כבר תקופה ארוכה שאני פוגש אותם. אנשים טובים ואידיאליסטים, לוחמים שנתנו מעצמם חודשים ארוכים בחזית, שמסתובבים עם כאב בטן קשה. פצע גיוס החרדים מדמם, והכעס גורם להם לחפש מפלט פוליטי. השבוע ניהלתי התכתבות עם חבר כזה. לא באתי לשכנע אותו באופן אישי, אלא באמת ניסיתי להבין כיצד עובד הראש שלו ושל אנשים שחושבים כמותו. אבל ככל שהעמקנו, התברר שמתחת לכאב מסתתרת טהרנות מסוכנת, כזו ששוכחת שפוליטיקה היא לא השידוך המושלם שאיתו תחיה לשארית ימיך, אלא חובה מוסרית לבחור באפשרות הטובה ביותר לעם ישראל במציאות הנוכחית, ובניסוח פחות חיובי: לבחור ברע במיעוטו.
להלן עיקרי הדברים מתוך ההתכתבות בינינו:
החבר: מודה שאני מתקשה מאוד להצביע למפלגות הימין בקונסטלציה הנוכחית, בגלל האחריות למחדל 7.10 ומה שקדם לו. שיתוף הפעולה המחפיר עם ההנהגה החרדית, גם במה שהיה וגם במה שמתוכנן לעתיד עם חוקי הגיוס. המגזריות הצרה וההתמקדות הכמעט בלעדית בסוגיות של התיישבות, והסגנון הקיצוני של חלק מחברי הכנסת. האמנתי מאוד בניסיונות להקים מפלגות ימין מתונות וממלכתיות יותר, אבל הניסיונות האלה קרסו. כרגע אני פשוט לא יודע למי אצביע.
אני: אני מבין מאיפה זה בא, אבל פוליטיקה זה "אומנות האפשר", לא האידיאל הנשגב. נציגי המגזר שלנו בממשלה למרות הכול עשו דברים משמעותיים ביותר, ולא רק בתחום ההתיישבות, וממש לא רק מתוך ראייה מגזרית צרה: בשמירה על הכלכלה תוך כדי מלחמה, בתקצוב החינוך, בניהול המלחמה בעזה ובבלימה של הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, בחיזוק מוקדי זהות יהודית ועוד. הם לא מושלמים וגם לי יש ביקורת, אבל במכלול זכינו לשליחי ציבור שעובדים קשה למימוש הערכים שחשובים לנו ולמדינת ישראל.
אולי יעניין אתכם
החבר: אבל לא הגיוני שהציבור שלנו נלחם וקורס תחת נטל המילואים, בזמן שהשותפים החרדים בקואליציה נהנים מהשלטון, יושבים ביציע ושולחים ילדים של אחרים להילחם. אני מאמין ושואף לממשלה ציונית רחבה של כל מי שמשרת.
אני: הכאב על המילואים קורע גם אותי, אבל בוא נדבר על מה שאפשרי במציאות. יש היום בגוש המרכז דמויות נעימות וערכיות, אנשים שהם "נערי פוסטר" של ממלכתיות. אבל בפועל, ברגעי האמת הם מיישרים קו עם התפיסות הכי מסוכנות ביטחונית: סיום המלחמה, פשרות מסוכנות, החרמה של הצד הימני, והקמת ממשלה בגיבוי מפלגות ערביות שמוכנות לפגוע בקיום המדינה.
מעבר לזה, אם תעלה ממשלת שמאל, אתה באמת חושב שהם יגייסו חרדים? הרי היינו בסרט הזה בממשלת השינוי הקודמת. הם לא קידמו במילימטר גיוס חרדים, כי אי אפשר לגייס לוחמים בכפייה. ואז לא תקבל שוויון בנטל, אבל בתמורה כן תקבל מסירת שטחים, מדינה פלשתינית ופגיעה קשה בזהות היהודית של המדינה. באיזה תרחיש ימותו יותר חיילים ויהיו יותר ימי מילואים, כשחלקים בעם לא מתגייסים, או כשצה"ל ייסוג מעזה ויחזור לשיטת הפשיטות לתוך קיני טרור אחרי שניסוג מהם? אז מה בעצם האלטרנטיבה שלך?
החבר: שלא תבין לא נכון, אני ממש לא בעד ממשלת שמאל, וממשלת השינוי הקודמת היא לא השאיפה שלי. אני מקווה שהמציאות תחייב הקמת ממשלת אחדות אמיתית נטולת חרדים וגורמי קיצון. אבל בכנות? אין לי כרגע אלטרנטיבה ריאלית. יש מפלגות ימין קטנות שכנראה לא יעברו את אחוז החסימה, ויש מפלגת ימין חילונית שיושבת באופוזיציה אבל מחרימה חצי מהעם באופן פרסונלי ולכן מונעת אחדות. אבל דבר אחד אני יודע: המצב הקיים לא יכול להמשיך.
