מי רוצה להיות שר החינוך?

פרופ' חיים שקד

יש פער שקשה להסביר בין החשיבות העצומה של מערכת החינוך לעתידה של מדינת ישראל ובין המקום השולי שהיא תופסת במערכות הבחירות. אנחנו מתווכחים בלהט על ביטחון, כלכלה ומשפט, אבל כמעט לא שואלים מה נבחרי הציבור מתכוונים לעשות כדי להבטיח לילדינו חינוך טוב יותר. לכן, כשהתבקשתי לראיין את מועמדי המפלגות השונות לתפקיד שר החינוך, נעניתי מיד בחיוב.

ראיתי בכך הזדמנות לעודד את המפלגות להציג תוכניות חינוכיות מפורטות. בנושאי ביטחון, התיישבות, כלכלה ומערכת המשפט הן מציגות עמדות ברורות, מסבירות מה בכוונתן לשנות ומהם הקווים האדומים שלהן. אך דווקא בתחום החינוך, מפלגות רבות אינן מציגות כיוון ברור. בהקשר הזה אני מעריך את תרומתו של חברי טל לוריא, שיצר את "מדד לוריא לחינוך", הבוחן את מצעי החינוך של המפלגות השונות ומוצג במוסף זה. המדד מספק לציבור תמונה בהירה של תוכניות המפלגות, ובד בבד מעודד אותן להשקיע יותר בגיבוש מצע חינוכי.

ראיתי בראיונות גם הזדמנות לעודד את המפלגות להעמיד את תיק החינוך בראש דרישותיהן במשא ומתן הקואליציוני. לא פעם נוצר הרושם שתחילה מחלקים את התיקים הנחשקים, ורק אחר כך מתברר מי יקבל את משרד החינוך, לעיתים כברירת מחדל.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1216c שר החינוך של כולם – אבל עם ליבה של זהות

בנושא 1216c "ממשרד החינוך אפשר לעשות תיקון עולם"

בתחום הזה דווקא ניכרת התקדמות במערכת הבחירות הנוכחית. מפלגת יש עתיד (עוד לפני שהפכה לחלק מרשימת 'ביחד') הודיעה כי תדרוש את תיק החינוך לחברת הכנסת מירב כהן. בעקבותיה הודיעה גם מפלגת הדמוקרטים שתבקש את התיק לחברת הכנסת נעמה לזימי. מן הצד השני של המפה הפוליטית, שר החינוך יואב קיש הביע את רצונו להמשיך בתפקידו גם בקדנציה הבאה. דווקא מפלגת הציונות הדתית, שהביאה בעבר לכנסת אנשי חינוך בולטים כמו הרב משה צבי נריה והרב חיים דרוקמן ז"ל והרב יצחק לוי יבדל"א, לא הציגה מועמד מטעמה לתפקיד, וכך גם מפלגת עוצמה יהודית. אני מקווה שיותר מפלגות יראו בתיק החינוך יעד מרכזי ולא ברירת מחדל.

אבל יותר מכול, ראיתי בראיונות הזדמנות לעורר אותנו, הבוחרים, לחשוב על מקומו של החינוך בשיקולי ההצבעה שלנו. אנחנו מצפים מהפוליטיקאים להציב את החינוך בראש סדר היום, אבל כמה מאיתנו בודקים לפני הבחירות מי מועמד המפלגה לתפקיד שר החינוך ומהי תוכניתה החינוכית? כל עוד החינוך אינו משפיע על החלטתנו בקלפי, גם למפלגות יש תמריץ מוגבל להשקיע בו. אם אנחנו רוצים שהחינוך יתפוס מקום מרכזי יותר בפוליטיקה, עלינו להעניק לו משקל משמעותי יותר גם בשיקולי ההצבעה שלנו. זו בדיוק אחת ממטרותיו של מוסף זה.

האם שר החינוך צריך להיות איש חינוך?

המפגשים עם המועמדים חידדו אצלי שאלה מרכזית: עד כמה חשוב ששר החינוך יגיע מתוך מערכת החינוך? השאלה אינה ייחודית לחינוך. במשך שנים מתנהל ויכוח אם שר הביטחון צריך להיות איש צבא מנוסה, או שדווקא אדם שמגיע מהעולם האזרחי יכול להביא נקודת מבט רעננה יותר. במשרדים כמו התחבורה והבריאות, השרים אינם בהכרח אנשי מקצוע בתחומם. האם בחינוך המצב צריך להיות שונה?

