"מערכת החינוך אלרגית לעוד רפורמה ועוד רפורמה"

שירה הלוי

עדי אלטשולר אינה ממהרת להתראיין. למעשה, כשפרופ' חיים שקד ביקש לשוחח איתה לראשונה, נמסר לו שהיא עסוקה בבניית תוכנית עבודה למערכת החינוך, ושתסכים להתראיין רק כשתהיה מוכנה להציג אותה. בעולם הפוליטי, שבו מועמדים ממהרים להצהיר הצהרות ולהציג פתרונות עוד לפני שלמדו את הבעיות, זו התנהלות מעט חריגה.

לכן שקד בוחר לפתוח דווקא בשאלה על תהליך ההכנה שלה. הוא מבקש להבין כיצד גיבשה את תוכניתה, עם מי התייעצה ומה למדה על המערכת שאותה היא מבקשת להוביל. "יש איתי צוות מדהים שעובד על אתגרים, סוגיות ותוכניות כבר שנתיים", מספרת אלטשולר. "בשנה וחצי האחרונות במיוחד, ובחודש האחרון עוד יותר, הכול עלה הילוך. אמרנו לעצמנו שלא משנה מי יהיה שר החינוך הבא, אנחנו רוצים שהדברים יהיו לו מוכנים. ולא רק ברמת הרעיונות הגדולים, שמכוני המדיניות עשו בהם עבודה נפלאה, אלא גם ברזולוציות שקשורות להטמעה וליישום. אנחנו יודעים שהרבה פעמים האתגר הוא דווקא ביישום".

אלטשולר מוכרת לציבור בעיקר כמייסדת תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', המשלבת ילדים ובני נוער עם ובלי צרכים מיוחדים, וכמי שייסדה את מיזם 'זיכרון בסלון', שהפך את זיכרון השואה ממעמד טקסי למפגש אישי וקהילתי. אבל בעשור האחרון חלק משמעותי מעבודתה התנהל דווקא בתוך מערכת החינוך עצמה, באמצעות הקמת בתי ספר וגנים מכילים, עבודה עם רשויות מקומיות ושיתופי פעולה עם משרדי החינוך לדורותיהם.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

בנושא 1216c מי רוצה להיות שר החינוך?

כעת היא מבקשת להביא את הניסיון הזה אל מוקד קבלת ההחלטות ומתמודדת על תפקיד שרת החינוך במסגרת מפלגת 'ישר!' בראשות גדי איזנקוט. אלא שהמעבר מיזמות חברתית לניהול מערכת ציבורית המעסיקה מאות אלפי עובדים ומשרתת מיליוני תלמידים אינו מובן מאליו. מבחינתה, התוכנית שגיבשה אינה מתיימרת להציע פתרון קסם לכל בעיה. "אני לא חושבת שהידע או הפתרון לכל אתגרי החינוך נמצאים אצלי. עבדתי עם שרים ומנכ"לים שונים, וראיתי גם את ההצלחות וגם את הכישלונות שלהם. יש כאן ניסיון מקצועי מצטבר של הרבה אנשים".

אלטשולר מזהה חמישה אתגרים עיקריים: המבנה הריכוזי והבירוקרטי של מערכת החינוך, המשבר בכוח האדם בהוראה, המצוקה הרגשית והחברתית של התלמידים והצוותים, הצורך בשינוי פדגוגי בעידן הבינה המלאכותית, ולבסוף שאלת הממלכתיות והבסיס המשותף לכל ילדי ישראל.

לא עוד כיתות קטנות, אלא חינוך מכיל

אחד הנושאים המזוהים ביותר עם אלטשולר הוא שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הכללית. זהו גם אחד המשברים הגדולים שמערכת החינוך מתמודדת איתם כיום. מספר התלמידים הזקוקים לשירותי חינוך מיוחד גדל במהירות, התקציבים מתרחבים, ובתי הספר מתקשים לספק מענה לצרכים המגוונים של התלמידים.

אלטשולר מציגה את הנתון שממחיש מבחינתה את עומק המשבר: כ־30 אחוזים מתקציב משרד החינוך צפויים להיות מופנים השנה לחינוך המיוחד. "זה כבר לא נישה", היא אומרת, "אלה דורות של ילדים שעברו קורונה ומלחמות, וראו דברים קשים. אנחנו צריכים לתת מענים טיפוליים ורגשיים בתוך בתי הספר, גם לילדים וגם לצוותים".

