גלגל המזל

כולם מכירים את הרגע הזה שאתה פותח את המקרר ואתה רואה שנגמר החלב, וצריך לקפוץ לסופרמרקט כדי לקנות חלב, ואז לפני כן אתה מסתכל בדף סידור העבודה במכולת כדי לראות מי עובדת במשמרת הבוקר כקופאית. גם כולנו מכירים את הרגע הזה שאתה רוצה לקבוע חופשה משפחתית, ורגע לפני שאתה סוגר סופית – אתה בודק עם החבר שלך מאל־על מי יהיה הטייס וטייס המשנה (או הטייסת וטייסת המשנה, תנוחו) בטיסה 5113LY. מה, לא? אנשים לא באמת בודקים מי הקופאית או מי הטייס לפני שהם קונים חלב ועולים על המטוס?

ובכן, ברור שלא. למי אכפת אם חנה, חיה, חוה או חנין (או חנן!) נמצאת בקופה ומעבירה את קרטון החלב שאתה רוצה לקנות? לאף אחד. וכל עוד אתה לא חושד שהצוות האווירי מורכב ממחבלים או מאנשים שלמדו טיסה אצל הסנדלר השכונתי – מה אכפת לי מה השם שלהם?

משפטנינו הקדמונים רצו שאותו עיקרון בדיוק יתקיים גם במשפט הישראלי. למעשה, השורש של העניין מצוי כבר בתורה: "לא תתגודדו", וכפי שפירשו לנו חז"ל: "לא תעשו אגודות אגודות", וכדברי הרמב"ם: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות".

כאמור, גם החוק הישראלי הקפיד על כך. לכן פסיקה של בית המשפט העליון מחייבת את הערכאות שמתחתיה. כך קובע חוק יסוד השפיטה: "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". כך דאג המחוקק שהתוצאה לא תהיה תלויה בשאלה האם הגשת את התביעה בבית משפט השלום באילת או בנצרת. אבל כיצד מתמודדים עם העובדה שבית המשפט העליון אינו מחויב לתקדימים של עצמו? כלומר, מטרת המחוקק הייתה למנוע קיפאון של עולם המשפט, שבמסגרתו כל שופט יהיה מחויב להלכה שנפסקה לפני 60 ו־70 שנה. אבל איך מונעים את אי הוודאות בתוך בית המשפט העליון עצמו?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

המשנה לנשיאת העליון לשעבר, השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין, הרבה לצטט את הביטוי שבית המשפט העליון הוא "בית משפט" ולא "בית שופטים". כלומר, שופט צריך לנהוג באופן ממלכתי שמכבד את העובדה שעמדתו נדחתה על ידי חבריו בבית המשפט העליון, ולא לחזור שוב ושוב על עמדתו, כאשר הרכב השופטים ישב על המדוכה והכריע בניגוד לעמדתו. אחרת, הגשת ערעור לבית המשפט העליון או הגשת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ יהיו כמו מילוי כרטיס לוטו, ואתה תצטרך לקוות שתיפול על השופט הנכון, בדיוק כמו שממלאי כרטיסי הלוטו מקווים שהם בחרו במספרים הנכונים.

אבל הפתרון הזה לא הרמטי. לזהות היושב על כס השיפוט יש תמיד השפעה. בישראל יש שיח רב מאוד על סוגיית ניתוב התיקים לשופט פלוני או אלמוני. עורכי דין יעדיפו לעיתים למצוא תירוץ פרוצדורלי שיאפשר להם, לדוגמה, להגיש תביעה נזיקית בבית המשפט המחוזי בנצרת או בחיפה על פני תל אביב, כי הם חוששים משופט פלוני או אלמוני. אנשים מתאמצים להגיש עתירה בענייני הסתננות והגירה דווקא לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי הם יודעים שהשופטת שדנה בתיקים הללו היא בעלת גישה פרוגרסיבית מאוד בנושאים אלה. הם (בשיתוף פעולה עם השופטת עצמה) יעקפו ויכופפו את כללי הסמכות המקומית, כדי שההליך יתברר דווקא בתל אביב. פעמים רבות מאוד אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של ההליך ברגע שמגלים לאיזה שופט נותב התיק. זה מצב רע, זה פוגע באמון הציבור, זה פוגע בעוד הרבה דברים. אבל זה המצב.

