לא בגידה אלא לקח – מה שבאמת התרחש בין וושינגטון לקייב

‏נוח וטרנדי לדבר על "בגידת אמריקה באוקראינה", אך זוהי תמונה כוזבת. באוקטובר לא חזינו בקרע, כי אם בהתנגשות אינטרסים שבה כל צד משלם על משגיו. ולסיפור הזה יש לקח ישיר לישראל.

בתשעה באוקטובר כרת טראמפ עם פוטין את "עסקת הדיזל" והסיר את הסנקציות מן הדיזל הרוסי עד אפריל 2027. זלנסקי כינה זאת "חולשה גלויה", וטראמפ השיב כי הגיעה העת שאוקראינה תבחר נשיא חדש. אחר כך שיבשה הגבלת סטארלינק יירוטים של כטב"מים סילוניים, ובשישה עשר באוקטובר הקפיא טראמפ את סנקציות "חוק גרהם". רוביו הבהיר כי אין זו הכרעה סופית, והנשיא ייטול עד שישים יום כדי לבחון את השלכות הסנקציות על הכלכלה העולמית והאמריקנית.

במפלגה הרפובליקנית נחלקו הדעות. הסנטור טיליס, חבר הקונגרס בייקון וסגן הנשיא לשעבר פנס מתחו ביקורת על ההחלטה, ואחרים ראו בה צעד מעשי למען מחירי הדלק. זהו ויכוח לגיטימי בתוך מפלגה שבה התמיכה באוקראינה לא נעלמה. בשמונה עשר באוקטובר אמר זלנסקי ל"בלומברג" כי הוא רואה צעדים לקראת כניעת אוקראינה, וכי טילי הפטריוט ששולמו מגיעים בקצב של שנים עשר בחודש, רבע מאשר בימי ביידן.

מצבה של אוקראינה קשה עוד לפני החורף. בליל התשעה עשר באוקטובר פגעו טילים בליסטיים רוסיים בתחנת רכבת תחתית ובבניין מגורים בן עשרים וחמש קומות בקייב. מלאי המיירטים, לפי ה"וושינגטון פוסט", ירד שוב לרמה קריטית.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת לאוניד ברץ תמלוגים גרעיניים: הידע הרוסי שזולג לאיראן

עוד מאת לאוניד ברץ זלנסקי בדרך למטה? פיטורי פדורוב מציתים מחדש את הרחובות

טראמפ לחץ על זלנסקי ואינו מסתיר כי היה מעדיף שותף אחר בקייב. אך את המשבר הוליד זלנסקי במידה רבה במו ידיו, כשתבע בהתמדה רבה את ביקור ויטקוף וקושנר בקייב ובמוסקבה. במוסקבה ראו בכך חולשה ופגיעות והגבירו את הלחץ, ובוושינגטון ראו בכך נכונות לוויתורים. קייב בלבלה בין רטוריקה של ערכים לבין מדיניות של ממש. הימין בוושינגטון אינו שונא בעלי ברית, אלא סולד מתלותיות ומהטפות. בעל ברית התובע ומטיף נעשה לנטל, ובעל ברית הנושא בעול בעצמו נעשה לנכס.

הדיבור על "חולשת" טראמפ ועל "שותף שאנו מאבדים" פגע בנקודה הרגישה ביותר של נשיא שבעיניו עוצמה והכבוד לה הם יסוד המדיניות. לבקר את עסקת הדיזל היה הכרח, וכך גם לעבוד עם הקונגרס. כאשר מדיניות החוץ של מדינה מנוהלת במידה רבה באופן ידני מלשכת הנשיא, כל מילה של המנהיג הופכת לעמדה מדינית. ונשיא הוא תפקיד, וחובתו לבחור מילים ולא להשתפך ברגשות.

אירופה מבינה זאת. מנהיגי צרפת, גרמניה ובריטניה דורשים מזלנסקי לעבור מדיפלומטיה תקשורתית לדיפלומטיה שקטה, ומודים בכנות כי לא יוכלו להחליף את הסיוע האמריקני, הצבאי והאנרגטי כאחד. גם ה"פייננשל טיימס" דיווח על כך.