שקד, שמכיר מקרוב את הקשיים של מערכת החינוך ואת הכשרת המורים, מבקש להתעכב דווקא על הפער שבין מדיניות השילוב לבין המציאות בכיתות. בתי הספר נדרשים לקלוט יותר ויותר תלמידים עם צרכים מגוונים, אך המורים אינם מקבלים בהכרח את ההכשרה ואת התמיכה הנדרשות. כיצד אפשר להתמודד עם המשבר הזה בלי להעמיס עוד יותר על הצוותים?

אלטשולר חוזרת אל המודל שהיא מכירה מקרוב: בתי הספר והגנים המכילים. "החינוך המיוחד מאיים להקריס את החינוך הכללי", היא אומרת, ומיד מבקשת להסביר את האמירה החריפה. "אנחנו רואים עלייה גדולה מאוד במספר הילדים שמופנים לוועדות אפיון וזכאות, עלייה במספר הילדים עם אוטיזם וצרכים מורכבים, ובמקביל פתיחה של עוד ועוד כיתות קטנות. הצוותים החינוכיים קורסים מהגיוון בכיתות. וכל הכיתות היום מגוונות מאוד".

היא מביאה כדוגמה את יישובי עוטף עזה, שבהם גדל מאוד הצורך במענים מיוחדים בעקבות המלחמה. לדבריה, במועצה האזורית אשכול נרשם בתוך שנתיים גידול של כ־160 אחוזים בפניות לוועדות אפיון וזכאות. "וזה עוד לפני שדיברנו על מה שקורה בנתיבות ובשדרות", היא מדגישה.

שקד מבקש לחדד את המשמעות המעשית של הדברים: האם במקום להמשיך ולהשקיע בפתיחת כיתות קטנות ונפרדות, אלטשולר מציעה להפנות את המשאבים להקטנת הכיתות הרגילות ולשילוב הילדים בתוכן? "כן", היא משיבה. "אני חושבת שצריך להסתכל על החינוך הכללי דרך המשקפיים של החינוך המיוחד. אם נקטין את הכיתות, נביא פדגוגיה אחרת וניתן את הכלים המקצועיים בתוך בתי הספר, נוכל לתת מענה טוב יותר לכל הילדים. היום הצוותים לא מקבלים את הכלים המקצועיים שהם צריכים".

אלטשולר אינה מציעה לבטל את החינוך המיוחד או להתעלם מהצורך במסגרות ייעודיות. מבחינתה, השינוי הוא בתפיסה הבסיסית: במקום להתאים כל ילד למבנה הקיים של המערכת, יש לעצב את סביבת הלמידה כך שתוכל להתמודד עם מגוון רחב של צרכים. המודל שהיא מציגה פועל כיום, לדבריה, ב־38 בתי ספר וגנים מכילים. בחלק מהמקרים מדובר במוסדות חדשים, ובאחרים בבתי ספר ותיקים שעברו שינוי משמעותי בתפיסת ההוראה והלמידה.

שקד, שביקר בעצמו בבית הספר המכיל 'ביכורים' בתל אביב, מכיר את המודל שאלטשולר מתארת. בשיחה ביניהם מתברר כי היא אינה רואה בו רק פתרון לתלמידים עם צרכים מיוחדים, אלא בסיס לשינוי רחב יותר של ההוראה במערכת כולה. "בבתי הספר המכילים רוב הלמידה מתרחשת במרחבים ובפרקטיקות פדגוגיות שמאפשרות יחס אישי. אפשר לעצב אחרת את מערכת השעות ואת יום הלימודים. זה לא שינוי קטן. הכול צריך להשתנות".

המורים לא יכולים להמשיך כך

המשבר בחינוך המיוחד הוא מבחינת אלטשולר חלק ממשבר רחב הרבה יותר: מצב כוח האדם במערכת החינוך. היא מתארת מערכת שבה המחסור במורים כבר אינו בעיה נקודתית, אלא מציאות שמשפיעה על איכות ההוראה כמעט בכל בית ספר. לדבריה, ב־77 אחוזים מבתי הספר חסרים מורים, ובמקרים רבים עובדי הוראה נדרשים ללמד מקצועות שלא הוכשרו אליהם.

