באחד הימים נכנס יעקב ישראל עמר הביתה, ונדהם מקבלת הפנים שחיכתה לו. אשתו עמדה בדלת, החזיקה בדף נייר רשמי – צו הרחקה מהבית למשך 30 יום שהוצא נגדו במשטרה בעקבות תלונה על אלימות – והציבה לו אולטימטום חד־משמעי: "יש לך חמש דקות לעזוב את הבית. אם לא, אני מזמינה משטרה ואתה מסיים את היום במגרש הרוסים".
הרגע הדרמטי טלטל מן היסוד את מה שנראה עד אז כסיפור הצלחה מטאורי במגזר החרדי. עמר ניהל בימים ההם חיים כפולים. מצד אחד, הוא היה כוכב עולה בשמי התקשורת והפוליטיקה – עוזר פרלמנטרי של סגן ראש הממשלה ושר הפנים דאז אלי ישי. קודם לכן הוא זכה במקום הראשון בתוכנית ריאליטי פופולרית ברדיו 'קול ברמה' לבחירת הדובר החרדי הבא, והחל לסלול את דרכו בעולם העיתונות, בכתיבת טורים ובתוכניות הטלוויזיה.
אך מתחת למעטה הציבורי המבטיח פעל מנגנון הרסני ושקט של התמכרות קשה להימורים, שאיים לבלוע ולפרק את כל מה שבנה. "נוצר אצלי דיסוננס מטורף: מצד אחד, בעקבות הזכייה בתוכנית אני מכניס רגל חזקה לתקשורת – יש לי סוכן, מתכננים לי תוכנית יומית בערוץ 20 דאז, אני כותב טורים ב'כיכר השבת', מראיינים אותי בכל מקום. ומצד שני – בחדרי חדרים אני מהמר ומפסיד. הסוד הזה הלך וגדל, עד שהגיע הפיצוץ הגדול".
הדיסוננס הגיע לשיאו ביום שבו הגיע הביתה וגילה שאשתו נקטה בצעד הקיצוני ביותר כדי להציב לו תמרור עצור. "היא הלכה למשטרה והתלוננה שהכיתי אותה – תלונת שווא לכל דבר. בעקבות התלונה היא הוציאה נגדי צו הרחקה מהבית ל־30 יום. ברגע שנכנסתי והיא הראתה לי את הדף, רציתי אפילו להצדיק את התלונה מרוב כעס ותסכול. זה עצבן אותי, אמרתי לה: 'לא עשיתי לך כלום, למה את נוקטת בצעדים המלוכלכים האלה?' אבל בדיעבד, היא עשתה צעד שדה־פקטו הציל את החיים שלי".
אולי יעניין אתכם
"היא עמדה שם בדלת עם הצו ביד אחת והטלפון ביד השנייה, והבנתי שאין לי ברירה. כשיצאתי מהבית, היא אמרה לי: 'יעקב, תשמע. יש לך 30 יום של צו ההרחקה שבהם אתה יכול להחליט מה אתה עושה עם החיים שלך. אם במהלך ה־30 יום האלה אתה נכנס לרטורנו, לקהילה סגורה – לא עוד מטפלים, עובדים סוציאליים וטיפולים אמבולטוריים שלא עובדים, אלא הטיפול הכי רדיקלי של שבעה חודשים במקום סגור – אני איתך באש ובמים. אני דואגת לפרנסה, באה לבקר ומטפלת בילדים. במידה ולא – תעדכן אותי, ובתום 30 הימים האלה אנחנו הולכים להתגרש. כבר פתחתי תיק ברבנות'".
ההלם של אותה שיחה בדלת, לצד האובדן המיידי של המעמד והנוחות, העמיד אותו לראשונה בחייו מול בחירה נטולת מסכות או פשרות. "מצאתי את עצמי פתאום זרוק באוטו, מבין שאני צריך להפסיק את כל הפעילות התקשורתית שלי, לוותר על משהו שחלמתי עליו המון שנים ושרק התחיל להתגשם, ולהיכנס לקהילה טיפולית סגורה. הייתי חייב לבחור כאן ועכשיו: או המשפחה, החיים וההחלמה שלי, או להמשיך לחיות בעולם השקר הזה. זה היה הצומת החשוב ביותר של חיי".
