גם לאוקראינה אין תוכנית ל"יום שאחרי"

מעטים האישים שמגלמים את תהפוכות הפוליטיקה האוקראינית כמו איגור קולומויסקי, יהודי ואזרח ישראל, שעמד שנים בראש הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה ואף כיהן כנשיא איגוד הקהילות היהודיות באירופה. ב־2014, כמושל מחוז דנייפרו-פטרובסק, נזקף לזכותו במידה רבה שהמתקפה הרוסית במזרח לא התפשטה אל דנייפרו. ערוץ הטלוויזיה שבבעלותו שידר את הסדרה שהפכה את וולודימיר זלנסקי לכוכב ובבחירות 2019 נחשב לפטרונו החזק ביותר של הקומיקאי שהפך לנשיא. כיום הוא מדבר מתוך תא הנאשמים. קולומויסקי עצור בקייב באישומים פליליים, ובשנה שעברה הטילה עליו ממשלת אוקראינה סנקציות בחשד לבגידה. רבנים באוקראינה פנו לבית המשפט בבקשה להקל בתנאי מעצרו. השבוע הוא אמר דבר שראוי להקשיב לו.

קולומויסקי אינו מסתפק בהגנה, הוא נוהג לתקוף. באולם בית המשפט בקייב השיחה התנהלה כמעט כמו חקירה נגדית, אלא שהפעם הנאשם הוא זה שחקר. עיתונאי של "אוקראינסקה פרבדה" שאל את קולומויסקי במהלך דיון בבית המשפט מה תחזיתו לשלום. "אוקראינה עצמה אינה יודעת מה היא רוצה", השיב ומיד הפך את היוצרות: ומה אתה רוצה, באופן אישי? אתה הרי אזרח אוקראינה, ואני כבר לא. העקיצה לא הייתה סתמית: לפני שלוש שנים התברר במהלך משפטו כי הוא מופיע בתיק כאזרח ישראל וקפריסין, ולדבריו נראה ש"לקחו" ממנו את האזרחות האוקראינית מבלי לטרוח להודיע לו. העיתונאי היסס, ולבסוף השיב: הפסקת אש.

כאן החל קולומויסקי להמטיר שאלות. מה ייעשה בצבא? פירוק כללי? האם לפתוח את הגבולות ולשחרר את האנשים? "הפסקת אש, בסדר", אמר, "מה עושים עם הצבא? זו השאלה הראשונה. מה עם הגברים בחו"ל? השנייה. והחשובה מכולן, השלישית: האם אירופה תמשיך לתת כסף?". בהמשך הזהיר: מי שמדבר על הפסקת אש צריך לחשוב מה עומד מאחוריה, כי הרוסים פשוט ימחאו כפיים.

השאלה הכלכלית היא אולי החדה מכולן. לדברי קולומויסקי, אוקראינה איבדה חלק ניכר מיצוא התבואה והפלדה, ופוטנציאל היצוא שלה עומד על 15 עד 20 מיליארד דולר בלבד, לעומת יבוא של כ־70 מיליארד. "איך נחיה?", שאל, והעריך כי הרזרבות יספיקו לתמוך בשער המטבע כשנה בלבד. לטענתו, השער הרשמי, כ־45 ריבניה לדולר, נשען כולו על הסיוע המערבי. "מה השער האמיתי של הריבניה היום? תחשבו בעצמכם. 60? אני חושב 150. ו־150 זה בלי פאניקה". זו הערכה אישית, לא תחזית רשמית, וגם תקוותו היחידה, מותו של פוטין והתפרקות רוסיה, אינה מדיניות. קולומויסקי אף רמז לסכנה חמורה מכול: כשמאות אלפי לוחמים ישובו הביתה אל כלכלה מתמוטטת, עלול להתלקח עימות פנימי. הוא לא אמר זאת במפורש, רק הזכיר את שנת 1917. אולם השאלות עצמן פגעו בעצב חשוף, כי איש בקייב לא השיב עליהן בפומבי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת לאוניד ברץ קמפיין הסתה דיגיטלי: תעשיית כזב רוסית נגד היהודים באומן

עוד מאת לאוניד ברץ תמלוגים גרעיניים: הידע הרוסי שזולג לאיראן

שאלת הגברים בחו"ל רגישה במיוחד. גברים רבים בגיל גיוס נמצאים מחוץ לאוקראינה, ואחרים מסתתרים או חוצים את הגבול בחשאי, לעיתים דרך הרי הקרפטים אל רומניה או בשחייה בנהר הדניסטר אל מולדובה. הגיוס עצמו נעשה לא פעם בכפייה: גברים נעצרים ברחוב, מוצאים מאוטובוסים ונלקחים ללשכות הגיוס. רדיפה אחר אזרחים הנמלטים מארצם לגבול מזכירה לרבים את המסורת הסובייטית, ולא את אירופה שאליה אוקראינה שואפת. הלוחמים בחזית, חלקם במדים מאז תחילת הפלישה, ללא תאריך שחרור, רואים במשתמטים עוול מר. כל הסדר עתידי יצטרך להכריע: האם לפתוח את הגבולות, האם לחון את המשתמטים, ואיך לשחרר את מי שנשאו בנטל בלי לרוקן את החזית.

