התייצבותם של תשעה שופטים לצד היועצת המשפטית לשעבר מיארה, בוודאי גרמה ללא מעט גבות להתרומם אל על. הכיצד זה המחנה השמרני, בהנהגת השופט סולברג, כופה על הממשלה ייעוץ וייצוג לעומתי וחתרני? הכיצד זה כופרים השופטים השמרנים בהוראת החוק המפורשת, הקובעת כי הממשלה מוסמכת לקבוע את סדרי המינוי וההדחה של יועציה המשפטיים?
תשובה לא חד־משמעית ניתן למצוא בין שורות ההחלטה שפורסמה בנושא ביום שני. בין השורות ולא בגוף הטקסט, משום שהממשלה בחרה, בצדק לדעתי, שלא לשתף פעולה בהליך המושחת הזה, ולא לצייד את השופטים בנימוקים שאותם יוכלו לדחות. ההליך להדחת היועמ"שית, שבוטל בהחלטה לפני כחודשיים, מחייב התייעצות עם ועדת טוהר המידות שהרכבה נקבע על ידי ממשלת אהוד ברק לפני 25 שנה. ניתוח הרכב הוועדה מוליד את המסקנה שייתכן בהחלט שרוב חבריה ייעצו לממשלה שהיא רשאית להדיח את מיארה. לכן, ניתן להניח, כתבו השופטים בהחלטתם הנ"ל: "לא הוצגו לפנינו בשלב זה טעמים המצדיקים סטייה מהחלטה 2274", היא ההחלטה של ממשלת ברק.
בעבור שופטי השמאל, אין שום טעם שיכול להצדיק את העברתו מהשלטון של אהוד ברק, גם 25 שנה אחרי שהציבור הדיח אותו אגב נהרות הדם של אינתיפאדת אל אקצא. בעבור השופטים השמרנים, המשפט הזה מהווה עיוות רעיוני: אם ניתן להדיח את היועמ"שית בדרך המלך, למה לטלטל את הספינה? למה לאתגר את התוקף המשפטי של המהלך באמצעות שינוי ועדה שקיימת כבר רבע מאה?
צורת החשיבה הזאת מערבבת בין שמרנות משפטית, המשימה שהציבור הטיל על סולברג, שטיין, מינץ ושות', לבין שמרנות פוליטית. שמרנות משפטית היא פשוט לקיים את החוק, להיצמד ללשונו הברורה ולא להתחכם באמצעות ביטויים כמו פרשנות יצירתית, שיטתנו המשפטית, ועקרונות היסוד של הדין המינהלי. שמרנות משפטית היא לקבוע שאם החוק מסמיך את הממשלה לקבוע את דרכי המינוי וההדחה של היועמ"שית, אזי כל החלטה מהסוג הזה היא חוקית, אלא אם התקבלה ממניעים פסולים, כמו שוחד או שחיתות.
אולי יעניין אתכם
שמרנות פוליטית היא הנטייה שלא לעשות פניות חדות בשלטון, לא להחריב מבנים שלטוניים ותיקים, אלא לאפשר למערכת לצמוח אורגנית, תוך תיקונים קלים כשמתעורר צורך. צורת חשיבה זו, שאני דוגל בה ואני מניח שגם רוב קוראיי, היא פוליטית. לא משפטית. שופט שנותן לשמרנות מן הסוג הזה להנחותו בהחלטותיו, תוך עמעום תוקפו המחייב של חוק החירות, הוא לא שופט שמרן. הוא אקטיביסט. ובפליק פלאק מוטנטי מעורר רחמים, שופטי העליון ה"שמרנים" מתנערים משמרנותם המשפטית, מאמצים שמרנות פוליטית, כדי להנציח את שלטונו של השמאל המהפכני והחתרני.
בבסיס דרישתם של השופטים שיוצגו בפניהם "טעמים המצדיקים סטייה" מהשיטה הקיימת, מסתתרת ההנחה הכוזבת שהממשלה צריכה להצדיק את עצמה בפני שופטים, כשהיא פועלת במסגרת החוק. טוב עשתה הממשלה שהחרימה את ההליך המופקר הזה, אבל כאן מעל דפי העיתון, ומחוץ להליך, נסביר את הטעם ונצדיק את המהלך לא רק משפטית אלא גם רעיונית.
קשה להתווכח עם הצורך הדחוף של הממשלה להדיח את היועמ"שית, ועם החבלות שמיארה גורמת לממשלת ישראל ולמדינת ישראל בהתנהלותה החתרנית. ממשלת ברק הניחה מוקשים בפני ממשלות שיבקשו להדיח יועצים משפטיים. ההחלטה הזאת התקבלה על בסיס רציונל מסוים: היועץ המשפטי הוא שומר סף. אחד מתפקידיו הוא פיקוח על התנהלותה של הממשלה על פי חוק, והוא לא יוכל למלא תפקיד זה כאשר חרב ההדחה מרחפת מעליו לפי גחמות השרים. ממשלת אהוד ברק הייתה סוברנית לקבל את ההחלטה הזאת ולאמץ את מיתוס "שומרי הסף" שבבסיסה. בעשותה זאת אימצה ממשלת אהוד ברק את העיקרון שהתווה אהרן ברק בפסק הדין בעניין דרעי ופנחסי, שלפיו היועץ המשפטי הוא הפרשן המוסמך של החוק בפני הממשלה. ההחלטה הזאת אימצה המלצות של ועדת שמגר, שכונסה בעקבות פרשת בר־און-חברון, שסומנה כניצול לרעה, למטרות שחיתות, של סמכות הממשלה למנות יועמ"שים. כדי להתגונן מהסמכות הזאת על ממשלות ישראל להגביל את חירותן להדיח יועצים משפטיים.
אלא שמאז ימי רוני בראון זרמו הרבה מים בנחל האסי, ומשקולת השחיתות עברה מצוואריהם של הפוליטיקאים, לשכמותיהם של יועצים משפטיים ושופטים. בעבר הציבור נחרד משחיתותם של נבחרי ציבור, היום הציבור מבקש להתגונן מפני שחיתות ותאוות שלטון של שופטים ופקידים. כשם שממשלת ברק הייתה סוברנית לתת מזור לצורך הציבורי שהיה תקף אז, כך הממשלה הנבחרת של היום רשאית לתת מענה לצורך הציבורי הבוער כעת.
אלא שהמענה הזה בא על חשבונם של השופטים, ובמפגן מצמית של משוא פנים וחוסר מודעות, השופטים קושרים לשלטונם חסר הבסיס החוקי כתרים של טוהר מידות. נעם סולברג ומחנה השופטים השמרנים החמיצו הזדמנות היסטורית להוכיח שהמערכת הנוכחית ניתנת לתיקון, ללא שידוד מערכות. תקוות הימין נכזבה. משימתה של הכנסת הבאה היא לבנות מחדש את מערכת המשפט הישראלית, ולהבטיח שהשיפוט המינהלי יופקד בידיהם של שופטים שמתמנים בדרך דמוקרטית ומכירים בכפיפותם המלאה והבלתי מתפשרת לחוק הכתוב. גם דרך הפשרות וניסיונות ההסכמה נכשלו, לא רק בגלל רפיונם של נציגינו הנוכחיים, אלא בעיקר משום שהשמאל ניצל לרעה כל ניסיון להגיע עימו להסכמות, והסכים להסכים רק ל"פשרות" שמותירות בידיו את מלוא השלטון. סיסמת הבחירות של גוש הימין בכנסת הבאה חייבת להיות: "הפעם הולכים עד הסוף". לו יהי.
***