"ממשרד החינוך אפשר לעשות תיקון עולם"

עזרא ישראל

כשמירב כהן מסתכלת על מערכת החינוך בישראל, היא רואה מערכת שאיבדה את האמון – ומבקשת לעשות בה מהפכה מן היסוד. ממאבקים חברתיים בירושלים ועד לכס השרה לשוויון חברתי, שם הובילה את העברת הפיקוח על מעונות היום מגיל לידה עד גיל שלוש לידי משרד החינוך, כהן ביססה את מעמדה כדמות ביצועית שלא חוששת להיכנס לקרבות מורכבים.

כעת, כחברת כנסת מטעם מפלגת 'יש עתיד' ומועמדתה לתפקיד שרת החינוך הבאה, היא מניחה על השולחן תוכנית לאומית מקיפה לשיקום המערכת. נוכח השאלות הקשות, הצרכים המתנגשים והסערות הפוליטיות, נועד עימה פרופ' חיים שקד, נשיא האקדמית חמדת ויושב ראש ועד ראשי המכללות לאקדמיה ולחינוך, לשיחת עומק נוקבת על הפערים, הרפורמות והשינויים הנדרשים בשטח.

שקד פותח בשאלה על השאיפה להנהיג את מערכת החינוך: "כשאת חושבת על האפשרות שתמצאי את עצמך אחראית למערכת כל כך גדולה ומורכבת, מה את מרגישה? מה מושך אותך במיוחד לתפקיד, ומה בו מעורר אצלך את כובד האחריות הגדול ביותר?".

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

בנושא 1216c מי רוצה להיות שר החינוך?

בתשובתה מציבה כהן את בניית האמון במרכז: "אני חולמת להגיע למשרד החינוך, כי אני מאמינה שמהמקום הזה ניתן לבנות את האמון שכל כך חסר בחברה הישראלית – אמון בין קבוצות אוכלוסייה שונות ואמון בין הציבור לנבחריו. כדי שנצליח לעשות את זה, יהיה עליי תחילה לשמש דוגמה אישית. וזה אומר להוכיח לכולם איך אנחנו מתנהלים אחרת: ממנים את אנשי המקצוע הטובים ביותר שינהלו את החינוך של ילדינו, מקבלים החלטות ענייניות, משרתים את כלל ילדי וילדות ישראל, בלי קשר לשאלה לאיזה בייס פוליטי הם משתייכים, בונים תוכניות עבודה ומקבלים החלטות שנחוצות למדינת ישראל, גם אם את הפירות שלהן אנחנו נקצור לא רק בקדנציה שלי. בקיצור, אני חושבת שממשרד החינוך אפשר לעשות תיקון עולם שמתחיל בדוגמה אישית".

שקד מתחבר לדגש על אנשי מקצוע ועל החלטות ענייניות, אך מבקש להקשות: "אני מסכים שצריך לשרת את כלל הילדים. אבל זאת מערכת עצומה, עם צרכים שלעיתים מתנגשים. איך את מתכוננת לקבל עליה אחריות, ומה מקום אנשי השטח בגיבוש המדיניות שלך?".

כהן מדגישה את הלמידה ואת השותפים לדרך: "אל משרד החינוך אבוא עם התרגשות גדולה, אבל גם עם ענווה גדולה. בשנה האחרונה נפגשתי עם מאות אנשים במטרה ללמוד את תחום החינוך לעומק ולהבין מה צריך לתקן מהפרספקטיבה שלהם. פגשתי מורות, מנהלות, הורים, תלמידים, מכוני מחקר, ארגוני חברה אזרחית, ארגונים של חינוך בלתי פורמלי, וביחד גיבשנו את תוכנית החינוך של המפלגה. למעשה, כל יום אני לומדת עוד דברים על תחום החינוך, שהוא בגדר אוקיינוס, וכל יום אני כותבת עוד עדכון גרסה לתוכנית. גם כשבעזרת השם איכנס ללשכת השרה, אני אהיה חייבת להמשיך ללמוד ולהתפתח תוך כדי תנועה".

מלצר לא יכול להרוויח יותר ממורה

מכאן שקד עובר לאנשים שעליהם תישען המדיניות: "גם בתוכנית שלכם וגם בהתבטאויות שלך יש דגש רב על משבר המורות והמורים ועל הצורך להעלות את מעמד המקצוע. אתם מציעים, בין היתר, שכר התחלתי של 12 אלף שקלים. האם הבעיה היא בעיקר שכר?".