רק שופטים מצוינים

בבית המשפט העליון המצב מורכב יותר. כל ערעור וכל עתירה מגיעים לשופט התורן שקובע כיצד יש לנהוג בתיק בשלביו המוקדמים – האם להעבירו להרכב, האם לבקש תגובה, כמה זמן לקצוב לתגובה, האם להוציא צו ארעי וכו'. חלק משמעותי מאוד בהליך נקבע למעשה כבר בשלביו המוקדמים. עד לפני כמה שנים, בית המשפט העליון היה שומר בחשאיות את זהות השופט התורן. סידור העבודה לא היה מתפרסם מראש לציבור.

החשאיות הייתה כמובן מוגבלת למדי, מכיוון שזה לא היה קשה במיוחד לגלות מי השופט התורן באותו יום (פשוט היה צריך לחכות שההחלטות מאותו יום יתחילו להתפרסם), אך לא היה ניתן לדעת מי יהיו השופטים התורנים בימים אחרים בשבוע ובשאר ימי החודש. לא היה ניתן לדעת, אלא אם היו לך קשרים בבית המשפט העליון ובלשכות השונות והמידע הזה היה מודלף לך. כאמור, מדיניות העמימות הופסקה (ועל כך יש לברך) וכיום ניתן לדעת מראש שהשופט יחיאל כשר יהיה שופט תורן עד סוף השבוע, ואחריו בשבוע הבא תהיה רות רונן, ובעוד שבועיים דוד מינץ וכו'. שקיפות מבורכת.

אם בעבר היית צריך להפעיל קשרים כדי לגלות אם כדאי להמתין עם הגשת הערעור או הגשת העתירה לשבוע מסוים – היום הכול שקוף ואתה יכול לכלכל את צעדיך כשהמידע נגיש לכול. אבל כשחושבים על זה, כל הסיטואציה הזאת רעה ונוראה. למה בכלל שיעניין אותי מי השופט התורן?

בפרשת השבוע שעבר קראנו את הציווי: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". אם המשפט הוא משפט צדק, ואם הפסיקה מבוססת על החוק – מה אכפת לי אם ידון בתיק חאלד כבוב או נעם סולברג? יצחק עמית או יוסף אלרון? דוד מינץ או רות רונן? הפרסום הפומבי של השופטים התורנים הוא מהלך מבורך אך הוא חושף את הסוד הגלוי: זה מאוד משנה מה זהות השופט שדן בתיק. כולם, או רובם, שופטים על פי החוק ועל פי עובדות המקרה, אבל הפרשנות לחוק והפרשנות לעובדות נעשות באמצעות התיווך של השופט שהוא תבנית נוף מולדתו.

לקראת סוף השנה הראשונה לכהונת הממשלה הנוכחית, צפה ועלתה הדרישה למנות שופטים לבית המשפט העליון. השופטת דפנה ברק־ארז, אשר חברה בוועדה לבחירת שופטים, התבטאה באופן שאני לא יודע אם להגדיר אותו כחוסר מודעות קיצונית או כחוסר יושרה קיצונית. כאשר יושב ראש הוועדה יריב לוין וחברת הוועדה אורית סטרוק דיברו על הצורך בשופטים שמרנים, היא אמרה: "אותנו לא מעניין בכלל, שמרנים או ליברלים. אנחנו רוצים שופטים מצוינים". אם היא סתם ניסתה לרמות את לוין וסטרוק – נו מילא, זה פשוט ניסיון מביך ומופרך. אבל אם היא באמת מאמינה בקשקוש הזה – אין לי מילים.

