השבר שלנו כמשפחה שכולה הוא יומיומי. בכל פעם שאני מסתכל על התמונה של אורי הי"ד מחייך אליי, הלב שלי נשבר מחדש. אבל לא חשבתי לרגע שליבי יישבר פעם נוספת בגלל נבחרי הציבור הציוניים בכנסת ישראל. כשאני מביט במערכת הפוליטית ובמהלכים הנוראיים שנרקמים כעת להקמת ממשלה בהישענות על המפלגות הערביות, אני חווה אכזבה ועלבון שאין להם כפרה.
בני אורי יצא לקרב מתוך נאמנות לעם ישראל, בתחושת שליחות עמוקה, כדי להגן על מדינת ישראל, על הבית של כולנו, בית יהודי שאינו קיים עוד בכל העולם. הוא וחבריו לנשק – מימין ומשמאל, דתיים וחילונים – לחמו יחד, כתף אל כתף, בגבורה ובמסירות נפש מול מפלצות חמאס. הם לא שאלו מי הצביע למי ומה דעתו על נתניהו.
בשעה שהעם היה זקוק לאחדות ולעמידה איתנה מול האויב, היו אלה אנשי הציונות הדתית ונבחרי הציבור שלהם שפעלו מתוך בגרות ואחריות לאומית. מספר הנופלים במגזר גבוה לאין שיעור כידוע, והוויתור של סמוטריץ' בראשית המלחמה על הקבינט המצומצם כדי לאפשר ממשלת חירום לאומית – הראו מי באמת בוחר באחדות לאומית ופועל למענה. וגם כעת, למרות כל המחלוקות, סמוטריץ' מבין את גודל השעה, שם את טובת המדינה לפני כל שיקול מגזרי או אישי, ורואה את החובה הקדושה להתאחד כאיש אחד מול אויבינו. ניכר במעשיו שהקריאה שלו לאחדות היא לא מהשפה אל החוץ אלא עמידה ערכית למען העם והארץ.
איך אפשר לקבל בשוויון נפש, אחרי שבעה באוקטובר והאסון הנורא ביותר שפקד את עם ישראל מאז קום המדינה, שמפלגות השמאל הציוניות מעדיפות לנטוש את תחושת האחריות הלאומית הזאת? הן מוכנות לרמוס ערכים בסיסיים ולחבור למפלגות הערביות, שחבריהן עד היום מסרבים לגנות את חמאס באופן חד־משמעי, ובמקום להגדיר אותו ארגון טרור מעדיפים לקטלג אותו כ"ארגון צדקה". אלו אנשים שמצדיקים גם בימים אלו את ה"התנגדות" הרצחנית, ושמסרבים בתוקף להכיר בחיילי צה"ל – הילדים של כולנו – כחפים מפשע.
אולי יעניין אתכם
הכאב שלנו זועק: איך נציגים שמסרבים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי הפכו פתאום לשותפים לגיטימיים בהנהגת המדינה? וכל זה בשביל מה? רק כדי להשיג מטרה פוליטית אחת: להפיל את בנימין נתניהו ולהוריד אותו מהשלטון בכל מחיר? האם השנאה מעוורת את המוסריות והאחריות הלאומית הבסיסית ביותר?
אני שואל מדם ליבי: האם לזה הצביעו בוחרי המפלגות הציוניות בשמאל? האם אזרחים פטריוטים, שאוהבים את המדינה ומשרתים במילואים לצד אחיהם הדתיים־לאומיים, העניקו את קולם כדי לראות את נציגיהם מפנים גב לשותפות הציונית ולאחריות הלאומית, וכורתים ברית פוליטית עם אלה שלא מכירים בזכות קיומנו כאן, ובלבד שנתניהו יוחלף?
איך אנחנו, בני המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכול, אמורים לקבל את ההפקרות הביטחונית והמוסרית הזאת? איך אפשר להשלים עם המציאות שבה שיקול פוליטי צר, הנובע מאיבה ושנאה יוקדת לאדם אחד, גובר על בגרות לאומית, על הכבוד לזכר בנינו שנפלו, ועל ביטחון עתידנו שלמענו נפלו?
אולי זו קלישאה, אך זו האמת: זהו אינו עניין של ימין או שמאל. זוהי שאלה ערכית על הזהות הלאומית שלנו, על יושרה מוסרית ועל קווים אדומים שאין לחצות לעולם. על החבירה הנוראית למי שמסרבים להוקיע את שונאי ישראל, תוך הפקרת האחריות הלאומית, לא ניתן ואין היתר לשתוק. לא כהורים שכולים, ולא כאזרחים שהמדינה הזאת יקרה להם.
הכותב הוא אביו של גיבור ישראל סרן אורי מרדכי שני הי"ד
