עומד היה נפתלי במקום שקנתה לו אשתו בבית הכנסת ביום הכיפורים, ומהרהר בינו לבינו: אילו היה רבי אמנון ממגנצא קם לתחייה ושומע מה עשה שליח הציבור ל״ונתנה תוקף״ שלו, ודאי היה מת שוב מחמת הצער. כיוון שלא קם רבי אמנון לתחייה, נשא נפתלי את הצער לבדו. כשהיה הוא, נפתלי, שליח הציבור, היה רואה לנגד עיניו את רבי אמנון מיוסר, אצבעותיו קטומות, קדושת השם אלוקיו תקועה כתקיעה גדולה בתוך ליבו ובפיו קדושת היום. אלא ששליח הציבור שהביאו במקומו אינו מכיר בצערו של רבי אמנון ואינו משים על ליבו את גודל קדושת היום. רק את השעון המתקתק שתלו הגבאים לימין ארון הקודש הוא רואה, וכמו גמר אומר בליבו להשיג את מחוגי השעון במרוצת תפילתו.
מה לו, לנפתלי, שבכל שנה מפגיע בעד הציבור לפני ה׳ אלוקיו, שבעיצומו של יום שבא לכפר הוא מביט כך בעין רעה על שליח ציבור שכלל אינו מכיר? אין לו לנפתלי להלין על עצמו כי אם על הגבאים. הרי כך במפורש אמרו לו גבאי בית הכנסת כשבאו אל ביתו מיד עם צאת צום גדליה, וגזרו עליו שביום כיפור שוב לא יעבור לפני התיבה כשם שעשה כל אותן שנים. הסבירו לו שסיים מאוחר מדי את מוסף של ראש השנה, שבכל בתי הכנסת הקדימו לאכול שעה לפניהם, ורק הם עמדו שעה ארוכה בתפילה וכבר דאגו למטעמים שהניחו על הפלטה שמא יצטמקו ורע להם. אמרו לו שכבר כמה שנים שהוא, נפתלי, מאריך עליהם את השעה, ומחמת כבוד שרוחשים לו שתקו את צערם, אלא שכבר קצה נפשו של הציבור במנגינות הישנות שנולדו בחוצה לארץ ואורכן כאורך הגלות שנסתם קצה. לחשו על אוזניו שהצעירים כבר אינם באים לבית הכנסת ושמנגינה שליהטה אש בלב ההורים כבר איננה מקובלת על לב הילדים. התנצלו שאין להם ברירה אלא להביא שליח ציבור שיהיה יפה בעיני הציבור, שיקצר במקום שבו היה נפתלי מאריך, שיקפץ על הגבעות וידלג על ההרים.
לא הועיל לו שהציע לצרף מן הצעירים למקהלה שתעמוד לימינו ולשמאלו, גם לא הקשיבו כשהסכים לוותר על קטע החזנות ב״היה עם פיפיות שלוחי עמך״ ומיד להתחיל בשירת המילים. אפילו לא נכנסו דבריו באוזניהם כשאמר להם שבין כך ובין כך אין אוכל על הפלטה ביום כיפור ואין מטעמים לחוס עליהם. בתחילה לא הבין איך אין דבריו נשמעים, אחר כך פלט אחד הגבאים שכבר סיכמו עם חזן מבחוץ שיבוא בתשלום ליום הכיפורים. עוד לא התאושש מן המכה שניחתה עליו, הוסיף הגבאי השני שאם יעלה הדבר יפה אולי יאות שליח הציבור לעבור לפני התיבה גם בשני ימים של ראש השנה לשנה הבאה. עוד זה מדבר וגבאי שלישי הגיש לו מתנה עטופה יפה יפה, בבחינת מה שנצטוו סנהדרין במי שנגזרו עליו אחת מארבע מיתות בית דין, שבוררין לו מיתה יפה.
באותה שעה לא חפץ במתנה ולא חפץ שיעמדו בביתו ויתקיימו לפניו אפילו שעה אחת, בוודאי לא חפץ שתיכנס זהבה, רעייתו, ותציע להם תה וקפה עם עוגיות שאפתה לראש השנה והותירו מהם לשבירת צום גדליה ולהמתקת עשרת ימי תשובה. אילו היו פיו וליבו שווים כבר היה מסלק אותם מעל פניו, אבל בבית הוריו שבו למד את התפילה, למד כיצד נוהגים בדרך ארץ אף עם הבריות שיש בליבך עליהן, ובכללן זה עם הגבאים הללו שביקשו להחריב מסורת של שנים ומנגינה של דורות, וציערו אותו יותר מחמש התעניות של כיפור עוד בטרם קידש היום. וכמו לא די לו שבישרוהו שאינם חפצים בו עוד, ולא די לו שנאנס לחייך אליהם מחמת הנימוס כשהגישו לו את המתנה, עוד הפצירו בו לפתוח אותה לנגד עיניהם, ולומר בשפתי חלקות כמה נאה המחזור שרכשו לו, אילו אותיות מאירות עיניים יש לו, איזו כריכת עור משובחת, וכמה נאה שחרטו את שמו באותיות של זהב על הכריכה.