לניסיון חינוכי יש יתרון ברור. מי שעבד שנים כמורה או כמנהל מכיר מקרוב את המציאות שמאחורי ההחלטות, את הקשיים שאינם ניכרים במסמכי המדיניות ואת האתגרים שמעסיקים מורים ומנהלים. בדרך כלל הוא גם מגיע עם תפיסה חינוכית מגובשת ורעיונות לשינוי, ואינו צריך להתחיל את כהונתו בחיפוש אחר כיוון.

אבל לניסיון הזה יש גם חיסרון אפשרי. מי שמשוכנע שהוא כבר יודע מה צריך לעשות עלול להקשיב ולהתייעץ פחות. יתר על כן, ניסיון חינוכי עשיר אינו מבטיח הבנה מערכתית. יש הבדל גדול בין הידיעה כיצד לנהל כיתה או בית ספר ובין היכולת להוביל מערכת ענקית, שבה מגזרים שונים, אינטרסים מתנגשים, הסכמי עבודה, אילוצים תקציביים ופערים חברתיים עמוקים.

אלו שאומרים שהם מכירים את מערכת החינוך באמצעות בן משפחה שעוסק בהוראה משקפים תופעה מוכרת אך מדאיגה. האם מועמד לתפקיד שר הבריאות היה מציג את העובדה שאשתו רופאה כהוכחה להיכרותו עם מערכת הבריאות? משום מה, בחינוך טיעונים כאלה נשמעים טבעיים יותר. אולי מפני שכולנו היינו תלמידים, ולרבים מאיתנו יש ילדים במערכת, נדמה לנו שאנחנו מכירים אותה היטב. אלא שהיכרות כהורים או כתלמידים אינה תחליף להבנת המערכת על מכלול מורכבויותיה.

במפגשים שערכתי התרשמתי שרמת המוכנות של המועמדים אינה אחידה. חלקם מגיעים עם תוכניות מגובשות, לאחרים כיוונים ברורים, ויש גם מי שמתכננים ללמוד את הסוגיות לעומק רק לאחר שייכנסו לתפקיד. בעיניי, מורכבותה של מערכת החינוך מחייבת למידה יסודית, שלא נכון להתחיל בה ביום הכניסה ללשכת השר. שר החינוך אינו חייב להיות איש חינוך, אבל רצוי מאוד שיגיע לתפקיד כשהוא מכיר היטב את מערכת החינוך ואת אתגריה.

הישגים או חשיבה? כבר לא צריך לבחור

בעבר היה מקובל להבחין בין שרי חינוך מהימין, שהתמקדו בשיפור ההישגים, ובין שרי חינוך מהשמאל, שהדגישו את פיתוח החשיבה והמיומנויות. גדעון סער ונפתלי בנט מזוהים עם הדגש על הישגים ובחינות, ואילו פרופ' יולי תמיר קידמה את תוכנית האופק הפדגוגי, שהעמידה במרכז ההוראה חשיבה מסדר גבוה. אחד ההסברים להבדל זה הוא הסבר חברתי: הימין נתפס כמייצג יותר את השכבות החלשות, שבשבילן הישגים לימודיים הם מפתח לניעות חברתית ולרכישת מקצוע מכניס, ואילו השמאל נתפס כמייצג את השכבות המבוססות, שמבקשות מבית הספר גם פיתוח חשיבה, יצירתיות וביקורתיות.

אינני בטוח שהחלוקה הזאת הייתה מדויקת בעבר, ובוודאי שאינה מספיקה היום. הישגיהם של תלמידי ישראל במבחנים הבין־לאומיים האחרונים מעוררים דאגה, והפערים בין קבוצות התלמידים גדולים. שיפור ההישגים הלימודיים הפך למשימה שחשיבותה ברורה לכולם, בלי קשר להשתייכות פוליטית. למעשה, ההבחנה בין שיפור הישגים לפיתוח חשיבה כבר אינה רלוונטית כפי שהייתה בעבר. המבחנים הבין־לאומיים דורשים כיום לא רק ידע, אלא גם הבנה, חשיבה ויכולת ליישם ידע במצבים חדשים. אי אפשר עוד להגיע להישגים גבוהים באמצעות שינון בלבד. לכן, פיתוח החשיבה אינו מטרה נוספת לצד שיפור ההישגים, אלא תנאי חשוב להשגתם.

שאלת הליבה שאי אפשר לדחות

סוגיה נוספת שהמפלגות יתקשו להתחמק ממנה היא לימודי הליבה בחינוך החרדי. הגידול במספרם של התלמידים החרדים הופך את השאלה מסוגיה מגזרית לשאלה הנוגעת לעתידה הכלכלי והחברתי של ישראל כולה.