הטראומה שלא נרפאה
כיום, יעקב ישראל עמר (45), נשוי ואב לארבעה מבית שמש, הוא מרצה ומטפל מוערך בהתמכרויות, מנהל קליניקה המציעה טיפול אמבולטורי לצד דירות אשפוז בבית שמש, ומלווה מטופלים על כל רצף ההתמכרויות: מהימורים, סמים ואלכוהול, ועד התמכרויות למין ואובססיות קשות. את הריאיון ל'בשבע' הוא ניאות להעניק מתוך שליחות להצלת נפשות. מאחורי המקצועיות שלו כמטפל עומד ניסיון חיים כואב שנכתב בדם, דמעות והון עתק.
"הסיפור האישי שלי רצוף ירידות ועליות, בעיקר ירידות", הוא אומר בפתיחות. "גדלתי בבני ברק, ברחוב רשב"ם – שלושה בניינים ליד ביתו של הרב חיים קניבסקי זצ"ל. התפללנו בבית הכנסת לדרמן. גדלתי בבית ספרדי עם אוריינטציה אשכנזית חזקה מאוד, מעורה לחלוטין בהווי הבני־ברקי. למדתי בתלמוד תורה תשב"ר, ומשם הלאה לישיבות הליטאיות הנחשבות ביותר. עשיתי את המסלול הקלאסי וההארד־קור של המגזר".
אלא שבתוך המסלול המוגן והיוקרתי הזה, הוא עבר טראומה קשה שהסיטה את חייו ממסלולם. "נקודת המפנה הדרמטית והכואבת ביותר הייתה בגיל 11, כשהייתי קורבן לפגיעה מינית קשה מאוד", הוא משתף בגילוי לב. "זה קרה בדרך מהתלמוד תורה לבית – מישהו גרר אותי לעזרת הנשים וביצע בי מעשים נוראים. האירוע הזה הפך אותי מילד נורמטיבי, מוצלח עם ציונים טובים, לילד סוער, אלים ובעייתי שמבריז מהלימודים. ההורים שלי הוזמנו לשיחות חוזרות ונשנות והמסלול כולו התהפך. הניסיון לחתן אותי בגיל 17 וחצי היה דרך למציאת פתרון. חשבו שאם אתחתן, המשכנתא, הילדים ועול הפרנסה כבר יאפסו אותי והכול יסתדר".
אבל הנישואים המוקדמים לא יכלו לרפא את הפצע המדמם. "מגיל 11 ועד שנות העשרים המוקדמות חוויתי חוסר שקט מטורף. זה כמו בור עמוק בפנים שאתה מנסה למלא ללא הפסקה, חיפוש מתמיד אחר ריגושים שיכסו על הכאב – עד שמצאתי את ההימורים. למרבה האבסורד, דווקא ההתמכרות הזאת, שהרסה את חיי, העניקה לי שקט באותם ימים. היא הייתה התרופה והאינסולין שלא יכולתי לחיות בלעדיהם. כשאמרתי 'כן' להימורים, עשיתי 'השתק' לכל הרעשים והטראומה שהשתוללו לי בראש".
בשלב הזה, בעודו שוקע אל תוך עולם ההימורים והאשליות, עמר כבר היה בעל ואב צעיר. "הייתי נשוי, וכשנה לאחר החתונה נולדה בתנו הבכורה. המציאות הלכה וסתרה את עצמה – מצד אחד משפחה צעירה שמתחילה להיבנות, ומצד שני בור נפשי ופיננסי שהלך והעמיק מדי יום".
מהיכן משיגים סכומי עתק כאלה – יותר משמונה מיליוני שקלים שנעלמו כלא היו?
