מאז פרסום תוצאות הבחירות מנסים למכור לציבור הישראלי שיש לגדי איזנקוט רוב של 61. למעשה, זה אפילו רוב של 67. בכל ערוץ שלא תזפזפו אליו, בכל פלטפורמה חברתית שלא תגללו בה, תחשפו לאותו הטיעון: יש לאיזנקוט 67, כי הקול של האזרחים הערבים שווה לכל קול אחר, ו-67 זה יותר מאשר 53.
לכאורה, אם היינו מגיעים היום לכדור הארץ מכוכב לכת אחר, כנראה שבאמת לא היינו מבינים איך יכול להיות ש-53 שווים יותר מ-67. הפרשנים השונים אף מנסים להגיד לנו שזאת פשוט גזענות, ובעולם לא מצליחים להבין את זה. "חיזוק הטענות על כך שאנחנו מדינת אפרטהייד", נשמע באחד הערוצים. "הערבים הם 19 מנדטים, ואין שום אפשרות להמשיך ולהתעלם מהם", נאמר בערוץ אחר. באחת המהדורות ששודרו מיד עם צאת השבת, בפאנל מאוזן להפליא עם נציגים שנעים מהשמאל המתון ועד לשמאל הקיצוני, אפילו העלו את הטענה כי "מצבנו הבינלאומי איום ונורא, אנחנו מוחרמים בכל מקום. תארו לעצמכם איזה שדרוג למעמדנו נקבל אם בממשלה הבאה יהיה שר ערבי".
הדברים הללו הם מקבץ קטן במיוחד של הסברים ונימוקים מדוע אין שום בעיה, ולמעשה אף אחד מחוץ לישראל לא מצליח להבין, מדוע לא להרכיב ממשלה בתמיכת רע"מ והמשותפת. אז הגיע הזמן להפריך את השקר הזה. וכן, מדובר בשקר. ברחבי העולם מבינים היטב מדוע אי אפשר להקים ממשלה עם רע"מ והמשותפת. זה בדיוק המצב בעוד מדינות רבות.
בריטניה כמשל
קחו למשל את בריטניה. בשנת 2024 זכה קיר סטארמר ברוב גדול מאוד, כמעט היסטורי, על השמרנים. השמרנים הגיעו אחרי קדנציה רעה מאוד, והדרך היחידה שלהם לנהל קמפיין אפקטיבי כלשהו הוא להתריע מפני הישענות על מפלגת ה-snp. האזהרה הזאת היתה אפקטיבית מאוד. אחרי הכל, ה-snp, היא המפלגה הלאומית הסקוטית. מפלגה בדלנית שדוגלת בפירוקה של בריטניה ומתן עצמאות לסקוטלנד. סטארמר נאלץ להיאבק במשך כל מערכת הבחירות נגד הטענות הללו, והצליח לשכנע כי לא יסתמך על הסקוטים הלאומנים-בדלנים, ולא על מקביליהם הלאומנים-בדלנים בווילס, על מנת לנהל ממשלה.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אסף משניות
איזנקוט שואף לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, אבל אין לו אפשרות ריאלית
עוד מאת אסף משניות
ממשלת אחדות, בחירות חוזרות – או עריקים שיצטרפו לנתניהו
עוד בפוליטיקה
איזנקוט: אקים ממשלה ציונית, נממש את הרוב בכנסת
עוד בפוליטיקה
הקו הצהוב של ביבי, ללא ניצחון מוחלט
עוד מאת אסף משניות
הצבעת בכורה: כ-680 אלף בוחרים חדשים הולכים להצביע, אבל מה גורם להם לעשות זאת
עוד מאת אסף משניות
הקלטות רבני הר המור: "ריצת נעם לישראל – תרגיל פוליטי אגרסיבי"
סטארמר זכה ברוב עצום, אבל כהונתו היתה מלאת שערוריות. השערוריות האלה הקריסו את המפלגה בסקרים למצב בו לו היו מתקיימות הבחירות באותם ימים, סטארמר היה מאבד את הרוב העצום שלו, ונזקק להקמת קואליציה או ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ. ובתרחיש ממשלת המיעוט, הוא היה נזקק לקולותיהם של הלאומנים הבדלנים הסקוטים או הווילשים.
