, לא עמדתי מעולם בטקס יום זיכרון, מה אתה רוצה ממני? לכן", היא אומרת, "אני רוצה לאפשר לכל הילדים החרדים ולכל הצוותים החינוכיים החרדיים להיות חלק מהמדינה, להיות חלק מלוח השנה העברי".

שקד מסכים שיש כאן סוגיה רחבה של שייכות, אך אינו מוותר על שאלת הליבה: "אני מסכים שהילד החרדי הוא חלק מהמדינה. אבל גם הידע והמיומנויות שיאפשרו לו לבחור את דרכו בבגרותו הם חלק מהאחריות שלנו כלפיו. עד היכן את מוכנה ללכת, ומה יקרה למי שלא יקבל על עצמו לימודי ליבה או לא ייכנס לזרם הממלכתי?".

"אני לא מאמינה בפתרונות של קצוות", אומרת בלוך נחרצות. "באופן כללי כל הקצוות מסוכנים לישראל. כל מי שהולך לקצה בישראל לא פותר בעיות. אם רוצים לעשות שינוי, צריך להיות מדורג ומובנה ולבנות תהליכים".

להזכיר את הסיפור המשותף

השיחה חוזרת גם לשבעה באוקטובר ולשאלה אם תפיסותיה השתנו בעקבות האירועים. "נראה שכן", היא אומרת ומיד מסבירה: "אבל אני חושבת שבשבעה באוקטובר קיבלנו שיעור מאוד מאוד חשוב". מבחינתה, אחד הדברים שגרמו לה לרצות להיכנס היום למערכת החינוך הוא הצורך לחזק את תחושת הסיפור המשותף. "האם אני צריכה כל פעם אויב חיצוני שיזכיר לנו שיש לנו סיפור משותף? כי הוא קיים, הסיפור הזה. אנחנו מתכחשים לו, אנחנו מטשטשים אותו, אנחנו מדלגים עליו. בעת מלחמה אנחנו יודעים לזכור אותו. חלק מתפקיד מערכת החינוך זה להזכיר לכולנו את הסיפור המשותף, יחד עם הזהות האחת של כל אחד".

מהחברה הישראלית עוברים השניים לעשייה של בלוך בצפון, ובפרט בקריית שמונה. היא מבקשת לפתוח בהצדעה לאנשי המקום. "הצדעה ענקית לאנשי קריית שמונה ולאנשי הגליל שלאורך שנים מחזיקים את קו הצפון, ומנהלים מערכת חינוך כל כך מורכבת וקשה". אבל לצד ההערכה, היא מדברת גם על הפערים ועל הצורך להרחיב את האפשרויות העומדות בפני הילדים. "המרחק הוא לא רק טכני, הוא גם מהותי. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מרחיבים את רפרטואר תמונת העתיד של הילדים האלה".

שקד חוזר כאן גם לדיון הקודם על תחרות: "כשדיברת על תחרות בין רשויות על המורים הטובים, חשבתי על הרשויות שיתקשו להתחרות. בעיניי המדינה צריכה להבטיח שגם לילד בפריפריה יהיו מורים מצוינים. איך מביאים אותם לשם, ואיך מחזקים גם את מי שכבר נמצאים שם?".

אחד הפתרונות שבלוך מציעה הוא תמרוץ. "ברור שצריך באופן מהותי לתמרץ אנשים מעולים שיגיעו לגור וללמד בקריית שמונה, בנתיבות, בדימונה. לתמרץ אותם, להגיד להם שזאת השליחות שלהם ושאני כמדינה אממן את זה. וגם לתמרץ את האנשים שנמצאים שם להישאר לאורך זמן". בנוסף לכך היא הייתה רוצה "לבנות שם תוכנית אישית לכל ילד".

את המפגש שלה עם אנשי החינוך בזמן המלחמה תיעדה בספר 'להחזיק את הגשר הזה'. לדבריה, דווקא בתקופה שבה תשומת הלב הופנתה מטבע הדברים למשפחות החטופים וללוחמים, אנשי החינוך מילאו תפקיד מרכזי. "בשעת המלחמה היה המון עיסוק במשפחות החטופים, בלוחמים, בהמון אנשים חשובים מאוד, אבל בעצם, במהות, מי שהחזיק את המלחמה הזאת אלה היו אנשי החינוך".