בממשלה הקודמת מונו ארבעה שופטים: כנפי־שטייניץ, כבוב, רונן וכשר. הדיל היה שמרנים תמורת פרוגרסיבים, ושמשבצת הערבי תהיה על חשבון האגף הפרוגרסיבי. כמובן, השרים וחברי הכנסת החברים בוועדה רצו למנות אנשים שמזוהים עם השקפת עולמם הערכית והפוליטית. אבל זו לא הייתה רק נחלת הפוליטיקאים, גם השופטים רצו אותו דבר. בתמורה לשופט פלוני, השר סער היה צריך לוותר לנשיאה חיות ולהסכים לשופט אלמוני. כך התנהל כל הדיל. סער ושקד רצו שופטים (יחסית, דגש על יחסית) שמרנים, בעוד שחיות דרשה להכניס שופטים מן האגף השני. כך התבצע לו הדיל. כך היה בממשלה הקודמת, כך היה גם בממשלה שקדמה לה וכן הלאה.

הטענה של ברק־ארז שאת השופטים בכלל לא מעניין התיוג של שופט כשמרן או כפרוגרסיבי, היא שקר מביך. אבל האמת שיש דרך לבדוק זאת. עכשיו צריך למנות ארבעה שופטים. יריב לוין יכול להציע את רם וינוגרד, סיגל יעקבי, אבי לוי וחגי ויניצקי – ולראות האם ברק־ארז תגיד: "אה, וואי, אילו שופטים. ארבעה מצוינים. בואו נמנה אותם". להערכתי המושכלת זו לא תהיה התשובה.

למזלה של ברק־ארז, כל השאלה הזאת תישאר היפותטית, מכיוון שיריב לוין ממשיך ללכת עם הראש בקיר ומסרב למנות שופטים לבית המשפט העליון. על גישתו הכושלת של לוין כתבתי כאן לפחות שבע או שמונה פעמים ולא אחזור על כך, כי פשוט אין טעם. מי שחושב שלוין מביא הישגים עם השיטה שלו, כנראה כבר לא ישנה את דעתו.

הגורל נקבע מראש

על כל פנים, נחזור לענייננו. בית המשפט העליון הוא לחלוטין "בית שופטים", גם אם מסרבים להכיר בכך רשמית. קחו לדוגמה את העתירה נגד החוק שמשנה את הרכב הוועדה שממנה את נציב תלונות הציבור על שופטים. העתירה הגיעה לשופט התורן יוסף אלרון. בלי לקבוע שום הלכה חדשה או פרשנות משפטית מעניינת ומחודשת, הוא קבע את גורלה. הכיצד? הוא פשוט סירב להוציא צו ביניים המקפיא את כניסת החוק לתוקף. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, הייתה בטוחה ששופטי בג"ץ יוציאו צו שמקפיא את כניסת החוק לתוקף. זה לא קרה. אלרון התבקש לעשות זאת שוב ושוב – והוא שוב ושוב נמנע מכך. בינתיים מונה השופט בדימוס אשר קולה לנציב, למורת רוחם של היועמ"שית בהרב־מיארה ונשיא העליון עמית. העתירה איבדה ממשמעותה המעשית, וכעת נדונה בפני עמית, סולברג וברק־ארז רק על ההיבטים החוקתיים שלה, אך מינויו של קולה – שנבחר על סמך החוק שכעת דנים בחוקתיותו – הפך לעובדה מוגמרת. כלומר, תם הטקס.

אותה תופעה קרתה שוב השבוע. לפני שלושה וחצי חודשים הוגשה עתירה בהולה ודחופה על ידי שורת ארגוני שמאל קיצוני, שמעדיפים לכנות את עצמם "ארגוני זכויות אדם". ב־18.5 הם עתרו לבג"ץ בדרישה כי "יורה לראש הממשלה, לשר הביטחון ולממשלת ישראל לפתוח באופן מיידי את המעברים לרצועת עזה, ולפעול לנקיטת כל האמצעים הדרושים והאפקטיביים להבטחת אספקה סדירה ובהיקף רחב של סיוע הומניטרי דחוף עבור כלל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה".