בבריטניה האפשרות הזאת יצרה סערה עוד יותר גדולה מה שגם ככה ממשלת הלייבור הקודמת נאלצה להתמודד איתה. גם בתוך הלייבור עצמה, עצם המחשבה להסתמך על מפלגות בדלניות זכה להתנגדות וזעם. זה החליש וערער עוד יותר את מצבו של סטארמר, וקיבע את התדמית שנוצרה לו כמי שלא יכול לנצח שוב בחירות עבור הלייבור. זה נגמר בהדחתו של סטאמר ע"י מפלגתו, ומינויו של אנדי ברנהאם לתפקיד ראש הממשלה.
הממשלה שיצרה כאוס בספרד
בריטניה היא לא המקרה היחיד בו פלרטוט עם מפלגות בדלניות מתקבל בזעם עצום את רוב הציבור, וגורר אחריו מחירים כבדים ליוזמים שלו. זה גם המקרה בספרד. ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס, לא הצליח להרכיב ממשלה עם מפלגות השמאל הרגילות לאחר הבחירות האחרונות במדינה, ביולי לפני שלוש שנים. ארבעה חודשים לאחר מכן, וסנצ'ס מצא פתרון: הקמת ממשלת מיעוט שנשענת על המפלגה הבדלנית בקטלוניה. בתמורה לתמיכה של הבדלנים הקטלנים, סנצ'ס העביר את "חוק החנינה", שלמעשה העניק חנינה לחברי המפלגה הבדלנית על הניסיון שלה להתפצל מספרד בשנת 2017.
הזעם הציבורי הרקיע שחקים. על פי הסקרים, לא פחות מ-70 אחוזים מהספרדים התנגדו למהלך. הפגנות אלימות עם מאות אלפי מפגינים פרצו במדריד ובמקומות נוספים במדינה. סנצ'ס קיבל את התואר המפוקפק "בוגד". הסיבה היתה ברורה: הוא הרכיב ממשלה עם אותם אלה שניסו לפרק את ספרד, וזה היה צעד בלתי נסלח.
שלוש השנים האחרונות היו כאוס אחד ארוך ומתמשך במדינה. השלטון במדריד נותר משותק לחלוטין, והאזרחים התנגדו לממשלתו של סנצ'ס, שגם החלה להתערבב בערימה של פרשיות שחיתות שכוללות גם את בני משפחו של ראש הממשלה הספרדי. בתחילת החודש נאלץ סנצ'ס לפזר את הפרלמנט ולהודיע על בחירות מוקדמות, ואלא אם תהיה סנסציית ענק, סנצ'ס צפוי לרשום הפסד צורם בקלפיות בסוף החודש.
אלה כמובן רק דוגמאות. אפשר לדבר על קנדה והבדלנים בקוויבק, או על השיתוק הבלגי הקבוע. ויש עוד דוגמאות כמובן. המשותף לכולן הוא זה: הציבור לא מוכן לקבל אפילו את המחשבה על הקמת ממשלה בתמיכתן של מפלגות שחרתו על דגלן את פירוק המדינה. אבל בישראל, מה שבכל העולם ברור שהוא אירוע שהציבור לא מוכן שיקרה, יש מי שמשתעשעים ברעיון.
ממשלה עם המפלגות הערביות תפגע במערכה על התודעה
אך זאת לא הבעיה היחידה במחשבה להשתמש ברע"מ או ברשימה המשותפת בצורה כלשהי בקואליציה הבאה. הבעיה החמורה יותר היא העובדה כי המפלגות הללו תומכות טרור מובהקות, מסרבות בשיטתיות להגדיר את חמאס כארגון טרור שיש להשמידו, והכי חמור: לוקחות חלק פעיל בהכחשת טבח ה-7.10.
