שר החינוך של כולם – אבל עם ליבה של זהות

שירה הלוי

צביקה מור מגיע אל השיחה מעולם חינוכי־ערכי, אבל אל קדמת הבמה הציבורית הגיע דווקא כשהסוגיה הביטחונית הפכה לחלק המרכזי בעשייתו, בעקבות חטיפת בנו איתן לעזה ב־7 באוקטובר. מאז הפך לאחת הדמויות המזוהות עם המאבק הציבורי בנושא החטופים, ובהמשך נכנס גם לזירה הפוליטית במסגרת מפלגת הציונות הדתית.

אבל כשפרופ' חיים שקד שואל אותו על העתיד, הוא חוזר שוב ושוב דווקא לחינוך. "הביטחון הוא הדבר הדחוף", הוא אומר, "אבל החינוך וההון האנושי הם הדבר החשוב והעיקרי". מבחינתו, השאיפה להגיע יום אחד למשרד החינוך, או לעמוד בראש ועדת החינוך של הכנסת, היא במידה רבה חזרה למקום שממנו הגיע. "המפלגה התמקדה בביטחון ובהתיישבות כי זה היה מבחינתה בגדר מת מצווה ופיקוח נפש. בצלאל סמוטריץ' לקח את משרד האוצר כדי לשבת על השיבר התקציבי. אבל החלום שלי הוא לפעול כשר החינוך או כיושב ראש ועדת החינוך. אני בא מהעולם הזה, ושם אני רוצה להשפיע".

בשיחה מנסה שקד להבין לא רק אילו צעדים היה מבקש לקדם כשר החינוך, אלא איזו מערכת חינוך הוא מבקש לבנות. התמונה שעולה מורכבת משני כיוונים שמשלימים זה את זה בעיניו: מצד אחד, הרבה פחות ריכוזיות והרבה יותר חופש למנהלים, לבתי הספר ולתלמידים. מצד שני, הגדרה ברורה יותר של בסיס משותף לכל תלמידי ישראל – כזה שכולל לא רק מתמטיקה, שפה ומדעים, אלא גם זהות, מורשת, היסטוריה וקשר לארץ.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c מי רוצה להיות שר החינוך?

בנושא 1216c "ממשרד החינוך אפשר לעשות תיקון עולם"

מור מדבר הרבה על ציונות, ערכים ויהדות. אבל שר החינוך הוא שר של כולם – דתיים וחילונים, יהודים וערבים, חרדים וממלכתיים. פרופ' שקד מבקש לברר האם כולם יוכלו למצוא את מקומם במערכת החינוך שהוא מבקש לבנות. "חד־משמעית כן. היום כולם מדברים על ביזור מערכת החינוך ועל העברת הרבה יותר סמכויות למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות, ואני בהחלט חושב שצריך ללכת לשם. אבל גם בתוך מערכת מבוזרת חייבים להיות לימודי ליבה, כי בסופו של דבר אנחנו מדינה. ולא סתם מדינה, אלא המדינה הכי מאוימת, ובסוף עולם הרוח ועולם הרעיונות משפיעים גם על המעשים".

"היום, כשאומרים 'לימודי ליבה', מתכוונים למתמטיקה, שפה, מדעים וכדומה. אני חושב שצריך להוסיף קומה נוספת: מורשת ישראל, היסטוריה והיכרות עם הארץ. לא ייתכן שתלמידים יסיימו את מערכת החינוך בלי להכיר את ההיסטוריה שלהם, את האתרים החשובים ואת הסיפור של הארץ הזאת. אם אתה לא מכיר – אתה מנוכר. אני מסתכל, למשל, על ספרים וטקסטים שהם חלק מההיסטוריה שלנו, ושואל למה בשביל רוב תלמידי ישראל הם עולם חתום. אני לא מדבר על קיום מצוות, אני מדבר על להכיר. לדעת מה זה תלמוד, מהי משנה, מדוע רבי יהודה הנשיא כתב את המשנה, מהם החודשים העבריים, מהי ספרות השו"ת. אלה חלקים בסיסיים במורשת ובהיסטוריה שלנו".

מורשת בלי כפייה

ברגע שהמדינה מגדירה לתלמיד מהי המורשת שלו, מקשה פרופ' שקד, יש מי שעלול לראות בזה כפייה ולא בסיס משותף. איך אתה יוצר ליבה לאומית שגם תלמיד שמגיע מבית שונה מאוד משלך יוכל להרגיש שייך אליה? "התוכן צריך להיות מונגש וארוז לכל ציבור בדרך שבה הוא מסוגל לקבל אותו. אני לא מעוניין לכפות אורח חיים או קיום מצוות", מבהיר מור. "אני מדבר על ידע. בעיניי כל תלמיד בישראל חייב להכיר את המורשת שלו, והוא גם צריך להכיר דרך הרגליים את הארץ – אתרי זיכרון, אתרים היסטוריים ומקומות שמספרים את הסיפור שלנו".