כמי שעומד בראש מכללה לחינוך, שקד מפנה את השאלה גם אל המערכת שהוא עצמו חלק ממנה: "אצלנו בחמדת פדגוגיה של חוסן היא מרכיב מרכזי. אני מסכים שהיוזמה והאומץ של אנשי החינוך היו חיוניים, אבל אי אפשר להסתמך רק על יכולת האלתור שלהם. מה אנחנו צריכים לשנות בהכשרה כדי לתת להם כלים ועוגן מקצועי למצבים האלה?".

החוויה הזאת חידדה מבחינת בלוך גם את הצורך לשנות את עולם הכשרת המורים. "כל עולם הכשרת המורים חייב לעבור איזושהי התאמה למציאות הישראלית. המלחמה הזאת פתחה הכול. אנשי החינוך שלנו מעולם לא קיבלו הכשרה לשעות האלה, לימים האלה". לדבריה, אנשי החינוך נדרשו להתמודד בעצמם עם פחד ולחץ, ובד בבד לתווך את המציאות לתלמידים. "אנחנו חייבים לתת לאנשי החינוך שלנו עוגן חזק יותר ומשמעותי יותר".

אמון – הכוח המוביל

מכאן מגיעה השיחה אל שאלת האמון באנשי החינוך, נושא שחוזר גם בספריה של בלוך. תשובתה חד־משמעית: "ביום שבו לא יהיה לנו אמון באנשי חינוך, אי אפשר לשלוח ילד לבית ספר". היא מדברת על המורים שעושים עבודה יומיומית אפורה, ומקשרת בין עבודתם לבין הישגים ישראליים בתחומים שונים. "הישגי ההייטק הישראליים, הישגי הביטחון הישראליים, הם תוצר של המורים שלנו.

"כשאני נכנסת לכיתה אני סוגרת את הדלת, אני מלכת הכיתה", נזכרת בלוך בתחושתה כמורה. זאת מתוך המחשבה שכל ילד בכיתה עשוי להיות בעתיד דמות משמעותית. "בכיתה שלי יושב הרמטכ"ל הבא, נשיא בית המשפט העליון הבא, מנהל בית הספר הבא. אני לא יודעת מי יושב שם, אבל בטוח שבכיתה שלי יושבת איזו מנתחת מוח, בטוח בכיתה שלי יושבת איזו מהנדסת. כשאתה מבין את כובד האחריות שיש עליך כאיש חינוך, אתה מתנהל אחרת".

אחרי כל השאלות על מדיניות, זרמים, מורים, מלחמה ומערכת החינוך, מגיעה השיחה אל השאלה המעשית ביותר: מה יהיה הצעד הראשון שלה אם תיבחר לשרת חינוך. שקד מחבר את השאלה לקריאה שלה לשינוי עמוק: "המערכת כבר עברה הרבה רפורמות. אני חושב ששינוי צריך להיעשות עם האנשים שעובדים בה. דיברת על הצורך לפרק ולומר משהו עמוק ואמיתי, איך את מתכוונת להתחיל?".

בלוך דווקא פותחת בצניעות. "בראש ובראשונה אלמד את המוסד. אני מכירה אותו היטב. אני מכירה אותו לאורך שנים. אני לא רוצה לבוא ולפרק, אני רוצה לתת כבוד לאנשים שעובדים קשה הרבה שנים. להיות, ללמוד, לבוא בצניעות גדולה". עם זאת, היא מדגישה שהיא יודעת היטב במה הייתה רוצה לטפל: "אני מאוד נחושה במה שאני רוצה לעשות: לקדם את מעמד המורה, לטפל בסוגיית הזרמים, בסוגיית ההערכה. אני רוצה לטפל בסוגיה הערכית".

בסופו של דבר, מבחינתה, מערכת החינוך היא הרבה מעבר לעוד נושא במערכת הבחירות. "אנחנו ערב מערכת בחירות שמתעסקת בהמון סוגיות. אבל הסוגיה הכי חשובה, היחידה שתקבע באמת את האופי של כל אחד מהבתים בישראל, היא איך הילד שלי ייראה, למה הוא יגדל, מי יהיו החברים שלו, ממה הוא יתפרנס והאם הוא יישאר לחיות בארץ הזאת. אם יש משהו אחד שישפיע באופן אמיתי על החיים שלכם, זה מי יטפל בחינוך שלהם, מי יסתכל למורים שלכם בעיניים, מי ידאג שהכי טובים יטפלו בילדים שלכם".