הוויכוח על לימודי הליבה מזכיר במידה רבה את הוויכוח על גיוס חרדים, שהפך לסוגיה בוערת בעקבות המלחמה והגביר את תשומת הלב הציבורית גם למערכת החינוך החרדית. בשני המקרים עולה השאלה עד כמה ניתן לקדם שינוי בחברה החרדית באמצעות לחץ מבחוץ, או שמא לחץ כזה דווקא מעמיק את ההסתגרות. אלא שבעוד שבתחום הגיוס עומדים לרשות המדינה אמצעי אכיפה וסנקציות אישיות, בתחום החינוך מדובר בעיקר במנופים כלכליים, ובראשם התניית התקצוב בהיקף לימודי הליבה.

ניסיון העבר, ובכלל זה השינויים בקצבאות הילדים, מלמד שתמריצים כלכליים עשויים להשפיע על התנהגותה של החברה החרדית. אך האם נכון להתנות את התקצוב בלימודי הליבה, גם במחיר של פגיעה אפשרית בתלמידים שלא בחרו בעצמם את מסגרת הלימודים שלהם? האם אפשר להמתין לשינוי הדרגתי שיצמח מתוך החברה החרדית, כאשר בכל שנה מצטרפים למערכת תלמידים נוספים שאינם רוכשים את מלוא מיומנויות היסוד? אלה שאלות שהמועמדים לתפקיד שר החינוך צריכים להתמודד איתן ברצינות.

בין שיפור החינוך לעיצוב הזהות

בעשייתם של שרי החינוך אפשר להבחין בשני אפיקים. הראשון עוסק בשיפור המערכת: שיפור ההישגים, חיזוק מעמד המורות והמורים, שיפור ההוראה והלמידה, צמצום הפערים והכשרת אנשי חינוך איכותיים. אלה מטרות שאינן מזוהות בהכרח עם הימין או עם השמאל. אפשר להתווכח על הדרכים להשגתן, אך לא על חשיבותן.

האפיק השני עוסק בעיצוב זהותם הערכית של התלמידים, וכאן ניכרת לא פעם השקפת עולמו הפוליטית של השר. כך, למשל, לימור לבנת ביקשה להעניק משמעות חגיגית ולאומית לטקס קבלת תעודת הזהות. גדעון סער קידם סיורי תלמידים באתרי מורשת, ובהם מערת המכפלה בחברון. בתקופת אמנון רובינשטיין הוקמה ועדת קרמניצר, שגיבשה תוכנית להעמקת החינוך לדמוקרטיה ולאזרחות. גם יואב קיש מקדם באמצעות תוכנית 'שורשים' את חיזוק הזהות היהודית והציונית.

שני האפיקים ניכרים גם בתוכניותיהם של המועמדים. לצד הצעות לשיפור ההישגים, להכשרת מורים ולשינוי מבנה המערכת, יש המבקשים לחזק את זהותה היהודית והציונית של המדינה, ואחרים מדגישים את ערכיה הדמוקרטיים והליברליים. בעיניי, גם שיפור איכות החינוך וגם החינוך לערכים הם מטרות חשובות וראויות, אבל סדר העדיפויות ביניהן חשוב. שר החינוך צריך בראש ובראשונה לדאוג שלכל ילדה וילד תהיה מערכת חינוך טובה, עם מורים מצוינים, הוראה איכותית והזדמנות להצליח. הייתי רוצה ששרי החינוך יקדישו יותר מאמץ לשיפור איכות החינוך ופחות לניסיון להטות את המערכת לכיוון האידאולוגי שממנו הם באים.

בסופו של דבר, אינני מצפה מכל המפלגות להציע אותה מדיניות חינוכית. להפך, הייתי רוצה לראות ביניהן ויכוח נוקב על מטרות החינוך, הדרכים להשגתן והמחיר שכל אחת מוכנה לשלם כדי לקדמן. אבל לשם כך עליהן להתייחס לחינוך כאל נושא מרכזי במערכת הבחירות.

כאן אנחנו חוזרים לנקודת המוצא. אפשר וצריך לדרוש מהמפלגות להציג תוכניות חינוכיות רציניות ולראות בתיק החינוך יעד מרכזי, אבל האחריות אינה שלהן בלבד. היא גם שלנו, הבוחרים. אם נמשיך לבחור את נציגינו רק על פי עמדותיהם בנושאי ביטחון, כלכלה ומשפט, החינוך ימשיך לתפוס מקום משני בסדר היום הפוליטי. ככל שנעניק לחינוך משקל משמעותי יותר בהחלטתנו בקלפי, כך יגדל גם משקלו בסדר היום של המפלגות. בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי רוצה להיות שר החינוך, אלא גם עד כמה חשוב לכל אחת ואחד מאיתנו מי יהיה שר החינוך הבא.