אם מישהו היה שופט את הבינה המלאכותית לפי בחירות 2026, הוא היה עלול לחשוב שההמצאה הגדולה של דורנו היא דרך זולה להפיק סרטונים מוזרים ומפלגים יחד עם טקסטים עם מקפים בגדלים לא סבירים. מערכת הבחירות מנומנמת, וגם כשהקמפיינים מגיעים אלינו למסך, רבים מהם מעוררים תגובה אצל המשוכנעים אך משאירים את המתלבטים עם אותן שאלות.
בקמפיין ארצי שניהלתי לאחרונה, ראיתי ירידה של עשרות אחוזים בהוצאות לעומת סדרי הגודל שהכרנו לפני עשור. אני שומע על שינויים דומים גם מעמיתים למקצוע. הפקות שדרשו צוותים גדולים וימי עבודה נעשות עכשיו מהר ובפחות משאבים. זו התקדמות עצומה. אז למה אנחנו לא רואים פריחה דומה באיכות?
כי החיסכון מסנוור. נניח שסרטון שעלות הפקתו אלפי שקלים בודדים נראה ללקוח כמעט כמו הפקה שעלתה פעם עשרות אלפים ויותר. גם אם התוצאה פחות טובה, הבחירה בזול הגיונית. והקמפיינר? הוא עובד מול תקציב, לוח זמנים ולקוח שרוצה לראות תוצרים. כך קל להפיק עשרות סרטונים, בלי לעצור ולשאול אם אחד מהם באמת עונה על מה שמעסיק את הבוחר. ההוזלה, שהייתה אמורה לפתוח אפשרויות חדשות, הופכת ליעד בפני עצמה, והסרטונים והתוכן הופכים לרדודים. אבל המחיר מסביר רק חלק מהסיפור. יש סיבה נוספת לעובדה שאיננו רואים כאן משהו חדש באמת: אנחנו ממשיכים לתכנן כאילו סביבת העבודה שלנו לא עברה רעידת אדמה ושינוי עצום.
בסוף המאה ה־19 החל החשמל להיכנס למפעלים בארצות הברית. במפעל הישן, מנוע קיטור סובב מוטות ארוכים לאורך התקרה, ורצועות שחוברו אליהם הניעו את המכונות. את המכונות היה צריך למקם במקום שבו אפשר לחבר אותן למוטות. בתחילה החליפו את מנוע הקיטור במנוע חשמלי, אבל השאירו ללא שינוי את המוטות, הרצועות וסידור המכונות. התוצאה הייתה הוזלה ויעילות – אבל לא ממשיות, כיוון שסדרי העבודה נותרו כשהיו. רק כשהחלו לתת לכל מכונה מנוע משלה, הבינו שניתן לשנות את המיקום באופן שיהיה הרבה יותר יעיל, נוח ומשתלם לתהליך הייצור.
אולי יעניין אתכם
גם אנחנו עדיין חושבים במונחים של סרטון, מודעה ופרדיגמות שהכרנו שנים, אף שהבינה חושבת ממקום אחר לחלוטין: מענה פרסונלי, אישי ואיכותי, מקיף ברמות שאין אפילו בדמיון שלנו. פעם, בקמפיינים פוליטיים ובכלל בקמפיינים, היה שימוש במסר אחד שכולם שמעו. סיסמאות כמו "ישראל מחכה לרבין" ו"רק הליכוד יכול" זיקקו קמפיין שלם לכמה מילים. המעבר בבחירות 2012 לרשתות חברתיות איפשר פתיחה של הנושא לפי מגזרים ופלחי שוק, אבל עדיין הייתה מוגבלות של כוח אדם ויכולת הכנה. כיום ניתן לתת תשובה אפילו ברמה אישית, לכל אדם, ולנצל את יכולות הבינה למענה נקודתי ופרסונלי.
בוחר שמתלבט בגלל חינוך אינו שואל את אותן שאלות כמו בוחר שתחבורה קובעת את יומו, או כמו מי שעתיד יהודה ושומרון קיומיים בשבילו. כל אחד מהם רוצה להבין מה התוכנית, כמה תעלה, מי יבצע אותה ומה קרה להבטחות קודמות, וכמו שמאיר אריאל כתב – "אדם צועק את שחסר לו". מערכת שנבנית על תוכניות, נתונים ומקורות גלויים יכולה לאפשר לאנשים לשאול במילים שלהם, ולקבל או לא לקבל תשובות. וכך כל אדם רואה את שחשוב לו, וממילא סיכויי הבחירה גדלים.
ברור שיש כאן גם אפשרות לעבודה בעיניים: לספר לכל קבוצה בדיוק את מה שהיא רוצה לשמוע – להערכתי זו אחת ההתמודדויות שיהיו לקמפיינרים בבחירות הבאות. אבל רגע לפני שאנחנו נכנסים למניעות, כדאי שנבין את עומק המהפכה.
הבחירות הן רק דוגמה – הפלוס העצום במעבר לפרסונליזציה רלוונטי לכלל המשק ולכלל המגזרים, הרבדים והאינטליגנציות. בקריקטורה מפורסמת שצייר הנס טראקסלר ב־1975, בעלי חיים שונים נדרשים לעבור את אותו מבחן: לטפס על עץ. מבחן כזה יכול לגלות לנו מי טוב בטיפוס. הוא לא יגלה שהדג הגרוע בטיפוס יודע לשחות, וגם לא אילו יכולות אחרות יש למי שנכשל בו. כך גם מבחן כתוב מחמיץ ילד שמסביר רעיון מבריק בקול, ילדה שמוצאת פתרון מעשי לבעיה שלא הופיעה בכלל על הדף, או מוכשרים שבעיקר יודעים לעשות צחוקים ולחקות את המורים. וזה נכון לעסקים, נכון להנהגת מדינה, ונכון לכל דבר בעצם.
נחזור אלינו. בסוף הבחירות לא יעניין אותנו כמה סרטונים הופקו וכמה כסף נחסך. מה שנרצה לדעת זה מי הצליח לשכנע כאלה שהתלבטו באמת, ואיך ניצחנו או הפסדנו בבחירות. שאלה זו קיימת בעניין מהפכת הבינה המלאכותית, בכלל הנדבכים: בסוף שאלו את עצמכם איך בית הספר שלכם, העסק שלכם והעבודה שאתם עובדים בה, לוקחים את המהפכה הגדולה ומצליחים לייצר ממנה חידוש. לא רק להחליף את המנוע, אלא לבנות מחדש את המפעל בהתאמה למה שהוא אמור לשרת לאחר המהפכה.