"מכור בפעולה ישיג את המנה שלו בכל מחיר", הוא מזכיר. "אם מישהו יצמיד לך אקדח לרקה וידרוש מאה אלף שקלים תוך יום – אתה תשיג אותם, גם אם אין לך שקל. בדיוק כמו שנרקומן יעשה הכול ויגנוב תיק מזקנה ברחוב בשביל המנה הבאה, כי הוא לא יכול לחיות בלעדיה, כך היה גם אצלי. תן לראש שלך לדמיין כל דרך אפשרית להשיג כסף: מדרכים ישרות כביכול – בנקים, הלוואות, כרטיסי אשראי, שוק אפור וגמ"חים – ועד למילים הקשות ביותר: הונאות, לקיחת כספים מאנשים והבטחות שווא להשקעות פירמידה. עשיתי הכול. קמתי בבוקר עם שני יעדים בלבד: להשיג את הכסף, ולהפסיד אותו. כל השאר – אוכל, שינה, סידורים – היה רק תחזוקה של המכונה".
כדי להמשיך להזין את המנגנון הזה, עמר היה חייב לתחזק תמונת מצב נוצצת של איש עסקים מצליח וגביר נדיב. "בלי המעטפת הזאת אנשים לא היו מאמינים לי ולא היו נותנים לי כסף", הוא מסביר. "הייתי קונה את העליות הכי יקרות בבית הכנסת ומסתובב במכוניות פאר, כשבפועל הייתי שקוע בחובות עתק. אני זוכר ששכרתי מכונית יגואר ב־12 אלף שקלים בחודש. יום אחד יצאתי ממועדון הימורים אחרי שהפסדתי שם 20 או 30 אלף שקלים, בלי שקל בכיס, ישבתי בתחנת דלק ולא היה לי אפילו כסף לתדלק. חיפשתי מישהו שישים לי דלק כדי שאוכל לנסוע. אלה היו חיים של אקסטרים מטורף – ברגע אחד יכולים להיות לי 300 אלף שקלים זרוקים בתא הכפפות, וברגע השני אין לי שקל לאוכל או לדלק".
עמר מבהיר כי הדינמיקה הזאת אינה ייחודית להימורים בלבד, אלא משרטטת את קווי המתאר של התמכרות באשר היא. "חשוב להבין: התמכרות היא התמכרות. אין באמת הבדל בין הימורים, אלכוהול, סמים או מין. נכון שיש הבדל בין התמכרות פיזיולוגית לחומר שנכנס לגוף ובין התמכרות התנהגותית, אבל הסימפטומים, ההתנהגויות, השקרים וההסתתרות הם בדיוק אותם סימנים. 16 שנה חייתי בתוך רכבת ההרים הזאת – תהומות ונסיקות, מעצרים ופסגות, רגשות קיצוניים ונישואים שהתפרקו. היום, כשאני 12 שנה נקי ומלווה אחרים, אני מבין לאן ההתמכרות הזאת עלולה להוביל אדם אם לא עוצרים אותה בזמן".
להתגרש בשביל כסף להימורים
רכבת ההרים הזאת נמשכה לא פחות מ־16 שנים של מרתון סיזיפי וקשה. במהלך השנים הללו הספיק עמר להתגרש, לשקוע עמוק יותר בבור השקרים ולהחריף את קצב ההימורים. "לאחר כחמש שנים של נישואים רצופי הסתרות, אשתי גילתה את המציאות והחליטה לשים לזה סוף", הוא משחזר את פירוק נישואיו הראשונים. "היא הבינה שהיא חיה עם בעל מכור ורצתה להתגרש. לא עניינו אותה טיפולים או הבטחות. אבא שלה אמר לה אז: 'על כל דבר אפשר להתגבר, אבל מכור הוא לעולם מכור. אין לו תקנה ואת צריכה לברוח כמה שפחות מאוחר'".