האמת הלא נוחה איננה רק זו. קייב הרשמית משוכנעת שהעולם סובב סביבה. אך המיירטים לפטריוט נחוצים כיום בדחיפות גם לאמירויות, לסעודיה, לבחריין ולבסיסי נאט"ו, והטילים האיראניים הגיעו עד קפריסין.

הקשר הגיאופוליטי

הדיזל נעשה לגורם המרגיז ביותר בעיני הבוחר האמריקני ערב הבחירות בשלושה בנובמבר, והתקיפות בבתי הזיקוק הרוסיים הן בעיני הבית הלבן בראש ובראשונה עניין של כיס המשפחה האמריקנית. אך העיקר נמצא מעבר לאופק הבחירות, והוא איראן. קבוצת נושאת מטוסים שלישית עושה דרכה לאזור. ההיגיון שבדחיית הסנקציות ברור. אם מצר הורמוז ייחסם שוב, יהיה צורך בנפט רוסי, ואת מוסקבה יש להניא מלחמש את טהרן. החלון משתרע מן הבחירות ועד כינוס הקונגרס החדש.

אלא שמוסקבה כבר מסייעת לאיראן. היום שוהה לברוב בטהרן. באביב דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי רוסיה מעבירה לאיראן רכיבי כטב"מים דרך הים הכספי. באוגוסט הוסיפה רשת NBC כי משלוחי חומרי נפץ, תחמושת ורכיבים נמשכו גם לאחר התקיפות הישראליות בבנדר אנזלי, ובספטמבר תקפה אוקראינה את נמל מחצ'קלה וכינתה אותו המסדרון הרוסי-איראני. טראמפ סבור כי לסיוע זה אין השפעה של ממש על מהלך הדברים, והערכות דומות נשמעות מפי אנליסטים ישראלים המקורבים למערכת הביטחון.

הסיכון טמון במקום אחר. כל הפוגה למוסקבה מעניקה משאבים גם לטהרן, ולכן נחישותו של טראמפ מול איראן צריכה להשתלב בלחץ על רוסיה. זהו שלום באמצעות עוצמה, הנוסחה של רייגן שטראמפ אימץ. רייגן אמר למוסקבה "סמוך, אך בדוק". הבדיקה כבר נתנה את תשובתה, ולדבריהם של פוטין והקרמלין אין לתת אמון. אותו מיקוח מתנהל סביב נכסי "לוקויל", שבהם לצד התאגיד הממשלתי האמריקני נמצא הון קטרי, וחיזוקה של קטר אינו משרת לא אותנו ולא את שותפותינו בהסכמי אברהם.

בתוך הממשל השבר ממשי. חסידי הריסון בראשות ואנס צידדו בהגבלת סטארלינק ובקיצוץ המודיעין לאוקראינה, מתוך היגיון מובן. אמריקה אינה חייבת לשלם על משגיהם של אחרים, וסיוע צריך להניב תוצאות. ראש הסי איי איי רטקליף, בתמיכת רוביו והגסת', הציל את חילופי המודיעין, ומערך ההתרעה המוקדמת פועל. התנהלות טראמפ וסביבתו מלמדת גם דבר נוסף. הבית הלבן מגונן על הנשיא מפני מחירן של החלטות לא פופולריות, וניצחון אפשרי של הדמוקרטים בקונגרס נתפס שם כאיום על סדר היום כולו. המשא ומתן, מצידו, לא יניב פרי כל עוד פוטין אינו חפץ בשלום, לכל הפחות עד השנה האזרחית החדשה ולכל היותר עד מאי.

