העיסוק היומיומי שלנו בתפקוד הלקוי של מערכת המשפט הארצית מעמיד אותנו שנה אחר שנה מול הדין האלוקי שבו נעמוד כולנו בין כסה לעשור. כמעט בכל תחום אנחנו מבקשים ללמוד ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. תחום המשפט הוא חריג בולט לכך. אני לא יכול לחשוב על עוד תחום ביהדות שבו קיים פער כל כך גדול, קוטבי למעשה, בין הציווי הדתי לאדם לבין ההתנהגות המיוחסת לקב"ה. אל מול "ודל לא תהדר בריבו", אנו סומכים על "אבי יתומים ודיין אלמנות".
אנחנו עומדים לדין מול "אבינו מלכנו", ומצפים שאת מידת הדין שלו נפגוש כמו שילד פוגש את מידת הדין של אביו, עטופה ברחמים, במשוא פנים בלתי מתנצל. הסיבה שלעולם לא נרשה שבהליך משפטי ארצי שופט היושב בדין ישפוט את בנו, היא כי מאב מצופה לפעול כלפי ילדיו במשוא פנים. ולמשוא הפנים הזה אנו מייחלים ב"אבינו מלכנו", וביום הדין כולו. את מידת החסד, לעומת זאת, אנו מצפים לפגוש כנתין המצפה לחסדי מלכו: לאבא יש משכנתה ומינוס בבנק, למלך יש את אוצר המדינה כולו להרעיף עלינו מטובו.
כל אדם הזוכה לכבוד לשפוט בסכסוך בין שני בני אדם שכלל אינם קשורים אליו, מרגיש קצת כמו אלוקים. שלוש פעמים התורה מכנה בית דין של מטה "אלוהים": "והגישו אדוניו אל האלוהים" – בעל העבד נדרש לבית הדין כדי לאשר את בעלותו לעולם על עבדו; "אם לא יימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלוהים" – הקהילה נדרשת לתבונתם נטולת הפניות של הדיינים כדי להכיר בכנות שבועת החשוד בגנבה; "עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו". ואם כך אומרת התורה, כלום יש להתפלא ששופטים החיים בינינו מתבלבלים וחושבים שיש בהם משהו מהאלוקים?
לכן, הציווי האולטימטיבי לאדם היושב בדין הוא לעשות את מלאכתו בענווה. להכיר בכך שהוא לא בורא את הדין, אלא רק מקיימו ומיישמו. זכות היתר גם לברוא את הדין וגם ליישמו שמורה רק למי שבורא לא רק את הדין אלא גם את הצדק המוחלט שאותו הדין שואף להגשים. ובתוך זכות היתר הזאת טמון גם תבלין הרחמים, הזכות לשפוט במשוא פנים גלוי ורצוי, כאב במידת הדין וכמלך במידת הרחמים.
אולי יעניין אתכם
השמאל החילוני במדינת ישראל ניתק עצמו מתפיסת האלוקים כמחולל הצדק. בהשראת מרקס ורוסו נתפסים מורדי קפלן לשגיאה שהאדם הוא מחולל הצדק ובוראו. האדם – לא כיצור בשר ודם, אלא כעיקרון מופשט. אותם אנשים תופסים את הצדק שלהם כצדק מוחלט, ולכן מי שמסתייג ממשובותיהם, מתנגד לעצם הצדק, ולא לתפיסתם הסובייקטיבית את הצדק. מוחלטותו של אלוקים והיותו בלתי מושג מאפשרות לאדם המאמין, ליהודי המאמין, להותיר מרחב גם לדעה הנוגדת. להכיר בענווה בכך שיכול להיות שהצד האחר הוא הצודק.
התנתקות השמאל החילוני מההכרה הזאת היא העומדת לא רק בבסיס המרד והאלימות הצדקנית אלא גם בבסיס עיוות הדין ועינויי הדין; רתימת מערכת המשפט למטרות פוליטיות שהן "הצדק המוחלט", תוך רמיסת ההגבלות שהדין הדתי מטיל על השופט בן האנוש. ממש לפני שנה כתבתי כאן שביסוד מרד השמאל טמונה האמונה הכוזבת שמשמעות המילה "דמוקרטיה" היא מה שהשמאל מסכים לו. הניתוק מאלוקים, ההידבקות בתפיסה שהם הם האלוהים, הם תמצית עזות המצח להפעיל אלימות נגד כל מה ומי שלא מתיישר עם ערכיהם.
עד כמה שזה נוגע ל"על המדינות בו ייאמר", נראה שתפילותינו אשתקד הזיזו משהו בשמיים. מעידים על כך נסראללה, קמלה האריס והגרעין האיראני שהילכו עלינו אימים, החרידו את ליבותינו, והקב"ה בחסדו הזיזם הצידה.
השנה אכוון בתפילותיי מול בית דין של מעלה, שיתקן בעבורנו את בית דין של מטה. שייתן ענווה בליבות היושבים בדין ויושבי הקרנות, ויחדש את ההכרה בלב כולם ש"אלוקים ניצב בעדת א־ל – בקרב אלוהים ישפוט". שהאלוהים, בית הדין של מטה, עושה עבודתו נאמנה רק כשבקרביו ממש ניצב האלוקים.
***