"האתגר הראשון והחשוב ביותר הוא ההון האנושי", היא קובעת, "יש לנו 250 אלף אנשי ונשות חינוך מדהימים במערכת, ואנחנו צריכים לטפח אותם, לתת להם את הכלים ואת התנאים להצליח. בלי זה לא נוכל לטפס לקומות הבאות".

לדבריה, פתיחתם הצפויה של הסכמי השכר במערכת החינוך יוצרת הזדמנות שאסור להחמיץ. אבל בניגוד לתפיסה שממקדת את הדיון בשכר המורים בלבד, היא מבקשת לבחון את מבנה ההעסקה כולו. "זו הזדמנות היסטורית. הסכמי השכר שייחתמו עכשיו יעצבו את המערכת בשנים הבאות. צריך להסתכל על השכר של המורים, הגננות והצוותים, אבל גם על התפקידים, על מבנה ההעסקה ועל ההתאמה לשוק העבודה של היום".

שקד, שעומד בראש מכללה להכשרת מורים ומכיר מקרוב את משבר כוח האדם בהוראה, מבקש להבין כיצד אפשר לתרגם את האבחון הזה לשינוי ממשי. העלאת שכרם של המורים היא יעד חשוב, אך אינה יכולה לבדה לפתור את המחסור, את השחיקה ואת הקשיים היומיומיים של צוותי החינוך. "מבחינתי, הדבר החשוב הוא שהילדים ירגישו שרואים אותם, ושהמורים ירגישו שסומכים עליהם. צריך לדאוג גם למוגנות של הצוותים. זה משהו חשוב מאוד", היא משיבה.

האמירה הזאת מתחברת לאתגר הבא שהיא מציבה: המצוקה הרגשית והנפשית של תלמידים ואנשי חינוך. בעיניה, העלייה באלימות בבתי הספר אינה יכולה לקבל מענה באמצעות אכיפה ומשמעת בלבד. "צריך לתת גב לסמכות ולגבולות, אבל לצד זה לטפל בשורש הבעיה. כשמדברים בחינוך המיוחד על ילדים עם הפרעות התנהגות ועושים הפרדה בין קושי התנהגותי לקושי רגשי, אנחנו יודעים שבפועל הכול מחובר".

לדבריה, המציאות הרגשית של תלמידי ישראל השתנתה באופן עמוק בשנים האחרונות. הקורונה, המלחמה והחשיפה המתמשכת למצבי משבר יצרו צרכים שאי אפשר להשאיר מחוץ לשערי בית הספר. "אנחנו רואים מצוקה נפשית בקרב בני הנוער, ואנחנו רואים מה קורה בבתי הספר. חייבים לתת מענים רגשיים וטיפוליים גם לילדים וגם לצוותים".

מערכת החינוך סובלת מדלקת

מכאן מבקש פרופ' שקד לעבור לשאלה שמרחפת מעל כל התוכניות שמציגה אלטשולר: האם הניסיון שלה כיזמית חברתית אכן מכשיר אותה לנהל את משרד החינוך? אלטשולר אינה נבהלת מהשאלה. "מה שעשיתי בעשור האחרון זה לעבוד צמוד למשרד החינוך ועם משרד החינוך, עם כל השרים והמנכ"לים, ב־15 רשויות מקומיות, קטנות וגדולות, עשירות ועניות, ועם כל הזרמים. זו מערכת שאני מכירה לעומק ולרוחב, מהדברים הקטנים ועד הגדולים. זה הלחם והחמאה שלי".

שקד מוודא שהיא מבינה גם את גודל הקושי הצפוי לה, ואינה מניחה שהיכרותה עם המערכת תאפשר לה לשנות אותה בקלות. אלטשולר מבהירה שאין לה אשליות: היא יודעת שהדרך תהיה מאתגרת. דווקא משום שהיא מכירה את המערכת, היא סבורה שאי אפשר להמשיך לנהל אותה באמצעות רצף של רפורמות שמגיעות מלמעלה. "מערכת החינוך אלרגית לעוד רפורמה ועוד רפורמה", היא אומרת, "זה כבר אירוע דלקתי. המערכת לא יכולה לשאת את זה שכל פעם מגיעים מלמעלה, מנחיתים משהו ומנסים לשנות אותה".