אני: אחי היקר, אני מבין את הקושי אבל לא את המסקנה. יש פה כשל כואב: בשביל "להעניש" את המפלגות החרדיות ולא לשבת איתן, אתה מוכן להמר על הביטחון והקיום שלנו?! הרי אם תהיה ממשלת שמאל, חוץ מזה שתקבל אצבע בעין לחרדים שאולי לא יהיו בקואליציה, הכול יהיה גרוע יותר. אני לא אומר את הדברים מתוך השערות שלי, אלא מהצהרות הבחירות המפורשות שלהם:
אחדות? לא תהיה, אלא המשך החרמות של מחצית מהעם (כמעט כולם מתחייבים שלא ישבו עם חלקים מרכזיים מהגוש הימני). התיישבות? הבטיחו פינוי חוות ויישובים (יאיר גולן). עזה? העברת השליטה לרשות הפלשתינית, שבפועל משלמת משכורות למחבלים (יורם כהן). יהודה ושומרון? תוכנית לשליטה ירדנית (ליברמן). חינוך יהודי וזהות יהודית? פגיעה מפורשת ומוצהרת (יאיר גולן). וגיוס חרדים? לא יקודם במילימטר (כפי שראינו בממשלת השינוי), ואפילו יותר מזה. יאיר גולן הצהיר שיהיה מוכן לשבת עם החרדים ולתת להם את מה שירצו כדי להפיל את הממשלה הזאת. ויורם כהן אמר שיגיעו לפשרות מרחיקות לכת עם החרדים וישחררו רשמית עד 30% מהם מגיוס.
להוריד את המשקפיים הטהרניים
השיחה הזאת הסתיימה בשתיקה. ידידי היקר לא הצליח להשיב לי מדוע האלטרנטיבות שהוא מתלבט לגביהן לא יחמירו את מצבה של המדינה ויסכנו אותה בכל התחומים, אך מצד שני עדיין מצא בתוכו קושי רגשי עצום.
הכאב של רבים מהציבור הדתי הוא אמיתי וצודק. אי אפשר וגם אסור לטאטא אותו. אלא שהניסיון לתרגם את הכאב הזה להצבעת מחאה, דומה לאדם שרואה שכמה נוסעים מסרבים לחתור בספינה שלו, ומרוב תסכול הוא מחליט לקפוץ ממנה אל מים שורצי כרישים, בתקווה שהמציאות תיאלץ ספינת פאר דמיונית לעבור בדיוק שם ולאסוף אותו.
עלינו לזכור שלעומת התפיסה החרדית, חלק מרכזי מהתפיסה התורנית של הציבור הדתי־לאומי גורסת שיש לפעול עם הקב"ה ולעשות את הטוב המקסימלי שבכוחנו, גם במציאות מורכבת ובעייתית. כך נהגנו בראשית המפעל הציוני, וכך אנו פועלים כיום בצבא ובמערכות המדינה השונות. עם מבט זה עלינו לגשת גם לבחירות.
כל ישראל הם אחים אהובים, בעלי כישרונות שונים וגוונים חשובים, אך הזירה הפוליטית היא זירה של הכרעות מעשיות. השמאל והמרכז הישראלי אלופים בלנסח סיסמאות של "אחדות", "ממלכתיות" ו"שלום" שנשמעות נעימות לאוזן, אך במבחן המציאות הן מובילות פעם אחר פעם לאסונות ביטחוניים כבדים, וגם לשיח שרחוק מלרפא את השבר החברתי.
מנגד, הימין הפוליטי ממש אינו מושלם, והשותפות עם ההנהגה החרדית סביב חוק הגיוס גובה גם מחירים כואבים. אבל כשניגשים לקלפי, חובה עלינו להניח בצד את החיפוש אחר מראה שתשקף את טהרת הכוונות שלנו. פוליטיקה היא לא המציאות המזוקקת והמדויקת (כפי שסבורים רסיסי המפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה, ובכך הם מסכנים את עתיד המדינה).
על כן, עלינו לשאול שאלה מוסרית וריאלית אחת: איזה פתק יקדם הכי הרבה טוב לעם ישראל במציאות הקיימת, ואיזה פתק ימנע את הנזק החמור ביותר לביטחון המדינה, לחינוך, להתיישבות, לזהות היהודית, ולמישורים הנוספים שהזכרנו. כל בחירה אחרת היא אולי הצהרה מצפונית מרגשת, אבל במבחן התוצאה היא עוול מוסרי והימור מסוכן שאין לנו שום פריבילגיה לקחת.
הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה
