להמשיך בדרך העולה: למה חשוב לצאת לבחור בגוש הימין

הטור המורחב הזה, שמתפרסם ערב ההליכה לקלפיות, יוקדש בעיקר לניתוח של המפה הפוליטית העדכנית, ולהסברים מנומקים אילו מהמפלגות ראויות לקבל את הפתק שלכם, אילו פחות ואילו ממש לא. אבל אפתח אותו בהתייחסות לאירוע חמור ביותר, שקצת מסתתר מאחורי ערפל של סלחנות שכמעט כל צעד של מפלגות גוש השינוי זוכה לו.

המידע הבא שודר לאחרונה על ידי הכתבת יערה שפירא בערוץ כאן 11, שהקו המערכתי שלו כידוע תומך בשתי ידיים בגוש השינוי. הדיווח שלה הציף בגלוי את מה שמתרקם מזה זמן מאחורי הקלעים. העניין הוא שבגוש האופוזיציה מבינים שככל הנראה לא יצליחו להשיג רוב של 61 בלי המפלגות הערביות – הרשימה המשותפת ורע"ם. במצב כזה לא ברור שאפשר יהיה לבסס קואליציה יציבה, מה גם שאביגדור ליברמן כבר הודיע שלא ייתן את ידו לקואליציה עם המפלגות הערביות. לכן הנחת העבודה היא שצפוי סיבוב בחירות נוסף, ובגוש השינוי גיבשו תוכנית נכלולית ואנטי־דמוקרטית לצעדים שיבטיחו כי הניצחון בו ייפול לידיהם כפרי בשל. הרעיון הוא לגבש רוב בכנסת ביחד עם המפלגות הערביות – לא לשם הקמת ממשלה חדשה, אלא להעברת חוקים שייקחו מהמחנה היריב את ההנהגה שלו וימנעו מנתניהו להתמודד על ראשות הממשלה בסיבוב הבחירות השני.

לשם כך מתכוונים בגוש האופוזיציה להעביר מיד בתחילת כהונתה של הכנסת הבאה את "חוק הנאשם", אשר יקבע כי מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להתמנות לראש ממשלה. מדובר בניסיון להעביר חקיקה שהיא גם פרסונלית וגם רטרואקטיבית. פרסונלית, משום שהחקיקה באה לסכל את מועמדותו של אדם ספציפי, בנימין נתניהו. ורטרואקטיבית, משום שהיא אמורה לחול לא רק קדימה אלא גם אחורה – על כתב אישום שכבר הוגש לפני שהחוק נחקק. מנסים לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי בזמן המשחק. מדובר אם כן בתרגיל מצחין שטרם נראה כמותו בפוליטיקה הישראלית, אשר מונע מרוב אזרחי ישראל לממש את זכותם הדמוקרטית ולבחור בראש הממשלה הרצוי להם. ואת התרגיל העקום והנכלולי הזה מתכוון לקדם גוש מפלגות שהמפלגה המובילה אותו קוראת לעצמה ישר עם סימן קריאה.

היוזמה לחוקק את חוק הנאשם מדיפה ריח מצחין במיוחד של ריקבון מוסרי, משום שדווקא בימים אלו אנו נוכחים יום יום עד כמה מדובר בחוק גרוע ונטול כל הצדקה, מלבד הרצון להדיח את נתניהו. לא במקרה קבע המחוקק בפירוש שראש ממשלה אינו צריך להתפטר ממשרתו אלא אם הורשע בפסק דין חלוט. כי אסור בתכלית האיסור לתת לפקידות המשפטית, ולו הבכירה ביותר, את הכוח להפיל ראש ממשלה ולבטל את הכרעת העם הדמוקרטית באמצעות הגשת כתב אישום. זוהי פרצה קוראת לגנב, שכבר הוכח כי פרקליטים בכירים מוטים פוליטית, או סתם טהרנים מחמירים, לא יהססו להיכנס בה כדי להדיח חברי ממשלה שלא באים להם טוב בעיניים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

במשפט נתניהו מוכח יום יום כיצד האישומים נגדו נגועים בהטיה פוליטית מושחתת. יום אחר יום נחשפים אישומים תקדימיים שהומצאו בשבילו במיוחד, פגיעה בזכויות חשודים, גיוס עדי מדינה תוך חציית קווים אדומים בוהקים, האזנות סתר בלתי חוקיות, העלמת חומר מההגנה, ועוד ועוד היבטים של התנהלות פסולה ועבריינית של הממונים על אכיפת החוק.

ואחרי שנחשף כל העוול הזה, לא ברור מניין יש לגוש האופוזיציה התעוזה והחוצפה לדרוש לקבוע בחוק שהפקידות המשפטית תוכל לסכל כל מועמד לראשות הממשלה בעצם החלטתה להגיש נגדו כתב אישום. אין ספק שאיזנקוט, בנט, לפיד, יאיר גולן וליברמן מבינים היטב שמדובר בחוק גרוע, חוק שנוגד את הדמוקרטיה ואת חזקת החפות ומעניק לרשויות התביעה כוח להשחית שהוכח בעליל שהן אינן ראויות לו. אבל הרצון להפיל את נתניהו מצדיק כל תועבה. ומכיוון שתועבה גוררת תועבה, בדרך להשגת היעד הפסול החברים הנכבדים מהאופוזיציה אינם בוחלים בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת האנטי־ישראלית כדי להתנקש בבחירה הדמוקרטית של אזרחי ישראל. אכן, שיאים חדשים של נפילה אל תחתיתו של מדרון ערכי ומוסרי חלקלק.

ואי אפשר שלא לתהות, האם זוהי הערכיות וניקיון הכפיים שבהם דוגלים ומתכוונים לתמוך אנשי הימין הערכי והדתיים המתונים? האם אנשים כמו חילי טרופר, מתן כהנא, יועז הנדל ואליסף פרץ ייתנו את האצבע שלהם למהלך כזה? ואתם המצביעים, האם תסכימו לתמוך במפלגות שמתכננות להפעיל את התרגיל הנכלולי והאנטי־דמוקרטי הזה?

להבין את גודל השעה

כל מערכת בחירות שבה השמאל עלול לנצח היא קריטית ודרמטית. זאת משום שבשונה מממשלות הימין, שכל צעד שהן מבקשות לעשות נתקל במערכת שלמה של חסמים, שומרי סף, איזונים ובלמים – את ממשלות השמאל אין מי שיעכב מלממש את מדיניותן. לכן ממשלת שמאל, כדוגמת ממשלת אוסלו של רבין ופרס, יכולה בתוך זמן קצר לגרום נזק שיידרשו עשרות שנים כדי לתקנו.

הדברים נכונים במיוחד הפעם, משום שאנו נמצאים בתקופה רגישה שיכולה להתפתח לכיוונים טובים מאוד או חלילה לכיוונים רעים מאוד. אולי קצת שכחנו, אבל אנחנו בעיצומה של מלחמה בשלוש חזיתות עיקריות: עזה, לבנון ואיראן. השקט היחסי השורר כעת הוא הפוגה זמנית. לאחר הבחירות כאן ובארצות הברית, רבים הסיכויים שהאש תפרוץ שוב בחזית איראן, כשהמטרה של ארצות הברית וישראל היא לפרק את איראן מתשתית הגרעין שלה, ואם אפשר – גם להפיל את המשטר הקיצוני והמסוכן. בחזית עזה ובחזית לבנון לא סיימנו את המלאכה כל עוד חמאס וחיזבאללה לא פורקו מנשקם. בבואנו להצביע, עלינו לשאול את עצמנו על מי אנחנו סומכים יותר שידע לנהל את האתגר הקריטי המורכב והקשה הזה בהיבט הצבאי, המדיני וגם הכלכלי.