הדימוי הרפואי הזה ממחיש את האופן שבו היא תופסת את מצבה של המערכת. אלטשולר מתארת מערכת שחוקה, שבה גם רעיונות נכונים מתקשים לחלחל עד לכיתה. "יש אין־סוף מנגנונים ושכבות בירוקרטיות. צריך לשחרר את החינוך מהמערכת, לשחרר משאבים לשטח, לתת אוטונומיה למנהלים ולצוותים החינוכיים. אני מדברת על ביזוריות אחראית". לשיטתה, משרד החינוך צריך לשנות את תפקידו: פחות ניהול פרטני של בתי הספר ויותר קביעת מדיניות, רגולציה ובקרה. המשמעות היא העברת סמכויות ומשאבים אל מי שמכירים מקרוב את התלמידים ואת הצרכים המקומיים.

אבל אלטשולר אינה מסתפקת בהעברת תקציבים. היא מבקשת לבחון גם את המבנה הארגוני ואת התרבות הניהולית של המשרד עצמו. "אלה דברים שאנחנו פחות מונים כשמדברים על אתגרי החינוך, אבל הם קריטיים. צריך לעשות שינוי יסודי, כזה שלא ייעלם בכל פעם שמתחלף שר".

אין רובוט שיחליף מחנך

האתגר הבא שאלטשולר מזהה נוגע לשאלה מה בכלל צריך ללמד בבית הספר בעידן שבו הידע זמין לכל תלמיד בלחיצת כפתור. הבינה המלאכותית משנה במהירות את שוק העבודה, את האופן שבו אנשים לומדים ואת הדרך שבה הם יוצרים ידע. במערכת החינוך, לעומת זאת, חלק גדול משיטות ההוראה, תוכניות הלימודים ודרכי ההערכה עדיין מבוססים על תפיסות שהתפתחו בעולם אחר.

שקד מבקש לבחון כיצד מתכוונת אלטשולר להכניס את הבינה המלאכותית למערכת החינוך, אבל מדגיש שהוא מתעניין במיוחד בתלמידים עצמם. אלטשולר מבקשת להתחיל דווקא מהסיכונים. "כשהאינטליגנציה נמצאת בכף היד שלך, אתה עלול עם הזמן לאבד את הביטחון ביכולות של עצמך. זה לא רק הניוון שהטכנולוגיה עלולה ליצור. אנחנו צריכים ללמד ילדים להטיל ספק, לשאול שאלות, לבחון מה אמת ולדעת ליצור מתוך תוכן".

מבחינתה, הבינה המלאכותית יכולה דווקא לפנות את אנשי החינוך לעסוק במה שהם אמורים לעשות: לחנך. היא מציעה, למשל, להשתמש בכלי בינה מלאכותית לניהול בתי ספר ולהפחתת העומס התפעולי המוטל על המנהלים, כדי שיוכלו להתמקד בהובלה פדגוגית ובמנהיגות חינוכית. במקביל, היא מדגישה את חשיבותן הגוברת של מיומנויות חברתיות ורגשיות: אמפתיה, עבודת צוות, יחסי אנוש, חשיבה עצמאית ויכולת להתמודד עם מצבים מורכבים.

"אני לא מסתכלת על הבינה המלאכותית כאיום. אני חושבת שזו הזדמנות. כמובן שצריך לעשות את זה בצורה מושכלת ואחראית, שלוקחת בחשבון גם דברים שאנחנו יודעים וגם דברים שאנחנו עדיין לא יודעים. הטכנולוגיה תשתנה בעוד שנה ובעוד חמש שנים, אבל אין אף רובוט בעולם שיחליף מחנך. להפך, התפקיד של אנשי החינוך בעידן הזה קריטי יותר מאי פעם".

דווקא לצד הפתיחות לטכנולוגיה, אלטשולר מביעה עמדה ברורה בנוגע לשימוש במסכים בבתי הספר. "אני נגד מסכים בבתי הספר, ובעד הגבלת הגיל לשימוש בסמארטפונים", היא אומרת, ומספרת כי בחלק ממוסדות החינוך המכילים כבר מיושמת מדיניות שמגבילה את השימוש בטלפונים חכמים.