כזכור, החל מחודש מרץ נחסמו כמעט כליל המעברים והופסקה הכנסת הסיוע ההומניטרי, לאחר שהסתיימה הפסקת האש ועסקת החטופים לא המשיכה לשלב הבא. העותרים טענו שהעובדה שבמשך חודשיים וחצי לא נכנס לרצועה סיוע הומניטרי הביאה את תושבי עזה לסכנת רעב קיצונית, ושמדיניות ישראל מהווה פגיעה חמורה בכללי המשפט הבין־לאומי. הם קיוו שבג"ץ ימהר להתערב. בפועל, במשך שלושה וחצי חודשים הם אומנם המשיכו שוב ושוב להגיש בקשות, אך מכיוון שהעתירה נחתה מלכתחילה אצל השופט יוסף אלרון, הוא פשוט חסם את כל הבקשות ולא נעתר להן. הוא אִפשר לממשלה לדחות את הגשת התגובה שוב ושוב ושוב, ולמעשה החליט בלי להחליט רשמית – שהעתירה הזאת כלל לא תידון. מן הסתם, גישתו היא שביקורת שיפוטית על מהלכי מלחמה בזמן המלחמה היא משהו שאין לאפשר אותו. וכך, בדרך פרוצדורלית וטכנית, אלרון למעשה קבע את גורל העתירה לשבט.

באמצע השבוע הודיעו העותרים כי הם מבקשים למחוק את העתירה "הדורשת כי מדינת ישראל תשים קץ להרעבת תושבות ותושבי רצועת עזה ותבטיח מעבר מיידי של סיוע הומניטרי מספק". לדבריהם הם "נאלצו לנקוט בצעד חריג זה לאחר שהובהר להם כי לא מתקיימת כל ביקורת שיפוטית על פשעים שמבצעת המדינה, אף כי אלו הובילו למצב של רעב המוני בצפון הרצועה והידרדרות לרעב ביתר האזורים. בעוד שישראל טענה בפני בית הדין הבין־לאומי לצדק (ICJ) כי דלתותיו של בג"ץ פתוחות בפני מי שמבקש לאתגר את פעולותיה – בפועל, העתירה שוכבת כאבן שאין לה הופכין והמדינה לא נדרשת לספק דין וחשבון על התנהלותה". עוד הם טענו כי "העותרים לא מוצאים טעם להמשיך ולנהל הליך חסר תוחלת, אשר תועלת צומחת ממנו רק למדינה: היא ממשיכה להפעיל כוח לא מרוסן, להרעיב חפים מפשע ולמנוע מהם סיוע הומניטרי מציל חיים, וכלפי חוץ רוחצת בניקיון כפיה".

כדי להמחיש את הפער, אני ממליץ לקוראים לבדוק כיצד טופלה העתירה הקודמת על הסיוע ההומניטרי (כאשר המצב ההומניטרי בעזה היה טוב יותר לאין שיעור!). העתירה הוגשה ב־18.3.24, ותוך שלושה ימים בלבד נקבע שהיא תועבר לדיון בפני הרכב, שאכן התקיים בתוך שלושה שבועות מאז הגשת העתירה. בסך הכול התקיימו לא פחות מחמישה דיונים על העתירה הקודמת. בעתירה הנוכחית, הכול נחסם אצל השופט אלרון כבר בדלת הכניסה. מה ההבדל? הרי ברור שמבחינה מציאותית, בחודש מאי ויוני 2025 המצב ההומניטרי ברצועה היה הרבה יותר קשה מאשר במרץ ואפריל 2024, והמדיניות של ישראל הייתה נוקשה לאין שיעור בנוגע לסיוע. אז מה השתנה? זהות השופט התורן השתנתה. בהתחלה זה היה השופט יחיאל כשר. הפעם זה היה השופט יוסף אלרון. זה כל הסיפור.

לתגובות:

[email protected]

***