ביום שישי, ה' באייר תש"ח, סמוך לכניסת השבת, הוכרז על הקמת מדינת ישראל. למחרת, בשבת פרשת אמור, ו' באייר, בזמן סעודה שלישית, נשא רבי יעקב פרידמן, חתנו ויורשו המיועד של רבי ישראל, האדמו"ר מהוסיאטין, דברי תורה בפני חסידיו כמדי שבת. לקהל הרגיל הצטרף בשבת זו ציבור רחב שבא לשמוע השקפה של תורה על מה שהתרחש בערב השבת. דרשה זו, המופיעה בספרו 'אהלי יעקב', היא הדרשה החסידית הראשונה שנאמרה לרגל הקמת מדינת ישראל.
בדרשה יש שלושה חלקים. בחלק הראשון מבטל ה'אהלי יעקב' את הטענות של מתנגדי הציונות, שכביכול יש בהקמת המדינה מרידה בה' ועבירה על שלוש השבועות. אדרבה, הוא טוען, הגויים עברו על שבועתם שלא לשעבד את ישראל יותר מדי. עם ישראל לא מרדו באומות ולא עלו בחומה, ואין שמץ אמת בטענות מתנגדי הציונות. את הביקורת כנגד חילוניותה של המדינה הוא פוטר בדרשה אחרת, בביקורת נגדית: מדוע לא עליתם בהמוניכם ויצרתם כאן רוב של שלומי אמוני ישראל? עדיין לא מאוחר מדי לפעול ולהשפיע. בחלק השני והעיקרי של הדרשה הוא מבאר שקיומה של המדינה מותנה בשני דברים הדורשים עמל רב: הראשון, שלום ואחדות: "הלוא המחלוקת הייתה סיבת החורבן". והשני, קדושה וטהרה. לא די בצבא חזק, בכלכלה יציבה וביחסים בין־לאומיים מתוקנים. התוכן הפנימי, הרוחני, של המדינה הוא העיקר: "שמירת כל מצוות ה' בשלמותן היא תנאי הקיום של המדינה".
בחלק השלישי והאחרון של הדרשה הוא כותב כך: "בני ישראל יקרים, המסולאים בפז, עומדים במלחמה כבדה עם פראים ומוסרים את נפשם על כבוד עמם וארצם, במה נוכל להשתתף במלחמה ולעזור לניצחונם? הן כבר עברנו את גיל הגיוס. אנו יכולים לעזור בקדושה ובטהרה ובתשובה שלמה. גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה". אלמלא היה הרבי בן 70 בעת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, הוא היה מתגייס בעצמו, אבל מכיוון שאינו יכול לעשות זאת, הוא מקבל על עצמו לסייע בחיזוק הקדושה, הטהרה והתשובה. לדבריו, הדרך להשפיע ולקרב לאמונה איננה בדרשות ודברי תוכחה, אלא בדוגמה אישית: דקדוק במצוות שבין אדם לחברו והימנעות מחילול השם בעניינים אלה.
המעיין שממנו נובעת אהבת הארץ
אולי יעניין אתכם
אדמו"רי הוסיאטין, כמו רבים אחרים מאדמו"רי בית רוז'ין שאליו השתייכו, עודדו את העלייה לארץ וההתיישבות בה. רבי ישראל מרוז'ין, אבי השושלת, עודד את חסידיו לעלות לארץ כבר במחצית המאה ה־19, עוד לפני הופעתם של הארגונים הציוניים הראשונים: חובבי ציון, הרצל או המזרחי. אביו של רבי יעקב, רבי יצחק מבוהוש, שהיה נכדו של רבי ישראל מרוז'ין, תמך באנשי העלייה הראשונה, במתיישבי ראש פינה ואחרים, שרבים מהם היו חסידים ויראי ה'. הם לא המתינו להופעתה הרשמית של הציונות או הציונות הדתית כדי להימנות עם דורשי ציון. מבחינתם, הם המשיכו את מסורת ישראל סבא. זו שהתחילה ב"לך לך" של אברהם אבינו והתחדשה בתנופה רבה בעת החדשה, ובייחוד בתנועת החסידות שהם בליבתה: צאצאיו הישירים של המגיד ממזריטש.
רבי ישראל הבעל שם טוב עצמו ניסה להגיע לארץ ישראל ולא עלה בידו, אך תלמידיו החלו לעלות וליישב את הארץ, בעידודו, עוד בחייו, בשנות ה־40 של המאה ה־18. בדור השני של החסידות, בשנת תקל"ז, עלו תלמידיו של המגיד ממזריטש, תלמידו הגדול של הבעל שם טוב ומפיץ תורתו. עלייה זו, בהנהגתו של בכיר תלמידי המגיד רבי מנדלי מוויטבסק, הניחה את היסודות להתיישבות היהודית המתחדשת בגליל, ובהמשך גם בשאר רחבי הארץ ובייחוד בירושלים. בימים אלה ממש נשלמת בירושלים שבין החומות מלאכת השיפוץ והשחזור של בית הכנסת 'תפארת ישראל', שהוקם לפני כ־150 על ידי ניסן ב"ק, בשליחות רבו רבי ישראל מרוז'ין ובמימונו. את בית הכנסת החריבו הירדנים בעת כיבושה של ירושלים במלחמת העצמאות, והוא עתיד לשוב ולהיפתח בקרוב לתפילה, במלוא תפארתו.