בחזית ההתיישבות ביהודה ושומרון הושגו בקדנציה הזאת הישגים מופלאים. אבל רק חלקם הם בלתי הפיכים, ולגבי האחרים יש צורך בקדנציה נוספת של ממשלה דומה כדי לממש אותם. איזנקוט אינו מסתיר, למשל, את התנגדותו להחלטה שקיבלה ממשלת נתניהו לבנות בשטח E-1 שכונה יהודית שתחבר את מעלה אדומים לירושלים ותגדע רצף שיאפשר הקמת מדינה פלשתינית. ההחלטה על בנייתם של עשרות יישובים ועשרות אלפי יחידות דיור בהתיישבות עלולה להיות מוקפאת. שלא לדבר על ההבטחות שמפזר יאיר גולן להרוס את החוות שהוקמו בקדנציה הזאת. אם גוש השמאל־מרכז יחזור לשלטון, יהיו בתוכו גורמים רבי השפעה וגדי איזנקוט בראשם שיפעילו את כל כוחם כדי שהאופציה של "היפרדות" מהפלשתינים, שמשמעותה בסוף מדינה פלשתינית, לא תהפוך לבלתי רלוונטית.

חזית קריטית נוספת היא מערכת המשפט. הקואליציה הנוכחית היטיבה להציג את עומק הבעיה, אבל לא הצליחה להתקדם מספיק בתיקון מערכת המשפט. בקדנציה הבאה ימונו אנשים חדשים לתפקידים הכי בכירים במערכת המשפט: תשעה או עשרה שופטים בבית המשפט העליון, יועץ משפטי לממשלה ופרקליט המדינה. לכנסת ולממשלה יש השפעה רבה ולעיתים מכרעת בגופים הממנים. מינוי של האנשים הנכונים לתפקידי מפתח במערכת המשפט יוכל לנטרל חלק גדול מהבעיות בלי לגרום לטלטלה פוליטית וחברתית.

זה נתניהו או איזנקוט

הפתק שאנחנו שמים בקלפי נותן כוח למפלגה ספציפית, אבל לא פחות מהצלחתה של המפלגה, ואולי אף יותר מכך, חשובה השאלה מי ראש הממשלה שאנו מקדמים את בחירתו באמצעות הפתק שלנו. לגוש הימין יש מועמד אחד ברור: בנימין נתניהו. בגוש המרכז־שמאל יש משיכות חבל ותככים, ועדיין המועמד המוביל שלו בפער הוא גדי איזנקוט. כאשר מסתכלים קדימה, נראה שלא קשה לענות לשאלה מי מהשניים צפוי להוביל טוב יותר את המדינה נוכח האתגרים הצפויים לנו.

נתניהו הוא מגדולי המנהיגים בעולם, עתיר ניסיון וכישורים, בעוד איזנקוט עוד לא השלים את הטירונות הפוליטית שלו והוא חסר כל ניסיון ביצועי במישור הממשלתי והאזרחי. נתניהו הוכיח יכולת גבוהה בניהול הסיטואציה המורכבת הנוכחית, כשהוביל את ישראל להישגים עצומים בחזיתות המערכה השונות. נתניהו חתר לניצחון לאורך כל המערכה, בעוד איזנקוט מיישר קו עם הקפלניסטים וחותר לסיום מהיר של המלחמה, כשרק עסקת חטופים עומדת בראש מעייניו, ולו במחיר הפסד במלחמה. יותר מכך: ספק רב אם מישהו ממנהיגינו מלבד נתניהו היה מעז בכלל לצאת למתקפה אווירית נגד איראן, כשאף אחד אינו יכול לערוב לו שהמחיר לא יכלול אובדן של מטוסים וטייסים או מספר גדול הרבה יותר של נפגעים בעורף הישראלי. איזנקוט כרמטכ"ל דגל בגישה דפנסיבית וממש לא שש לעימותים, וספק רב אם כראש ממשלה היה מעז בכלל לצאת למערכה הזאת.