"התוכן הזה לא חייב להיות מוגש באותה דרך לכל קהילה", הוא מבהיר. "אני נותן לפעמים דוגמה מעולם השיווק: את אותו יוגורט של שטראוס אפשר לפרסם בגבעת שמואל ובבני ברק, שנמצאות כמעט זו מול זו, אבל לא תפרסם אותו באותה צורה. בבני ברק אולי תדגיש את הכשרות והמשפחתיות, ובגבעת שמואל תציג משהו אחר. המוצר הוא אותו מוצר, אבל האריזה מותאמת לקהל. גם בחינוך אפשר לשמור על בסיס משותף ולהנגיש אותו באופן שונה לציבורים שונים".

מור מבקש להיות שר החינוך של כולם, אבל פרופ' שקד מזכיר לו כי אי אפשר להתעלם מהחברה הערבית. ההישגים של התלמידים הערבים נמוכים יותר מאלה של התלמידים היהודים, ויש ביניהם פערים משמעותיים. "אני חושב שצריך לצמצם פערים, אבל בעיניי אי אפשר לנתק את שאלת החינוך מהשאלה הרחבה של היחסים בין המדינה לציבור הערבי", קובע מור. "ברור לי שיש המונים שרוצים לחיות איתנו בשלום, וגם אם חס וחלילה מתרחש כאן משהו חמור, הם לא ישתתפו בו. מצד שני, ראינו מה קרה בשומר החומות ומה היה באוקטובר 2000, ולכן בעיניי צריך קודם להסתכל על התמונה הרחבה. יש כאן שאלות יסוד: איך אנשים שמזדהים עם מה שהם מכנים הנכבה יכולים להזדהות עם ההמנון והדגל שלנו? איך אנחנו מצפים מהם ללמוד היסטוריה יהודית? מהו הבסיס המשותף שאנחנו רוצים ליצור?"

איזון חינוכי

פרופ' שקד מבקש לעבור לנושא החזרת הסמכות והמשמעת. אחרי שנים שבהן השיח החינוכי שם במרכז הכלה, זכויות והתאמה לילד – איפה לדעתך איבדנו את האיזון? הוא שואל. "זה מתחיל בבית ובדברים הכי פשוטים: ילד אכל – הוא צריך לפנות את הצלחת, יצא מהמקלחת – הוא צריך להשאיר אותה מסודרת", מזכיר מור. "צריך לפתח אצל ילד סמכות פנימית ויכולת לעמוד בדרישות. היום, בתוך תרבות שמדגישה מאוד את זכויות הפרט, המקום של המבוגר בחיי הילד נפגע, ולפעמים אנחנו מקבלים צעירים שמתקשים להתמודד עם מה שהחיים מביאים איתם. בכיתה פגשתי ילדים שפשוט לא עובדים, ובפועל הם חינכו את המורים שלהם שהם לא עובדים. אני אומר דבר פשוט: ילד לא יכול להרוס משמעת – רק מבוגר יכול להרוס משמעת. האחריות היא שלנו, המבוגרים, להציב גבולות. בעיניי זה חלק מבניית חוסן, וזה מלווה אחר כך את האדם בזוגיות, בצבא ובעבודה".

"אתה קושר את שאלת הגבולות גם לעלייה באבחונים של הפרעות קשב וריכוז", מאבחן פרופ' שקד. "ברור שיש ילדים שמתמודדים עם ADHD באופן אמיתי, אז איפה לדעתך הבעיה – באבחון, בטיפול או דווקא במערכת שאליה הילד נדרש להתאים את עצמו?". לשיטתו של מור, מה שקורה בישראל בתחום הזה הוא שערורייה. "הנתונים שאני מכיר מארצות הברית מדברים על שיעורים של בין חמישה לשבעה אחוזים, לכל היותר סביב עשרה אחוזים, ואצלנו יש כיתות שבהן אנחנו מגיעים ל־20 אחוזים ומעלה. צריך לזכור גם שאבחון קשב אינו בדיקת דם. הוא מבוסס על שאלונים והערכות, ולעיתים הנוירולוג אפילו לא רואה את הילד".