אחד המאבקים הקשים שישראל נאלצת להתמודד איתם בשנים האחרונות הוא הכחשת הטבח. להכחשת הטבח יש כמה וכמה אופנים. האופן הראשון הוא טענה כי הזוועות שהתרחשו בעוטף בכלל לא התרחשו. ברחבי הרשתות, וגם בקרב ערוצי טלוויזיה ואתרי חדשות פופולריים עולים שוב ושוב תהיות בדבר אמיתות התיעודים מהעוטף באותו יום נוראי. חלק מאותם מכחישי הטבח בכלל מאשימים את ישראל שהיא זאת שהרגה את התושבים בעוטף, ולא העזתים. מדובר על דמויות משפיעות מאוד כמו מהדי חסאן, עיתונאי שעבד בעבר באל ג'זירה והיום מנהל את אתר זטאו. חסאן הקים את האתר בשנת 2024 לאחר שפוטר מרשת msnbc, אחת מרשתות החדשות הגדולות בארה"ב, בצל טענות על סיקור מוטה ואף שקרי כנגד ישראל.
אלא שבעולם של היום, יש הרבה מאוד קונים לסחורה של חסאן, והאתר שהקים הוא אחד הקולות הצומחים והגדלים בקרב התומכים הפרוגרסיבים, בדגש על צעירים. ישראל תופסת שם מקום מרכזי, עד כדי כך שמדובר בעמוד התווך של גוף החדשות הצעיר. לא ידוע מה המקור התקציבי שעומד מאחורי האתר.
זטאו הוא רק דוגמא אחת של המאבק שישראל צריכה לנהל בדעת הקהל העולמית. חלק ניכר מאותו מאבק מופנה לכיוון הכחשת טבח מצומצמת יותר, בדמות השוואה בין מספר הנטבחים בטבח בעוטף, להרוגים במסגרת המלחמה בעזה. עמדה זו מוצגת בכל ערוץ מייסנטרים מערבי, ומהווה את בסיס קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. במסגרת אותו הקמפיין ישראל מואשמת בעלילות שקריות של פשעי מלחמה, כביכול כהשוואה לזוועות חמאס. ככה נולד קמפיין ההרעבה שלא היה ולא נברא, וגם הודהד בתקשורת הישראלית.
וישנו חלק שלישי של מאבק בינלאומי על תודעת אירועי ה-7.10. ענף שלישי של הכחשת הטבח. מדובר בהצדקה שלו. במתן לגיטימציה לאותם מעשים שבני אדם הגיוניים לא יכולים בכלל להעלות על הדעת. אבל כבר מראשית המלחמה הקו הזה הודהד בהפגנות הענק של המוסלמים והפרוגרסיבים, אותם כוחות שיצרו את הברית הירוקה-אדומה. כך נוצרו אמירות מחליאות כמו "אונס הוא התנגדות (לכיבוש. א"מ)", "גלובלייז דה אינתיפדה" ועוד.
את כל שלושת סוגי הכחשת הטבח הללו ניתן למצוא, ובנוכחות רבה, בקרב חברי המפלגות הערביות. רק לפני מספר ימים התראיין יו"ר הרשימה המשותפת, יוסוף ג'בארין לאתר חדשות ערבי ואמר שהמלחמה בעזה היא "מלחמת השמדה". כולנו זוכרים מאמרו של סאמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד, שהוביל לפסילתו מריצה לכנסת. אימאן ח'טיב-יאסין הכחישה בחודשי המלחמה הראשונים את זוועות חמאס ואמרה כי "לא שחטו תינוקות, לפחות ממה שהיה בסרט, ולא אנסו נשים". רק לאחר שמנסור עבאס דרש את התפטרותה, חזרה בה. ח'טיב-יאסין לא הודחה מרשימת רע"מ בבחירות הקרובות. היא נותרה חברה מרכזית ברשימה.
הסתמכות על המפלגות הללו, אפילו בהישענות מבחוץ לצרכי ממשלת מיעוט, תהווה לגיטימציה לכל מכחישי הטבח. היא תשדר את המסר שאפילו בישראל נותנים מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות לאותם אנשים שמכחישים את זוועות חמאס והעזתים. כשמדברים איתנו באולפנים על החשיבות התודעתית העולמית לצירופן של הרשימה המשותפת ורע"מ לקואליציה בצורה כזו או אחרת, החשיבות התודעתית היא לא "ממשלה לא גזענית שמצרפת ערבים", אלא ממשלה שמעניקה לגיטימציה לאלה שמערערים על צדקתה של ישראל במלחמה מול חמאס.