במבחן הכישורים שלו, איזנקוט נופל בהרבה מנתניהו. במבחן הדעות שלו, איזנקוט נטוע עמוק בשמאל, למרות הניסיונות לטשטש את זה לצורכי בחירות. ובמבחן השותפים שלו, איזנקוט ילך יד ביד עם יאיר לפיד, יאיר גולן ומנסור עבאס שימשכו אותו הרחק שמאלה.

נכון, לחובתו של נתניהו עומדת העובדה שאסון ה־7.10 אירע במשמרת שלו, ושהכוח ההתקפי הקטלני של חמאס וחיזבאללה נבנה כמעט באין מפריע בשנות כהונתו. אבל לכל זה הייתה שותפה כל הצמרת המדינית והביטחונית שכיהנה כאן מאז ההתנקות, כמעט בלי יוצא מן הכלל. גדי איזנקוט כרמטכ"ל מעולם לא קרא לצאת למבצע לכיבוש עזה, להשמדת חמאס ולפירוקו מנשקו במחיר צפוי של מאות הרוגים לכוחותינו ואלפי רקטות על העורף הישראלי. הוא היה שותף מלא בקונספציה, מאבות הקונספציה. ולבסוף, בלי לזלזל בחומרת הכוח שאיפשרנו לחמאס לבנות, ברור לגמרי שבהיערכות נכונה של אוגדת עזה ושל חיל האוויר ועם מודיעין שעושה את מלאכתו, המתקפה של חמאס הייתה נשברת בקלות והוא היה סופג אלפי הרוגים.

נתניהו לא מנע את ההתנתקות. הוא קידם את עסקת שליט ואיפשר את בניין הכוח של חמאס. אילו היה מועמד טוב ממנו, נכון היה שישלם בכיסאו על שגיאותיו הקשות. אבל טוב ממנו אינו בנמצא, ולנוכח האתגרים הקריטיים וגודל השעה עלינו לבחור בטוב ביותר מתוך מה שיש. ייאמר לזכותו, נתניהו התפכח והוכיח גישה שונה לחלוטין בשלוש שנות המלחמה. איזנקוט נותר אותו מצביא בלתי התקפי בעליל כפי שהיה.

סכנת רסיסי המפלגות

במערכת הבחירות הקודמת הימין ניצח בין השאר בזכות התארגנות טובה שכמעט לא הותירה רסיסי מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, לעומת מנדטים יקרים שבוזבזו בצד השני של המתרס. הפעם המצב הפוך. בשמאל התארגנו ואיחדו כוחות. בימין, סמוטריץ' ופייגלין התאחדו, אבל עדיין צפוי אובדן קולות של מצביעי 'נעם לישראל' שלא עוברת את אחוז החסימה בשום סקר, ושל 'עמך ישראל' של וינטר שברוב הסקרים אינה עוברת. כמו כן במגזר החרדי צפוי אובדן קולות שיינתנו למפלגת 'הציבור החרדי' בראשות מוטי לייטנר ומפלגת 'אח"י' של הרב אברג'ל.

זה לא המקום והזמן להתווכח עם פוליטיקה שמתנהלת על פי שיקולים שמימיים, או עם חסידים שדבקים בצו רבותיהם. אבל בחשבון פוליטי ריאלי, ברור לחלוטין שמפלגות 'נעם לישראל', 'הציבור החרדי' ו'אח"י' לא יעברו את אחוז החסימה. מי שטוען אחרת לא יודע לקרוא את המפה הפוליטית, או שתקוותיו הוורודות מסמאות את עיניו. בנסיבות אחרות אפשר היה להצדיק ריצה חסרת סיכויים כזאת מתוך שיקולים של בניין הכוח לטווח הארוך. בסיטואציה הנוכחית, לעליית השמאל לשלטון בגלל קולות ימין שילכו לאבדון עלול להיות מחיר בלתי נסבל. אם ראשי המפלגות לא יבינו את זה ויתעקשו שלא לפרוש, כדאי שלפחות הציבור יבין, יצמצם את היקף הנזק ויצביע רק למפלגות שעוברות בוודאות.