כהן מבקשת להרחיב את הדיון מעבר לתלוש השכר: "החלק החשוב ביותר בתוכנית העבודה שלנו הוא ההשקעה במורות. הן העוגן של המערכת והמפתח להצלחה. לכן חשוב להקשיב להן ולהפחית את מספר שעות הלימוד (בישראל מלמדים הרבה יותר שעות מבמדינות ה־OECD), ולהעביר חלק מהשעות לחינוך בלתי פורמלי. נשקיע בשימור המורות ונייצר אופק קידום שאינו מתבסס רק על הוותק ומעודד מצוינות, ניתן להן סמכויות וגיבוי וגם נדאג לסביבת עבודה ראויה. העובדה, למשל, שמורות צריכות להסתובב עם תיק על הגב כי אין להן מקום לשבת היא תעודת עניות למדינה. וכמובן גם נעלה את השכר. מדינה שבה משכורתו החודשית של מלצר גבוהה מזו של מורה היא מדינה שצריכה לשנות את סדרי העדיפויות שלה".

שקד מתחבר לרצון לתת לצוותים סמכויות וגיבוי, ומעלה את שאלת הביזור: "אתם מדברים על החזרת סמכויות "למי שנמצאות ונמצאים בשטח" – למנהלות ולמנהלים, למורות ולמורים ולרשויות המקומיות. אחת הסוגיות שמעסיקות אותי במיוחד היא הפער בין האחריות העצומה המוטלת על מנהלת לבין הסמכויות שניתנות לה בפועל. עד כמה רחוק את מוכנה ללכת בביזור הסמכויות?".

לדברי חברת הכנסת כהן, ריכוזיות היתר היא אחת הבעיות העיקריות: "יש הסכמה רחבה שצריך לייעל את עבודת מערכת החינוך. תקציב משרד החינוך גדל ביותר מ־450 אחוזים ב־25 השנים האחרונות, אך הישגי התלמידים דווקא הידרדרו. אחת הסיבות היא ריכוזיות יתר: 70 אחוז מההחלטות מתקבלות במטה בירושלים, הרחק מהצרכים בשטח – פי שניים מממוצע ה־OECD".

"כמנהל לשעבר, אני בהחלט מזדהה עם הצורך במרחב פעולה", אומר שקד. "אבל חשוב לי שהסמכות תהיה ממשית ולא רק הצהרה. מה יוכלו המנהלים וצוותי החינוך להחליט בעצמם, ומה יישאר בידי המדינה?".

כהן מתארת את חלוקת התפקידים שהיא מבקשת ליצור: "אנחנו נשנה את האיזון: נעביר סמכויות לרשויות המקומיות ולמנהלות ולמנהלי בתי הספר, נצמצם בירוקרטיה ונאפשר גמישות בתקציבים. צוותי החינוך יקבלו מרחב לפתח פתרונות יצירתיים: פחות טפסים והכתבות מלמעלה, פחות כללים נוקשים בנושא גודל הכיתה, ויותר חופש לקבוע את סדר היום ולשלב בין הוראה לחינוך בלתי פורמלי. בקיצור, המדינה תקבע מה לומדים – ואנשי החינוך בשטח יקבעו איך. כך נפסיק מצב שבו משרד החינוך הוא גם השחקן, גם המאמן וגם השופט".

השקעה מגיל צעיר

השיחה על סמכויות מובילה גם לשאלת סדרי העדיפויות התקציביים: "אחת השאלות המקצועיות החשובות בעיניי היא לא רק כמה כסף משקיעים בחינוך, אלא היכן משקיעים אותו. אם כשרת החינוך יעמוד לרשותך עוד מיליארד שקל אחד בלבד – היכן תשקיעי אותו?".

הבחירה שלה היא בגיל הרך: "קודם כול, צריך להגיד ביושר שמספר הילדים גדול בישראל ביחס לעולם המערבי – וההשקעה הממוצעת פר תלמיד נמוכה ביחס ל־OECD, וכדי לסגור את הפערים יש להשקיע יותר ממיליארד. אבל כאמור, יש בעיה של יעילות במשרד החינוך – והרבה פעמים הכסף לא מגיע למקומות הנכונים במערכת. לכן השאלה היא לא רק כמה כסף מוסיפים – אלא לאן מייעדים אותו. אם היה לי רק מיליארד שקל, הייתי בוחרת להשקיע אותו בתחום שהופקר בחינוך יותר מכול – הגיל הרך.

"מערכת החינוך כולה זקוקה לשינוי, אבל בגיל הרך בונים יסודות לשפה, לקשר רגשי, לביטחון וליכולת ללמוד", מזכירה כהן. "כשמדינה אינה משקיעה בשנים האלה, היא משלמת על כך בהמשך בפערים לימודיים, בקשיים רגשיים, בבריאות ובאי־שוויון. לכן כל שקל שמושקע במסגרת איכותית לגיל הרך יכול לחסוך הוצאות רבות בהמשך. למרות שכל זה ידוע, המדינה מסירה אחריות מהחינוך בגילים אלו, וההשקעה בו היא אפסית ביחס ל־OECD. מסגרות מפוקחות ומסובסדות מתקשות לתת את המענה הנדרש, ומחסור במטפלות מוביל לסגירת מסגרות. במקביל, מעון פרטי יכול לעלות גם 7,000-6,000 שקל בחודש – מחיר שמשפחות רבות אינן יכולות לשלם".