התגובה שלו לא הייתה מלחמה על הבית, אלא כניעה מחושבת. "באופן אבסורדי, בגיל 22, למרות שהייתי אבא לילדה קטנה עם כל המשמעויות של גירושין, מזונות והסדרי ראייה – גם אני רציתי להתגרש. לא בגלל הרצון לפרק את החבילה, אלא רק בגלל הפריזמה הבלתי נתפסת של ההתמכרות: ידעתי שיש לנו דירה משותפת שההורים קנו, וכשנתגרש נמכור אותה, אקבל את החלק שלי ויהיה לי עוד כסף להמר. לא נלחמתי בכלל. חתמתי על הסכם תוך שבוע. אמרתי לה: 'קחי מה שאת רוצה, אני מוכן לחתום שרצחתי את רבין – רק בואי נמכור ונחלק את הכסף'".
מכירת הדירה והגירושין לא פתרו דבר, אלא רק הסירו את הבלמים האחרונים שעוד נותרו לו. עמר עבר להתגורר בדירה מפוארת ברמת גן, והידרדר לתקופה הסוערת וההרסנית ביותר בחייו. "בחמש־שש השנים שאחרי הגירושין הגעתי להתמכרות הכי פעילה ונוראית שלי", הוא מודה. "אם כשהייתי נשוי עוד היו גבולות ופחד – כגרוש לא הייתי חייב דין וחשבון לאף אחד. הימרתי כמעט על כל דבר שזז: לוטו, חישגד, ווינר, מרוצי סוסים, קזינו, ובייסמנטים מסריחים של משחקי פוקר".
במקביל, הטרלול הפיננסי שניהל כדי לממן את ההימורים גבל בדמיון פרוע. "פתחתי ותחזקתי כ־12 חשבונות בנק שונים. בימים ההם, לפני חוקי הלבנת ההון והסנכרון בין הבנקים, היית יכול להיות בחוב של מיליון שקל בבנק אחד, ובבנק השני לא ידעו מזה כלום. גלגלתי כספים, עשיתי קומבינות של הפקדות פיקטיביות כדי לייצר אשראי והסתובבתי עם ערימה של 15 כרטיסי אשראי, מכל החברות, כולל כרטיסים מוזהבים ושחורים. שאבתי כספים מההורים, מהמשפחה, מהחברים, מגמ"חים וממשקיעים שפיתיתי. קמתי כל בוקר למטרה אחת בלבד: להשיג כסף בכל דרך – כדי להפסיד אותו שוב".
אחרי כחמש שנים של חופש מוחלט ללא דין וחשבון, עמר הכיר את אשתו הנוכחית. המפגש ביניהם לא נעשה בדרך השידוכים החרדית הקלאסית, אלא באופן עצמאי. גם מולה, ומול סביבתו הקרובה, מנגנון ההסתרה פעל במלוא עוזו. "אף אחד לא ידע כלום", הוא נאנח. "חלק גדול מהמשפחה שלי, למעט ההורים, לא הבין עד כמה הבעיה עמוקה. כשהייתי חייב כסף, הצגתי את זה כעסקה שנפלה או כסיבוך נדל"ני. הסוד הכי גדול היה שגם בשנים הכי קשות, המילה 'הימורים' לא נאמרה. איש לא דיבר על טיפול".
כשפגש את אשתו, הוא בנה סביבו מצג שווא נוצץ. "היה שם המון שופוני ופוזה – ג'יפ מרצדס, מסעדות יוקרה", הוא מתאר. "היא הייתה בטוחה שנפלה על איש עסקים עשיר. התחתנו בחתונה מפוארת ועברנו להתגורר בירושלים. במשך כמעט שלוש שנים היא חיה בתחושה שהכול לגיטימי. כשהייתי נעלם בלילות או טס לחו"ל, היא הייתה בטוחה שמדובר בפגישות עסקיות, בזמן שטסתי לקזינו להמר על מאות אלפי שקלים. מילאתי את הבית בכל טוב מכספים לא שלי – והכול רק בשביל לקנות את המצרך הכי חשוב: שקט. מכור מוכן לשלם הון רק כדי שלא ישאלו שאלות".