"אבל הבעיה הגדולה יותר היא שבתי הספר כפי שהם בנויים היום פשוט לא מתאימים לרבים מהילדים האלה", הוא נאנח. "מערכת השעות מונוטונית ופסיבית. במקום לשאול כל הזמן מה לא בסדר בילד, צריך לשאול גם מה לא בסדר באופן שבו אנחנו מבקשים ממנו ללמוד. אני רוצה שתלמיד יוכל להתמקצע בתחום שקרוב לליבו. תלמיד בכיתה י"ב יכול לעשות עבודת גמר רצינית בנושא שהוא באמת מתעניין בו, כמעט כמו עבודה אקדמית. למה הוא צריך להמשיך ללמוד את כל המקצועות באותה צורה ובאותה אינטנסיביות?"

למעשה, מור כופר בכל שיטת הבגרויות הנהוגה כיום בישראל. "אני, למשל, שואל את עצמי למה הייתי צריך ללמוד מתמטיקה עד סוף י"ב ולשבור את השיניים. יש מדינות שבהן עובדים במודלים של נקודות זכות ולא מחייבים כל תלמיד ללמוד מתמטיקה לאורך כל שנות התיכון. מי שטוב במתמטיקה צריך לקבל בוסט ולהתקדם, אבל אצל תלמיד אחר ההתעקשות על מסלול אחיד יכולה ליצור בעיקר תסכול ובעיות משמעת".

להפוך את ההיררכיה

התפיסה הזאת מובילה אותו גם לחינוך המקצועי. במשך שנים המסלול המקצועי בישראל נתפס לעיתים כאפשרות למי שלא הצליח במסלול העיוני. מור מבקש להפוך את ההיררכיה הזאת. "אנחנו חייבים לבנות את ארצנו, גם במובן הכי מעשי. עד המלחמה בנו כאן ערבים מחברון ומחלחול, והיום הם לא נכנסים. בחו"ל בעלי מקצוע ונותני שירותים זוכים לכבוד רב – יש להם רכב ממותג, מדים וזהות מקצועית. למה אצלנו זה לא כך? חשמל, בניין, אלקטרוניקה, טכנולוגיית רכב – אלה מקצועות חשובים. בפינלנד, למשל, עושים כבר בגיל צעיר מיונים ומאפשרים לתלמידים בעלי יכולות מעשיות לפנות למסלולים מקצועיים. לא כולנו נבראנו כדי לשבת על כיסא כל היום. יש תלמידים עם יכולות מעשיות מצוינות, והמערכת צריכה לזהות אותן ולא לגרום להם להרגיש שהם פחות מוצלחים מפני שהם לא מתאימים למסלול העיוני המקובל. צריך להחזיר את החינוך המקצועי לתפארתו".

מנגד, נמצאת סוגיית לימודי הליבה בחינוך החרדי. לשיטתו, הליבה צריכה להיות בסיס משותף, אבל ברור שכפייה על החברה החרדית עלולה להשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. "צריך להגיע ללימודי ליבה בחינוך החרדי, אין לי שום ספק בכך", הוא מצהיר. "המנגנון הנוכחי, שמביא לעוני ולדלות, לא יוכל להחזיק לאורך זמן. אבל אם נבוא בכפייה ובהצהרות חדות, כמו שאנחנו רואים גם בוויכוח סביב הגיוס, נקבל את התוצאה ההפוכה: הם רק יגביהו את החומות. לכן צריך לעבוד בצורה חכמה ומדורגת, הרבה פעמים מאחורי הקלעים. לא מתחילים ישר בלב המערכת, אלא בשוליים שבהם כבר קיימת פתיחות – למשל באוכלוסיות אמריקאיות ברמת בית שמש או במוסדות שפונים לחרדים עובדים. ברגע שאנשים יראו שאפשר ללמוד לימודי ליבה ולהישאר חרדים, לשמור על הזהות ועל אורח החיים, זה יתחיל לחלחל בהדרגה פנימה".

מכאן עובר פרופ' שקד לסוגיה לוהטת לא פחות: הבינה המלאכותית. ישראל מתמודדת עם ירידה בהישגים במבחנים הבין־לאומיים, ובמקביל הבינה המלאכותית משנה את הדרך שבה ידע נרכש. אם AI יכולה ללמד חלק מהחומר, מה בעיניך צריך להיות תפקידו של המורה החדש? הוא שואל. "קודם כול צריך לשפר את הכשרת המורים. מורה הוא למעשה גם מנחה קבוצה, אבל הוא לא לומד מספיק כלים מדעיים של הנחיית קבוצות, החזקת קשב וניהול הדינמיקה בכיתה. אלה כלים בסיסיים לעבודה שלו", מסביר מור. "במקביל, הבינה המלאכותית עומדת לשנות את המקצוע. בינה מלאכותית תוכל ללמד חלק גדול מהחומר העיוני, ולכן המורה יצטרך להתמקד יותר ויותר בממד החברתי והרגשי – במה שהוא למעשה חינוך".