ליבה לכולם, בלי למחוק זהויות

אתגר נוסף שאלטשולר מציבה הוא אולי גם הטעון ביותר מבחינה פוליטית: הממלכתיות של מערכת החינוך והצורך ליצור בסיס משותף לכל ילדי ישראל. מערכת החינוך הישראלית מחולקת לזרמים ולמגזרים, שבחלקם לומדים תוכניות לימודים שונות מאוד. הפערים אינם רק לימודיים או כלכליים. תלמידים רבים גדלים כמעט בלי להכיר ילדים מקבוצות אחרות בחברה הישראלית. "אני רוצה שכל ילדי וילדות ישראל יהיו תחת אחריות המדינה", היא אומרת. "אני רוצה לדאוג לילד במאה שערים, לילד בבית שמש, בלוד ובאום אל־פחם, בגוש עציון, בתל אביב ובעוטף. כל הילדים הם שלי, כל הילדים הם שלנו".

לדבריה, האחריות הזאת מחייבת לימודי ליבה לכל התלמידים, אבל אינה מסתיימת במתמטיקה, אנגלית ומדעים. "אנחנו צריכים ליבה לכולם, כדי שהילדים יוכלו להתפרנס, להקים משפחות ולהיות עצמאיים. אבל לא פחות חשוב מזה, אנחנו צריכים ליבה ערכית. איך אנחנו יוצרים בסיס משותף לכל הזרמים והמגזרים? אם לא נייצר את הדבק הזה בתוך מערכת החינוך הכל כך מופרדת שלנו, לא יהיה לנו סיפור משותף".

היא מבקשת להדגיש שהבסיס המשותף אינו אמור למחוק את הזהויות השונות. להפך, בעיניה מערכת חינוך ממלכתית צריכה לאפשר לקהילות לשמור על מורשתן ועל מאפייניהן, לצד היכרות עם קבוצות אחרות. "אנחנו רוצים להביא את התרבות, הערכים, המורשת וההיסטוריה המפוארת שלנו לתוך החינוך, כך שהם ייהפכו להיות חלק מהסיפור של הילדים שגדלים כאן. אבל זה צריך להיעשות בלי למחוק את הצורך בזהות ייחודית של אוכלוסיות וקהילות".

אלא ששקד מבקש להעביר את הדיון מהחזון הממלכתי אל אחת הסוגיות המורכבות ביותר מבחינה פוליטית: החינוך החרדי. הוא מזכיר לאלטשולר כי חלקים גדולים מהחברה החרדית מתנגדים להחלת לימודי ליבה, ומציג בפניה את עמדתו של נפתלי בנט, שלפיה מוסדות שלא ילמדו ליבה לא יקבלו תקציב. האם גם היא מתכוונת להציב אולטימטום כזה, או שתבחר בדרך אחרת?

"אני רוצה קודם כול לדאוג לילדים שם", היא משיבה, "אני רוצה לדאוג לאיכות החינוך שלהם, ואני רוצה לשמור על הזהות שלהם. דווקא לשמור על מה שחשוב להם. אני לא באה למחוק את זה". אבל לצד ההכרה בזהות החרדית, היא אינה מוכנה לוותר על הדרישה ללימודי ליבה. "אם לא תהיה כאן ליבה לכולם, לא יהיה את כולנו יחד. לא יהיה כאן ביטחון, לא יהיה צבא, לא יהיה עתיד, לא יהיה הייטק ולא יהיה שוויון הזדמנויות. זו לא סתם כותרת. יש לזה משמעות עמוקה שתקבע את העתיד".

שקד אינו מסתפק בהצהרה העקרונית. הוא מבקש לדעת עד כמה אלטשולר מתכוונת לנקוט גישה לוחמנית, והאם היא מאמינה שהפעלת לחץ כבד יותר על החברה החרדית אכן תביא להתקדמות. "יש את ההקשר הפוליטי, ושם מבחינתי זה אפס פשרות. צריך לעשות מה שצריך לעשות, ואנחנו בשירות המשימה. אבל אני לא נלחמת בחרדים". לדבריה, בתוך החברה החרדית קיימים קולות המבקשים שינוי, אך אינם מקבלים ביטוי מספיק בדיון הציבורי. "יש כל כך הרבה קולות שרוצים להיות חלק, שכן רוצים. לא שומעים אותם, אבל הם שם. צריך לדעת לעשות את התהליכים האלה נכון ובאחריות".