עימות מכריע בדלת הבית
אלא שהמסכה לא יכולה להחזיק מעמד לנצח. נורות אדומות החלו להידלק, חובות שלא שולמו עוררו חשד, ולבסוף אשתו שכרה חוקר פרטי וגילתה את המציאות. הקרקע תחת רגליה נשמטה. "כשחזרתי ערב אחד והיא ביקשה לדבר, הייתי בטוח שזהו, מתגרשים – בדיוק כמו בשיחה שהייתה לי עם גרושתי שמונה שנים קודם לכן. בדיוק אז נולדה לנו ילדה שנייה", משחזר עמר. "אבל למרבה ההפתעה, היא אמרה לי: 'יעקב, ביררתי מה זה התמכרות. אני יודעת שאתה אדם טוב. אני רוצה שתלך לטיפול ונילחם בזה ביחד באש ובמים'. מבחינתי, זה היה נתיב מילוט. הסכמתי לכל תנאי, מתוך רצון לקבל בחזרה את השקט שלי. הלכתי למטפל, אבל בתוכי לא הייתה שום נכונות אמיתית להשתנות".
מכאן החל תהליך הסתרה נוסף שנמשך כארבע שנים, שבו עמר נכנס ויצא ממסגרות טיפוליות רק כדי לרצות את סביבתו. "הייתי הולך לעובד סוציאלי, ותוך כדי התהליך ממשיך להמר ולהפסיד כספים", הוא מודה. "כשהמטפל גילה שהכול שקר, הוא הפסיק את הטיפול. אשתי שלחה אותי למרכז אמבולטורי פרטי, ומשם למרכז 'מפגשים' של רטורנו. שלוש פעמים סיימתי תהליך ונפלתי שוב. הוצאתי המון כסף על הימורים, אבל הוצאתי סכומי עתק גם על מטפלים – רק כדי לעשות וי. היו מצבים שאמרתי למטפל: 'קח את ה־400 שקלים של הפגישה, רק תגיד לאשתי שהייתי אצלך ותן לי ללכת'. תמרנתי את כל המערכת הזאת, עד שהגעתי לנקודת הקצה – הפיצוץ הדרמטי בדלת הבית".
לכל מכור יש את היום השחור שלו, הנקודה הנמוכה ביותר שבה הקרקע נעלמת לחלוטין ונותרת רק ברירה אחת: לצמוח או לטבוע. בשביל עמר, הרגע הזה הגיע באותו לילה, סביב השעה אחת עשרה, כשמצא את עצמו יושב לבד במכונית, מגורש מהבית ומנותק מחייו. "זה הרגע שבו נשברתי", הוא נזכר ברגע המצמרר. "שם, בתוך האוטו, אמרתי לעצמי: יעקב, די! הבנתי שאני חייב להציל את החיים שלי. שם קיבלתי את ההחלטה להיכנס לקהילה הטיפולית 'רטורנו'".
הניגודיות בשעות ההן הייתה תהומית ובלתי נתפסת. "הייתי במהות שלי איש תקשורת ופוליטיקה – זה חלום שטיפחתי במשך שנים והתחיל להתגשם", הוא מסביר. "ופתאום, בדיסוננס מטורף, אני זרוק באוטו בלילה, מבין שאני חייב להפסיק את כל הפעילות הציבורית שלי ולעזוב הכול. עמדתי בצומת דרכים קשה: לבחור במשפחה, בחיים ובהחלמה – או להמשיך לחיות בעולם השקר והאשליה".
הדרך לתוך המוסד הטיפולי לא הייתה פשוטה. הליכי הקבלה, הבדיקות ורשימות ההמתנה הארוכות דרשו זמן, אך עמר הפעיל את כל הקשרים שצבר בעולם הפוליטי כדי לזרז את תהליך הכניסה. בתוך שבועיים הוא כבר עבר את שערי הקהילה הטיפולית. אלא שהגעה פיזית למקום אינה ערובה להחלמה נפשית. "כשנכנסתי ל'רטורנו', עדיין לא הייתי באמת בהחלמה", הוא מודה.