שקד מסכים שהשנים הראשונות מכריעות לצמצום פערים, אך מבקש לעבור מהעיקרון לביצוע: "הגדלת הסבסוד אינה מספיקה אם אין מסגרות איכותיות ומטפלות שירצו לעבוד בהן. מה תעשי כדי להגדיל את ההיצע ולשפר את איכות החינוך בגיל הרך?".

כהן מפרטת את הצעדים הנדרשים בעיניה: "כדי לתקן את המצב הזה אנחנו חייבים להגדיל את היצע המסגרות האיכותיות והמסובסדות. לשם כך אנחנו חייבים לשפר את השכר ותנאי העבודה של המטפלות כדי למשוך עוד כוח אדם למעונות, להשקיע בבינוי מעונות חדשים, לתת תמריצים למעונות פרטיים לעבור למסלול של סבסוד מחירים, ולהשקיע הרבה יותר בפיקוח ובמתן הדרכה מקצועית למטפלות. כמו כן חייבים לשנות את הקריטריונים כדי שהסבסוד ילך לציבור העובד והמשרת".

"הפשע קורה בחסותנו"

כאשר השיחה עוברת לחינוך החרדי, שקד מבקש לברר עד כמה מחייבת ההצהרה שבתוכנית: "בתוכנית שאתם מציגים מופיע העיקרון 'מאה אחוז ליבה או אפס אחוז מימון', ונקבע יעד ללימודי ליבה מלאים בחינוך החרדי בתוך שמונה שנים. האם זו מדיניות שאת עומדת מאחוריה כפשוטה?".

כהן פותחת בניסיון שלה מירושלים, ומציגה עמדה נחרצת: "בירושלים, בירת מדינת ישראל, יותר מ־60 אחוז מהתלמידים לומדים בבתי ספר שאינם ממלכתיים. לירושלים כבר אין מודל כלכלי שמחזיק אותה. כשכל משק בית שני מקבל הנחה בארנונה (בכפוף למבחן הכנסה, משפחה עם שישה ילדים זכאית להנחה של 90 אחוז בארנונה), כשהאשכול הסוציו־אקונומי של העיר צונח מ־5 ל־2, אז בשורה התחתונה ללא סיוע מהמדינה בדמות מענק בירה בסכום של 1.2 מיליארד שקלים בשנה – העיר לא יודעת לתפקד. במילים אחרות, ירושלים מחוברת למכונת הנשמה שנקראת ממשלת ישראל. אם לא נתעשת במהרה, ונעשה סוף לאוטונומיה של הפוליטיקאים החרדים, עתידה של ישראל יהיה כעתיד ירושלים.

"מדובר בצו 8 להצלת מדינת ישראל", קובעת כהן. "החינוך החרדי הוא כיום כרבע מהחינוך העברי. התלמידים החרדים לא לומדים ליבה. פירוש הדבר שאינם לומדים מתמטיקה ואנגלית, אבל לא פחות חמור מכך, הם גם לא לומדים אזרחות ודמוקרטיה, ולא גדלים על האתוס הציוני. אז מה הפלא שבגיל 18 הם מסרבים להתגייס? הפשע הזה קרה בחסותנו, כי אנחנו עצמנו עיניים והעברנו מימון למערכת חינוך אוטונומית שמחנכת להתבדלות, השתמטות, אבטלה ואנטי־ציונות. חובתנו לעצור את המימון הציבורי למסגרות לא ממלכתיות. לא ממלכתי? אז לפחות שלא יהיה על חשבוני. אנחנו נגדיל את התקציבים שיוקצו לציבור החרדי, אבל נשקיע אותם במסגרות ממלכתיות שמעודדות השתלבות ולא התבדלות.

"מי שירוויחו הכי הרבה מיישום תוכנית החינוך שלי – זה הציבור החרדי, ומי שיפסידו הכי הרבה מיישום תוכנית החינוך שלי – הם העסקנים והפוליטיקאים החרדים, שעושים לביתם הון תועפות מההסללה של הבוחרים שלהם לחיי עוני", היא מוסיפה. "תסתכלו על חברי הכנסת שלהם, תסתכלו על ראשי המפלגות החרדיות, גולדקנופף ודרעי, הם בעצמם עשירים מופלגים. הם, ילדיהם, וכל צאצאיהם – מסודרים כלכלית. מקומבנים על־מלא. הם חיים בלוקסוס מטורף, אחוזה בספסופה, ג'ובים בקק"ל, קניות יוקרה על גדות הדנובה, וילות ופנטהאוזים, הקרם דה לה קרם, אבל המצביעים שלהם עומדים בתור לקמחא דפסחא".