החסידות היא לא רק המעיין שממנו נובעת אהבת ארץ ישראל של ה'אהלי יעקב', רבותיו, עמיתיו ותלמידיו. היא גם המעיין שממנו נובעת אהבת עם ישראל. עם ישראל כולו, כלל ישראל וכל אחד ואחד מישראל, ללא תלות בהשתייכותו הקהילתית או העדתית או ברמת שמירת המצוות שלו. כל מי שבקי ולו במקצת בעולם הסיפור החסידי מכיר את השיטה שיש לה יסודות עמוקים בהגות הנגלית והנסתרת: כל נשמה של יהודי היא ניצוץ אלוקי, לפיכך כל יהודי הוא עולם ומלואו, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לדאוג לרווחתו ושגשוגו, בגוף ובנפש. החסידות המסורתית, כפי שהיא מוכרת מסיפורי הבעל שם טוב ותלמידיו ובייחוד מסיפורי רבי לוי מברדיטשב, הקדישה את מרצה ומיטב כוחותיה כדי לקרב כל יהודי, ללמד זכות ולמצוא זכויות בכל יהודי, האיכר והעגלון, המתבולל והמשכיל, כקטון כגדול. לפיכך לא ראה רבנו שום חידוש בהשתתפות עם הציונות החילונית, גם בדרך של לימוד זכות על מעשיהם, גם בשאיפה להשפיע, לשנות ולתקן, וגם ובעיקר בהבנה שאנו נתונים בעיצומו של מהלך אלוקי שהוא חלק מגאולתם של ישראל. העובדה שלפעמים אין אנו מבינים מדוע נעשים הדברים באופן שבו הם נעשים, אינה מעלה ואינה מורידה מחובתנו להשתתף במהלך ההיסטורי הפלאי שרואות עינינו.
ספרו של רבי יעקב, ה'אהלי יעקב', מכיל את דרשותיו שנאמרו בשבתות ובימי מועד וזיכרון, מעת עלייתו לארץ בשנת תרצ"ז ועד הסתלקותו בשנת תשי"ז. רבות מהדרשות שבספר מכילות גם תגובה לענייני דיומא: הימים הנוראים של המאורעות והמרד הערבי, החורבן והשואה, המאבק על הקמת המדינה, ימי ההוד של הקמת המדינה וההישגים של מלחמת השחרור, וימי הקטנות והקושי של שנות המדינה בראשיתה. מהספר ניכר עד כמה היה האדמו"ר עוגן יציב, צוק איתן של בהירות אמונית ודבקות במסורת אבות, בימים מטלטלים של ספקות ומבוכה מכל עבר. הוא שימר את רוחה של החסידות בטהרתה, גם כאשר קטרגו עליו מימין ומשמאל. יותר מכול ציערה אותו הביקורת מתוך מחנה החרדים שנטשו את דרך אבות החסידות ואימצו השקפות והנהגות רחוקות מאוד מדרכם של הבעל שם טוב ותלמידיו. החרדה מפני החילון גרמה לבחירתם המוטעית להתבצר ולהתגונן במקום לפעול ולהשפיע טוב.
במהלך 70 השנים שעברו מאז הסתלקותו של האדמו"ר ה'אהלי יעקב', חלו שינויים עצומים במדינה ובחברה בישראל, אבל היסודות שהציב עדיין דורשים שינון, ביסוס ומימוש. המדינה התעצמה והתחזקה, עולם התורה התעצם וגדל, הציונות הדתית התבססה בשני העולמות, גם בתורה וגם בענייני העולם והמדינה: בצבא, בכלכלה, במדע. ובכל זאת, המשימות העיקריות שהטיל עלינו ה'אהלי יעקב' כדי להבטיח את קיומה של המדינה עדיין נדרשות מאיתנו: להוסיף שלום ואחדות ולהוסיף קדושה וטהרה.
למרות הגידול המספרי בציבור שומרי התורה, חוסר הביטחון והחרדה ממשיכים להנחות חלק גדול מן הציבור הזה ומהנהגתו. רבים מנושאי דגל החסידות הצטרפו אל המחנה הגורס "נאר תוירה" (רק תורה), וויתרו על דרך ארץ שקדמה לתורה. מדובר בכל המובנים של דרך ארץ: ויתרו על השתתפות בבניין ובעשייה של המדינה והחברה, חמור מכך – ויתרו על נשיאה בעול הגיוס, וחמור עוד יותר – ויתרו על דרך ארץ במשמעות של מידות טובות, נימוסים וכבוד הבריות. אנו נחשפים בכל יום לחילול השם נורא בבין אדם לחברו, על ידי פגיעה אישית בעוברי אורח תמימים או בתלמידי חכמים וגדולי תורה שאינם מסכימים עם דרכם. בדיבור פה בוטה, אלים, גס ומבזה, שמתחיל מן ההנהגה הרבנית והעסקנית, ומחלחל עד הספסלים האחוריים של בתי הכנסת ובתי המדרש וחוצה להם. למעשה, אין מציאות של "רק תורה". אם אין דרך ארץ, אין גם תורה.
בימים אלה כדאי לשוב אל המעיינות הזכים והטהורים של תורה ויראה, חסידות של אמת, אהבת ה' ותורתו, עמו וארצו, כפי שהם מפכים בכל דף ודף מתורתו של רבנו ה'אהלי יעקב'. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
הרב פרופ' ברנדס לומד ומלמד בבית המדרש 'מדע תורתך' ירושלים
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