עמר, כיום מטפל מוסמך שמכיר לעומק את שלבי תוכנית שנים עשר הצעדים, מסביר את היסוד הקריטי של התהליך: "הצעד הראשון והבסיסי ביותר בהחלמה הוא הודאה בחוסר אונים. אדם חייב להבין ולהפנים שהוא פשוט לא יכול לעזור לעצמו יותר. רק כשהוא משחרר לחלוטין את השליטה, את ה'מבין' וה'יודע', ומסכים לעשות כל מה שיגידו לו – הוא נפתח לקבל עזרה אמיתית. אם אתה עדיין בטוח שאתה יכול להתגבר על זה לבד, אתה לא באמת פתוח לטיפול".
בימים הראשונים ההם, תחושת השליטה המדומה עוד ניהלה אותו. "נכנסתי לשם בעיקר כדי לרצות את אשתי. אמרתי לעצמי: אהיה פה כמה חודשים, אעשה וי ואחזור לחיים שלי. עדיין לא חוויתי חוסר אונים אמיתי. מה שפגשתי שם בתחילה הציב מולי מראה מורכבת: ראיתי קהילה שכללה נרקומנים, אלכוהוליסטים ואנשים שהשתחררו מבתי סוהר – אנשים שלא הגיעו מהעולם שלי ולא נראו כמו כוס התה שלי. רק כעבור חודשיים של טיפול קשה ומלטש, החלה להתרחש בתוכי קריסת המגננות האמיתית".
נקודת המפנה הגיעה כעבור חודשיים בקהילה הטיפולית. המטפלים, שהבינו שעמר עדיין מתבצר מאחורי חומות ההגנה ולא באמת עושה עבודה פנימית, זימנו אותו לקבוצה טיפולית מיוחדת ב"מערה" – חלל ייחודי הממוקם בבטן האדמה במתחם 'רטורנו'. "יושבים שם על הרצפה, בחשכה, סביב נרות", הוא משחזר. "שם, בפעם הראשונה בחיי, אחרי 21 שנים שבהן לא דיברתי על כך עם אף אדם בעולם – לא עם המשפחה, לא עם ההורים ולא עם אשתי – חשפתי את הפגיעה המינית הקשה שעברתי בגיל 11. המטפל כיוון אותי לפתוח בדיוק את מה שקרה שם, להוציא את הכעס על הפוגע ולעבד את הטראומה. זה היה תהליך לא פשוט בכלל, אבל זה היה קו פרשת המים שלי".
המפגש הטעון במעמקי האדמה סדק לראשונה את מעטה השליטה המדומה שליווה אותו עשרות שנים. "שם הבנתי לראשונה שאני מכור ושאיבדתי שליטה", הוא מודה. "אחרי שנים שהייתי בטוח תמיד שאסדר את הכול, שאחזיר את כל החובות, שאוטוטו אשיג זכייה גדולה שתהפוך אותי לעשיר והכול יסתדר – פתאום הבנתי שזהו, אני חייב עזרה ואני לא יכול עוד לבדי. רק בנקודה הזאת התחיל הטיפול האמיתי שלי".
עמר מבהיר כי הנוכחות הפיזית במסגרת טיפולית אינה מספיקה כשלעצמה. "יש אנשים שמגיעים לחוסר אונים בשבוע הראשון, יש כאלה שזה לוקח להם חודשים, ויש מי שמבזבזים את הזמן בטיפול ולא מגיעים לזה לעולם כי הם עדיין לא כנים עם עצמם. המפתח להחלמה הוא חשיפת הטראומה, ההבנה ממה אתה בורח והטיפול בשורש הבעיה. כשהצוות הבין שאני מוריד את הראש ומקבל את התהליך בהכנעה, עברתי טיפול קשוח ואינטנסיבי מאוד".
בתום התהליך יצא עמר מ'רטורנו' בהחלטה נחושה לשנות את מסלול חייו מן היסוד ולסייע לאחרים. "נשבעתי לעצמי שאני הולך לעזור לאנשים שהיו במצבי", הוא חוזר לרגעים ההם. "בהתחלה עבדתי בארבע או חמש עבודות במקביל כדי להחזיר את החובות, אבל תמיד ידעתי שיבוא יום ואפתח קליניקה, אהיה מטפל ואעביר הרצאות. כשישה חודשים לאחר שסיימתי את התהליך בקהילה, הציעו לי לחזור ל'רטורנו' – הפעם מהצד השני, כעובד במרכז ימי העיון שלהם – ומשם החלה הדרך החדשה שלי".