באשר לעופר וינטר, הוא איש צבא מרשים ואדם ראוי, אבל טירון פוליטי ששגה קשות כשדחה הצעות מצוינות להשתלב בליכוד או בציונות הדתית והתעקש על הקמת מפלגה משלו. כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי נבחרינו המכהנים ששכבו על הגדר, נשאו בעול המדינה בעת מלחמה והובילו אותנו להצלחות גדולות, וינטר משדר מידה רבה של פופוליזם ולא מעט יהירות. הסירוב שלו לפרוש כעת למרות מצבו הקשה בסקרים הוא הפרה של הבטחות מפורשות שנאמרו על ידו אך לפני כמה שבועות. וינטר יצטרך ללמוד עוד הרבה לפני שיוכל להיות פוליטיקאי יעיל ומקצועי שמביא הישגים בשטח האזרחי כמו סמוטריץ' ובן גביר וחבריהם. הלוואי שעוד ישכיל לפרוש, זה ייזכר לזכותו. אם יתעקש, יש לקוות שרק מעטים מבוחרי הימין יניחו את הפתק שלהם על קרן העופר.

לבחור מימין לליכוד

אם גוש הימין ינצח, אין עוררין על כך שנתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, ובעזרת ה' ימשיך להצעיד אותנו להישגים. עם זאת, חשוב להדגיש שספק רב אם נתניהו לא היה כורע תחת הלחצים החיצוניים והפנימיים, חותם על עסקת כניעה לשחרור החטופים ומוותר על הניצחון במלחמה אלמלא סמוטריץ', בן גביר וסטרוק שעמדו לימינו ושמרו עליו, בדרך כלל בעידוד ולעיתים גם באיומים. זאת מלבד ההישגים המופלאים בתחום ההתיישבות שנתניהו רק איפשר אותם אבל סמוטריץ' וסטרוק הם שדחפו והובילו, והישגים שהביא בן גביר כמו חלוקת מאות אלפי רישיונות נשק לאזרחים והרעת תנאים ראויה מאוד למחבלים בבתי הכלא. הכוח האלקטורלי שניתן להם בבחירות הקודמות תורגם היטב לעמדות השפעה בקבינט ובממשלה והניב הישגים חשובים, וכך צריך להיות גם הפעם.

בבחירות הקודמות סמוטריץ' ובן גביר רצו ביחד, ואיפשרו לנו לבחור בהם בלי שיהיה צורך לבחור ביניהם. הפעם הם רצים בנפרד, והבחירה ביניהם היא בחירה בין שתי אופציות טובות. אני באופן אישי אתן את קולי לסמוטריץ' וסטרוק וחבריהם. להערכתי, בסיכומו של דבר ההישגים שלהם גדולים ומרשימים יותר. סמוטריץ' הוכיח את יכולותיו כשחקן צוות בכיר בצמרת הפוליטית של המדינה, לא רק בהתיישבות אלא גם בניהול הכלכלה ובתרומתו לניהול המלחמה. קשרי העבודה המצוינים שרקם עם נתניהו הם נכס שממנף עוד יותר את השפעתו. הוא לא חף משגיאות והיו לו גם כמה כישלונות, למי אין. בשורה התחתונה, בקדנציה הזאת סמוטריץ' הוכיח שמבחינת כישורי ביצוע הוא לא נופל מאיש מהמתחרים הפוטנציאליים על ירושתו של נתניהו בבוא היום.

לתגובות:

 [email protected]