גם כאן הקורא הישראלי ימצא את עצמו בבית. הוויכוח על השוויון בנטל, על חיילי המילואים הנשחקים שנה אחר שנה לעומת מי שאינם משרתים כלל, הוא מן השסעים העמוקים בחברה הישראלית. בהפגנות "הפלג הירושלמי" נגד גיוס בני הישיבות הניפו מפגינים שלטים ועליהם "סטאלין זה כאן". מוטב שיביטו לאוקראינה כדי לראות כיצד נראה גיוס בכפייה באמת. בישראל אין עוצרים אוטובוסים, אין שולפים גברים מהרחוב ואין רודפים אחר משתמטים בסירות על נהר הגבול. לחברה הנלחמת על קיומה אין דבר מסוכן יותר מתחושה שהנטל אינו מתחלק בצדק, ודווקא משום כך מן הראוי שהוויכוח ייערך בהגינות.

וההקבלה הישראלית אינה נעצרת כאן. גם אצלנו נמשך במשך חודשים ויכוח סוער על "היום שאחרי" ברצועת עזה, והקברניטים העדיפו לדחות את ההכרעה. הלקח הישראלי חד: מי שאינו מגדיר בעצמו את היום שאחרי, מוצא שאחרים מגדירים אותו בשבילו. זה בדיוק מה שקורה עכשיו לאוקראינה. מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו הצהיר כי המלחמה עוסקת בדונבס. לפי ה"ניו יורק טיימס", שליחי הנשיא טראמפ, סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, הציעו למוסקבה שחרור נכסים מוקפאים ועסקה סביב נכסי ענקית הנפט "לוקויל" תמורת הפסקת אש. "אוקראינסקה פרבדה" דיווח גם על הצעה אמריקנית להפעיל מחדש את צינורות הגז "נורד סטרים".

הכיוון ברור: בעיני וושינגטון, 'שלום' הולך ונעשה שם נרדף להסרת הלחץ מעל רוסיה. הדבר צריך להטריד גם את ישראל. רוסיה המשתקמת מסנקציות היא רוסיה שמעמיקה את בריתה עם איראן, ספקית הכטב"מים שלה. הסרת הסנקציות לפני שמוסקבה מקבלת הסדרי ביטחון מחייבים תתגמל את התוקפנות ותממן את המלחמה הבאה.

האוקראינים רוצים בבירור לסיים את המלחמה. בסקר של קבוצת "רייטינג" נמצא כי 50% סבורים שהשלום חשוב מן הניצחון, לעומת 41% הסבורים ההפך. ואולם מי שמנסה לשרטט כיצד ייראה השלום מסתכן בלעג, ואף בגרוע מכך.

הדוגמה הבולטת היא חבר הפרלמנט אולקסיי הונצ'רנקו, מן הקולות האוקראיניים המוכרים ביותר בזירה הבינלאומית, שאף נשא באירופה נאום נלהב בזכות ישראל. בראשית אוקטובר כתב כי אוקראינה מפסידה במלחמת ההתשה והציע להגיע עם רוסיה להסכמות "על כל מה שאפשר", החל בהפסקת התקיפות על תשתיות אזרחיות. בתוך שבועיים סולק מסיעתו ושמו נוסף לרשימה שחורה מקוונת של "בוגדים". הקומיקאי פליקס רדקה, שהציג עמדה דומה ומופעיו בוטלו בשלוש ערים במערב המדינה, הוצג בלעג כגרסה הבידורית של הונצ'רנקו.

את התגובה הנוקשה אפשר להבין. רוסיה מוכרת זה שנים את המילה "שלום" ככינוי מנומס לכניעה, והאוקראינים שומעים את הדבר בכל קריאה לפשרה. אך לעג אינו מדיניות. אפילו עמיתתו של הונצ'רנקו, אירינה הרשצ'נקו, שדחתה את תוכניתו, אמרה שהייתה רוצה לשמוע תוכנית שלום מציאותית מהממשלה.

לשתיקה יש גם סיבה פוליטית. הפסקת אש פירושה סוף המשטר הצבאי, ובסופו של דבר בחירות. כל פוליטיקאי יודע שקולו של "מחנה השלום" פתוח לכל דורש, ואיש אינו רוצה להיתפס כמי שהציע ויתורים. על קייב לפרסם תוכנית ציבורית ל"מאה הימים הראשונים" שאחרי הפסקת אש: פירוק הדרגתי של הכוחות, תעסוקה ללוחמים המשתחררים ותנאים ברורים לשובם של הגברים השוהים בחו"ל. אירופה צריכה להתחייב כבר עכשיו לסיוע רב־שנתי, ולהבהיר שהסנקציות שלה יישארו בתוקף עד שרוסיה תתן ערבויות ביטחון מחייבות לאוקראינה, תהא עמדת וושינגטון אשר תהא.

קולומויסקי צופה שהמשא ומתן ייכשל, וייתכן שהוא צודק. אך בין שהפסקת האש תגיע בדצמבר ובין שבעוד שנים, אוקראינה תעמוד מול השאלות שהציג מתא הנאשמים. מוטב לה להשיב עליהן עכשיו. אנו בישראל יודעים מה מחירו של "יום שאחרי" שאיש לא תכנן.