לשיטתו, גם את החומר העיוני שנדרש לבגרות אפשר ללמוד בזמן קצר משמעותית, אפילו בפחות משנתיים. "לא צריך את כל שנות התיכון רק כדי להעביר חומר. השנים האלה חשובות גם כדי לבנות בגרות חברתית ורגשית, ללמוד להיות חלק מקבוצה, להתמודד עם קושי ולפתח אחריות. אם הטכנולוגיה מאפשרת לנו לייעל את רכישת הידע, צריך לנצל את הזמן שמתפנה לדברים שמורה וקבוצה יכולים לתת ושאי אפשר לקבל מהמסך".

ביזור סמכויות אמיתי

השינויים שמתאר מור מחייבים הרבה יותר עצמאות למנהלי בתי הספר. אבל כדי לתת למנהל אחריות אמיתית צריך גם לתת לו סמכות על הצוות שלו, מזכיר פרופ' שקד, ושואל: איך אתה רואה את יחסי משרד החינוך עם ארגוני המורים?

"כדי לחולל שינוי צריך להקים מועצה ציבורית שתכלול אנשי אקדמיה, אנשי רוח ומורים מנוסים", מור משיב. "היום הכוח של ארגוני המורים בישראל הוא מוחלט, ובעיניי הם מחזיקים את המערכת בגרון. לא ייתכן שמנהל בית ספר לא יוכל לפטר מורה או לקבל החלטות אמיתיות לגבי הצוות שלו. אני רוצה ביזור סמכויות ניהוליות אמיתי. אם אומרים למנהל שהוא אחראי לבית הספר, לתוצאות, לאקלים ולצוות, חייבים לתת לו גם את הכלים לנהל. אם ארגוני המורים ישתפו פעולה עם השינוי – מצוין. ואם לא, צריך להיות מוכנים אפילו לשנה קשה של מאבק. אי אפשר לדרוש אחריות בלי לתת סמכות".

לסיום, מבקש פרופ' שקד לעבור מהחזון למדדים. "נניח שקיבלת את משרד החינוך ואנחנו נפגשים שוב בתום ארבע שנות כהונה. מהם ההישגים שתרצה להציג ולומר: את אלה הצלחתי לשנות?" הוא מקשה.

"קודם כול, חיזוק הזהות, המורשת והקשר לארץ", משיב מור. "הייתי רוצה לראות שיפור ניכר במעמד המורה ובשכרו, והצלחה של תוכנית ביזור הסמכויות כך שמנהלי בתי הספר באמת יוכלו לנהל. הייתי רוצה לראות אפיקים רחבים ומשמעותיים לחינוך המקצועי, כך שתלמידים בעלי יכולות ונטיות שונות יוכלו למצוא במערכת מקום שמתאים להם ולא כולם יימדדו לפי אותו סרגל. הייתי גם רוצה לראות ירידה ניכרת במספר התלמידים שמאובחנים עם הפרעות קשב ומטופלים בריטלין, כתוצאה משינוי שיטות ההוראה והלמידה והתאמת המערכת לילדים".

למעשה, צביקה מור מביא איתו אל הזירה הציבורית ניסיון חינוכי ותפיסת עולם ברורה. כוחו ניכר במיוחד כשהוא מדבר על המפגש שבין המורה לתלמיד, על סמכות, על גבולות ועל תפקידו של בית הספר בעיצוב האדם. שם הוא נשמע כאיש חינוך שיודע מה הוא רוצה. כשהשיחה עוברת מן הכיתה אל מערכת החינוך כולה, התמונה מורכבת יותר. מור מציג שורה של רעיונות לשינוי, חלקם מרחיקי לכת, אך השאלות כיצד אפשר לחבר ביניהם ובין מדיניות סדורה וכיצד אפשר יהיה ליישם אותם במערכת גדולה ומורכבת נותרות פתוחות. ייתכן שזהו האתגר המרכזי שעוד ניצב בפניו בדרך למשרד החינוך: לתרגם השקפת עולם חינוכית מגובשת לתפיסה מערכתית מגובשת לא פחות.