לקח לימין הישראלי

זלנסקי הפך את מדיניות החוץ למופע תקשורתי. בעבורנו זו אזהרה, ולצערי לא כולם אצלנו, בכנסת ובממשלה, הפנימו את הלקח. נץ אמיתי פועל בפלדה ובשתיקה, לא בהתלהמות ברשתות החברתיות. ז'בוטינסקי קרא לכך הדר, כבוד ואיפוק, ואת ביטחונה של המדינה היהודית ביקש לבנות כקיר ברזל. במקום פופוליזם רשתי נדרשים הדר ממלכתי ועוצמה קרה, שאינה נמדדת בעוצמת הפוסטים אלא בנכונות להכות בלי מילים מיותרות.

טראמפ הוא הידיד הקרוב ביותר שהיה לישראל בבית הלבן. בימיו נחתמו הסכמי אברהם, השגרירות עברה לירושלים והוכרה ריבונותנו ברמת הגולן. רוביו מזכיר המדינה הטוב ביותר שידענו, ומטוסינו תקפו לראשונה כנף אל כנף עם מטוסים אמריקניים. זה יקר ערך. אבל ידידות אינה אסטרטגיה. טראמפ והימין האמריקני אינם מעריכים מבקשים בעלי טענות מוסריות, אלא שותפים שווים הנושאים בעצמם בעול ביטחונם.

אנו עצמנו ויתרנו על ה"לביא", בהיכנענו ללחץ ולפיתוי הסיוע האמריקני, והמרנו חלק מריבונותנו בנוחות. כיום איננו זקוקים לסיוע אלא לשותפות טכנולוגית בין שווים, שבה ישראל מביאה לאמריקה לא בקשות אלא טכנולוגיות. איננו מגלגלים את מלחמתנו על כתפי אמריקה ואיננו מטיפים לה מוסר. העצמאות אינה נוגעת לנשק בלבד, אלא גם לזכותנו להכריע בעצמנו בענייני ביטחוננו וגבולותינו.

הלכה למעשה, זהו גם אינטרס כלכלי. העולם סובל ממחסור במיירטים, והם חסרים לאוקראינה, למפרץ, לאירופה ולאמריקה עצמה. ישראל, שהיצוא הביטחוני שלה שבר בשנת 2025 שיא בפעם החמישית ברציפות והגיע ל-19.2 מיליארד דולר, יכולה להפוך את המחסור הזה ליתרון. תעשייה ביטחונית המייצאת לעולם מזינה את כלכלתנו והופכת את ישראל לשותפה שאמריקה אינה יכולה בלעדיה, ובלבד שנשמור בקנאות על סודות הטכנולוגיה ועל הקניין הרוחני שלנו.

אוקראינה בלי ארצות הברית תישאר עם אירופה, אך תוכל לעשות מעט. ישראל אינה אוקראינה. פעלנו בניגוד לרצון וושינגטון בשנת 1967 ובשנת 1981, כשהפצצנו את הכור העיראקי. גם בשנת 1973, כשנשענו על הרכבת האווירית האמריקנית, הטביע חיל הים בכוחות עצמו ספינות סוריות מול לטקיה. התלות והעצמאות תמיד הלכו יחד, והשאלה היא היחס ביניהן. היום יש לשנותו.

"אל תבטחו בנדיבים", נאמר בתהילים. אין זו קריאה לוותר על בעלי ברית, אלא חוקו הראשון של הריאליזם הגיאופוליטי. תעשייה ביטחונית עצמאית היא בעבורנו הצורה העליונה של ההשתדלות, שבלעדיה אין סייעתא דשמיא. אנו עושים את ההשתדלות כולה, בונים קיר ברזל במו ידינו, מנהלים דיפלומטיה שקטה של עוצמה וזוכרים מי עומד מאחורי תולדותינו. חיינו בלי אמריקה, נשרוד וננצח, כי הקדוש ברוך הוא עמנו ואנו עם הנצח.

הלקח המרכזי של שתי המלחמות פשוט. כבוד לבעלת הברית, ושום שאיפה אישית של מנהיג אינה גוברת על טובת האומה. אבל מעל הכול, עצמאות אסטרטגית מלאה.

.