אולי יעניין אתכם
אם אמת הוא מבקש לומר, הרי שכבר בתחילה, כשנכנסו אל ביתו, הבחין במתנה העטופה וחמד לדעת מה יש בתוכה. סבור היה שבאים להודות לו על שני ימים של ראש השנה שנתן בהם את קולו לשמיים בבכייה ובתחנונים בעבור כל הקהל הקדוש הזה. עכשיו כבר ידע שאין זו מנחת תודה כי אם קורבן חטאת לכפר בעדם. לצד שמו על הכריכה הוסיפו ״רֶבּ״ וכך כתבו: ״ר׳ נפתלי אלתר״. אולי עשו כן לשם כבוד, אולי לשם חנופה, יהיה איך שיהיה, נפתלי לא התכבד ולא הוחנף, שהרי מעולם לא היה רָב ואפילו לא רֶבּ, ובנוהג שבעולם אדם שאיננו רב זוכה לתואר רֶבּ רק במודעות האבל המבשרות שאין לעולם עוד תועלת ממנו. והינה הוא רֶבּ בטרם עת.
גם כך, מאז פרש לגמלאות מרגיש עצמו ככלי אין חפץ בו. אמת, אשתו זהבה פרשה גם היא כמה שנים לפניו, ואמת שהבטיחו לעצמם להשלים בימי הגמלאות את כל אותן שעות שגזלה מהן העבודה, אבל תכנונים לחוד וזהבה לחוד – כל היום היא מתרוצצת מהתנדבות להתנדבות ומנכד לנכד, ויותר משעשתה בימיה כגננת, עושה עכשיו. נפתלי, מאז עזב את תפקידו במחלקת כוח אדם של המתנ״ס לא מוצא תעסוקה לעצמו. חשב להצטרף להתנדבות שלה, אמרה לו שרק נשים מתנדבות שם. הציע שיסיע אותה הלוך וחזור, אמרה שיותר פשוט לה לנסוע לבד. גם כשהציע לשלומי, הבכור שלהם, לבנות שניהם יחד בית עץ לנכדים, אמר לו: ״מה פתאום, אבא, למה שתטרח, רק תזמין את החומרים, אני כבר אסתדר לבד״. נפתלי לא אמר לו שאם במתנ״ס מסתדרים לבד ושלומי מסתדר לבד וגם זהבה מסתדרת לבד – הרי שהוא נותר לגמרי לבד. בשביל מה יקום בבוקר לעולם שאין צריך לו ומסתדר בלעדיו? זהבה הרגישה במחשבותיו ואמרה לו: ״קהילה גדולה של מאתיים איש לא יכולה להסתדר בלעדיך״, וניחם עצמו בהכנות לתפילה שכבר מוכן אליה מעל שלושים שנה. עכשיו באו אצלו הגבאים והסבירו שגם הם מסתדרים לבד.
אלמלא זהבה אשתו כלל לא היה מגיע לבית הכנסת – אם הם אינם חפצים בו הרי שאף הוא איננו חפץ בהם. אבל זהבה הקדימה והלכה מעצמה, ושילמה ממון הרבה בעבור כיסא לימים נוראים בשבילו וכיסא בשבילה. וכיוון שהוציאה מה שהוציאה לא רצה לצער אותה והתיישב במקומו, סמוך אל מקומה, רק הכותל הדרומי הנמוך של בית כנסת ובד תחרה של מחיצה שבין העזרות מפרידים ביניהם.
בפסוקי דזמרה ובשחרית של כיפור עוד הייתה דעתו מיושבת עליו, שבין כך ובין כך גם בימים שהיה משמש בקודש לא היה עובר לפני התיבה אלא במוסף. משירד שליח הציבור של מוסף לפני התיבה, התחיל השטן מרקד בתוכו. ״הנני העני ממעש״, באמת היה עני ממעש, וכשביקש שליח הציבור ״וקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל״ היה דומה בעיני נפתלי כאחד הצבועים, שאם זקן ורגיל הוא מבקש, הרי נפתלי כאן ועוד כוחו במותניו, ואם להרעים בקולו הוא מבקש ולרוקן את קופת הציבור, לפחות ידקדק במנגינה היוצאת מבין שפתיו. הרגיש נפתלי בשטן המרקד בו והיה תמה, שכבר אמרו חז״ל שיום אחד בעולם שאין בו שטן, זהו יום הכיפורים, והנה אין שטן בעולם כלל, אבל בליבו של נפתלי יש ויש.