"אל תעצמו עיניים"
הטלטלה הזאת התרחשה לפני כ־12 שנים וחצי. מאז לקח עמר את המורכבות והמשברים שעבר והפך אותם לשליחות של ממש. הוא החל להרצות במרכז ימי העיון של 'רטורנו' מול קהלים שונים ומגוונים – משופטים וסטודנטים ועד לצוותי חינוך וקבוצות ממגזרים שונים – ובהמשך ניהל קורסים של תוכנית שנים עשר הצעדים והחל ללוות מטופלים באופן פרטני. לפני כמה שנים הקים ביחד עם שותף קליניקה עצמאית, המציעה מענה שלם: החל מטיפול אמבולטורי, דרך דירות אשפוז ועד צוות רב־מקצועי של עובדים סוציאליים ופסיכיאטר.
מבחינתו, ההחלמה היא תהליך מתמיד שלא נגמר ברגע שיוצאים מקהילה טיפולית. "התמכרות היא מחלה שדורשת תחזוקה לכל החיים, בדיוק כמו סוכרת", הוא מסביר. "אדם עם סוכרת לא יכול לקחת כדור אחד ולהבריא – הוא חייב אינסולין, תזונה נכונה ומדידות יומיומיות. כך בדיוק בהחלמה מהתמכרות: האופי ההתמכרותי תמיד שם. גם היום, כשאני יותר מ־12 שנים נקי, אם איקלע לסיטואציה קיצונית ולא אהיה מוגן, אני עלול ליפול חזרה. לכן אני הולך לקבוצות תמיכה, מעביר סדנאות צעדים, ומקפיד להיפגש אחת לשבועיים עם חונך אישי שמלווה אותי. מכור שלא מתחזק את ההחלמה שלו, ימצא את עצמו במהירות במצב סיכון. הסטטיסטיקה העולמית מראה שרק כ־10 עד 12 אחוזים מהמכורים שעברו טיפול מצליחים לשמור על נקיות לאורך שנים, בעיקר כי רבים מפסיקים לתחזק את התהליך".
הניסיון האישי שעבר הפך לכלי הטיפולי העוצמתי ביותר שלו. בעולם ההתמכרויות, הוא מדגיש, רק מי שהיה שם יכול להבין את המטופל באמת. "כשאני יושב מול מכור או מול המשפחה שלו, הוא לא צריך לסיים את המשפט", אומר עמר, "אני יודע בדיוק מה הוא מרגיש, מה הוא מסתיר, ואפילו מזהה שמשהו לא בסדר לפי טון הדיבור שלו בטלפון – עוד לפני שהוא מספר לי שהוא נפל. הייתי שם. השילוב בין אישיות רגישה ובין טראומה מהעבר – בין אם זו פגיעה מינית ובין אם אירוע קשה אחר – הוא קטלני. הבושה והאשמה מובילות לבריחה, ולכן התמכרות היא מחלה ערמומית שקשה לזהות מבחוץ".
המסר העיקרי שלו הוא לא לעצום עיניים. "אם אתם מזהים נורות אדומות – שקרים קטנים, הסתרות, התנהגות מוזרה או דלתות סגורות – אל תגידו 'לי זה לא יקרה' ואל תמהרו להרים ידיים או לפרק את הבית", הוא מסכם. "פנו מיד לייעוץ עם בעל מקצוע שהיה שם ומבין את השפה. אני לא מצטער על שום דבר שעברתי, כי הדרך הזאת הביאה אותי לאיפה שאני היום. אם הניסיון שלי יכול לחסוך מאחרים את הסבל והכאב שאני והקרובים אליי עברנו – זו השליחות האמיתית של חיי".