שקד אינו מוותר על הקושי שביישום: "אני מסכים שלמדינה יש אחריות להבטיח לכל ילד ידע ומיומנויות שיאפשרו לו לבחור את דרכו. אבל הפסקת מימון היא מהלך חריף, שעלול לעורר התנגדות עצומה. איך את רואה את המחיר של המהלך, ומה תציעי לילדים ולמשפחות החרדיות?".

כהן אינה נסוגה מהעמדה, ומדגישה שהמטרה היא להשקיע בילדים החרדים: "אני יודעת שתהיה לזה התנגדות אדירה בהנהגת הציבור החרדי, ברור לי שהם ינסו להבעיר את המדינה בהפגנות, אבל בשורה התחתונה – המהלך הזה לחלוטין ישרת את הציבור החרדי. ליבה היא לא איום על התורה. היא איום על העסקנים שמתפרנסים מבורות. אנחנו לא רוצים לחסוך על הילד החרדי, אלא להפך. אם החינוך החרדי עולה לנו היום 4.5 מיליארד שקל בשנה, נהיה מוכנים להשקיע פי שניים כדי להכניס אותו למסלול שבו לצד הגמרא יהיו מתמטיקה, אזרחות, אנגלית ומדע. החברה החרדית התמכרה למצב של מאה אחוז זכויות ואפס אחוז חובות. אנחנו ניישם מודל של או מאה אחוז ליבה או אפס אחוז מימון ציבורי. בסוף התהליך הזה החברה החרדית יכולה להישאר גם עם אותה רמת אדיקות ודבקות בהלכה – וגם עם יכולת להתפרנס ולהשתלב בחברה".

דרושה: תוכנית פדגוגית יציבה

לאחר הדיון על גבולות האחריות של המדינה, שקד מעלה את שאלת הגבולות של הכוח הפוליטי: "אתם מציעים להקים מועצה לאומית לחינוך ולהוציא חלק מקביעת המדיניות ארוכת הטווח מידי הפוליטיקאיות והפוליטיקאים. אילו החלטות צריכות בעינייך לצאת מידיה של שרת החינוך?".

בתשובתה מצביעה כהן על המחיר של חילופי המדיניות: "כל מורה שתדבר איתה תספר לך שהשטח כבר עייף מרפורמות. אנחנו, הפוליטיקאים, הטרפנו את המערכת. כל שר בא ורוצה לקרוץ לבייס שלו ומשנה את תוכניות הלימודים. עד שהשינויים שהשר ביקש מתחילים להיטמע בשטח, כבר נגמרת לו הקדנציה, מגיע שר חדש וחוזר חלילה. כדי למנוע את הטלטלות הללו ולגבש תוכניות פדגוגיות יציבות שמתכתבות עם שינויים בעולמות התעסוקה, הטכנולוגיה ועוד, נמסד מועצה לאומית לחינוך שתקבל החלטות פדגוגיות וישבו בה נציגים ונציגות מהשדה החינוכי הרחב: מורות, מנהלות, הורים, תלמידים, אקדמיה, פריפריה וכמובן נציגים לארבעת זרמי החינוך. יש דמיון מסוים בין המודל המוצע כאן לבין המבנה של המועצה להשכלה גבוהה. השר או השרה משפיעים על מינוי אנשי המקצוע ובהחלט משפיעים על סדר היום של המועצה, אבל ההחלטות מתקבלות בשיח משותף ובאידיאל בצורה של קונצנזוס. בדרך זו אני מאמינה שההחלטות יהיו מאוזנות וטובות יותר".

שקד מזדהה עם הרצון ליציבות, אך מציג את המתח שבין הנהגה לעצמאות מקצועית: "אני מסכים שהשטח זקוק לרציפות ושאי אפשר להתחיל מחדש בכל קדנציה. אבל שרת החינוך נבחרת כדי להוביל מדיניות ונושאת באחריות לתוצאות. איך את מחברת בין האחריות הפוליטית שלך לבין מועצה שתפעל לאורך זמן?".

כהן מגדירה כך את תפקידה: "במידה רבה, אני רוצה לקבל את האחריות הפוליטית על משרד החינוך, כדי להוציא את הפוליטיקה מהפדגוגיה. חברות וחברי המועצה יכהנו לתקופות קבועות, וכך תובטח רציפות תפקודית גם עם חילופי ממשלות ושרים. המועצה תגדיר חזון למערכת החינוך לעשור קדימה, ותבנה תוכנית לאומית רב־שנתית למערכת".