בתפילת לחש שוב נחה דעתו והיה אומר תפילתו מתון מתון, אפילו יותר מבשנים שעברו, שפעמים שהיה עול של שליחות ציבור מערבב את דעתו. עכשיו משהוסר העול הרי תפילת יחיד היא תפילת יחיד, והתחיל מייחד ייחודים. משהתחיל בווידוי ״על חטא שחטאנו״ שוב נטרפה דעתו עליו, שכל וידוי ווידוי שאמר הזכיר לו את צערו ומעשה הגבאים שעשו בו. כשהיה אומר ״על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע״ הרהר בכל אותם דיבורים שבוודאי היו מדברים בו ובתפילותיו מאחורי גבו עד שנמנו וגמרו לסלקו, וכשאמר ״על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים״, חשב איך מתפללים עכשיו הגבאים בנחת כאילו לא עשו דבר ואין יודעים בצערו. כל כמה שניסה לשכך חמתו מחמת קדושת היום לא עלה בידו. כשאמר ״על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה״, הסכים שחטא זה אין עליהם, שהרי הודו שבחרו בשליח ציבור קל רגליים וקל דעת, על פניו, וכך ממש עשו – יותר משמביט שליח הציבור שלהם במחזור, מביט בשעון.
״ונתנה תוקף קדושת היום״ היה באמת נורא ואיום, וב״מלאכים ייחפזון״ לא נשמע משק כנפי מלאכים בבית הכנסת כפי שנשמע בכל אותן שנים שבהן באו מלאכים לשמוע את תפילתו שלו. כששמע ״כי לא יזכו בעיניך בדין״ במנגינה שיש בה כדי להרדים מקיצים, כבר עלה צערו על גדותיו. את ״מי יחיה ומי ימות״ אמר שליח הציבור שבחרו להם כאילו לא מונחים חיי אדם על כף המאזניים, וכשאמר ״מי בקיצו ומי לא בקיצו״ כמו לא ידע שבשעה זאת ממש נקבעים גורלות ונחתכים חיים. ״על המדינות בו ייאמר איזו לרעב ואיזו לשובע, איזו לחרב ואיזו לשלום״ וכבר טעמנו טעמה של חרב מצפון וחרב מדרום, ודומה שאין הדבר נוגע לחזן הזה כלל.
את המנגינה שניגן נפתלי למעלה משלושים שנה בבית הכנסת הזה לפני ארון הקודש בוודאי לא הכיר שליח הציבור ולא ידע, והמיר במנגינה תפֵלה. אילו היה יודע, לא היה מעז לשנות אותה. זו מנגינה שבה היה הסבא שלו, נפתלי אלתר גם הוא, מחלה את פני מלכו של עולם לפני השואה הארורה. אבא שלו שמע אותה בפעם האחרונה כשעמדו בתור לפני הצורר שהחליט במחי יד מי יחיה ומי ימות, מי לימין ומי לשמאל. שמא יעלה על דעתו של מאן דהו שבשר ודם הוא שחורץ גורלות, התחיל הסבא לפזם בשקט, ״מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש״, ונמשכו אחריו כל שעמדו סביבותיו. את סבא שלחו לאש, את אבא לחיים, וכל חייו היה מקפיד אבא על כל תג ותג במנגינה שלהם. כל עוד המנגינה של סבא התהלכה בין כותלי בית הכנסת בימים נוראים, עוד המשיכו שפתותיהם של אבא וסבא זכרם לברכה לנגן מהיכן שהם, כיוון שהחליף שליח הציבור החדש את המנגינה של סבא באחרת, היה חושש נפתלי שבאותה שעה נגזרה עליהם מיתה בשנית.
כיוון שכך התחיל לפזם לעצמו בלחש ״כי לא תחפוץ במות המת״. כיוון ששמעה זהבה ממקומה הסמוך לו בעזרת הנשים, התחילה לפזם גם היא, כיוון שפיזמה היא פיזמו חברותיה, שכבר למעלה משלושים שנה אין הן יודעות את תוקף קדושת היום בלי המנגינה של נפתלי. כיוון ששמע אותן שרות הגביר נפתלי את קולו למעלה ממקומו, כיוון שנשמע קולו התחילו לפזם גם בעזרת הגברים. שמעו הגבאים וביקשו לשתקו. כיוון ששמע שליח הציבור כך פסק ממנגינתו שלו וסימן ביד אחת לגבאים שיפה בעיניו מנגינתו של נפתלי ואין להשתיקה, וביד השנייה סימן לנפתלי להגביר את קולו, והיה קולו הולך וחזק ושפתותיו של סבא נפתלי עונות לו משמיים בקול. שירה יפה כזאת לא הייתה בבית הכנסת אפילו בראש השנה.
הכיר נפתלי בשליח הציבור החדש שליבו טוב אליו, וכבר לא הייתה עינו צרה בו, מכאן ואילך הפסיק השטן לרקד בתוכו, ומנגינה אחת או שתיים שניגן שליח הציבור החדש נכנסו באוזניו של נפתלי ועוררו את ליבו. בסוף התפילה הלך אצל שליח הציבור ואמר לו ״יישר כוחך״, אמר לו שליח הציבור: ״יותר ממה שעשיתי אני בתפילתי עשית אתה בתפילתך״.
בתפילת נעילה כבר נפתח ליבו כפתחו של אולם, והייתה התפילה יוצאת מליבו מתון מתון, ויפה הייתה בעיניו שעה אחת של קורת רוח בתפילה ממקומו, כאחד מן הקהל, יותר מכל תפילות שעשה כשליח ציבור.
***