הנחש זחל לתוך ביתו בתקווה שלא למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל הוא כבר איחר מאוד ואשתו חיכתה לו כשהיא חסרת סבלנות.
"נו, איפה היית כל הזמן הזה?" היא שאלה.
"סתם מסתובב… מגלה את העולם החדש", הוא ניסה לערבב אותה. לצערו של הנחש אשתו אומנם נולדה אתמול (כמו רוב הנבראים) אבל היא לא הייתה תמימה עד כדי כך.
"מה עשית הפעם?" היא ירתה מיד.
אולי יעניין אתכם
"אני לא עשיתי כלום, הכול טוב, יש פה קסם של עולם באמת. עצים יפים, חיות מעניינות, אפילו ראיתי חרב מתהפכת. באמת יופי".
"ואתה זוחל כי…?" היא המשיכה לתחקר.
"סתם את יודעת, לרענן קצת את נקודת המבט. לא תאמיני אילו דברים נפלאים נמצאים לנו פה ממש מתחת לאף".
"כן…" היא הנהנה בסקפטיות.
"אגב בלי קשר", הוא המשיך בזהירות, "עניין פעוט, מעכשיו אנחנו הולכים על הגחון".
"מה אמרת?" שאלה אשתו.
"במקום על הרגליים, אנחנו זוחלים על הגחון. אלו ההוראות החדשות מלמעלה. ממש בקטנה, לא צריך לעשות עניין. רק אם אפשר שתצטרפי אליי פה למטה על החול, זה יהיה ממש נהדר".
"טוב, עכשיו אתה תגיד לי בדיוק מה עשית!" אשתו של הנחש הייתה כבר ממש עצבנית.
"אני לא עשיתי כלום, להפך! רק רציתי לעזור. הצעתי לחוה לאכול מפרי עץ הדעת. היא אכלה, נתנה לאדם, ומפה לשם מעכשיו אנחנו הולכים על הבטן".
"נתת לחוה לאכול תפוח מעץ הדעת???" שאלה אשתו של הנחש.
"עקרונית זה לא היה תפוח", הנחש מצא זמן להיתפס לקטנות, "לי זה היה נראה כמו חיטה, אבל שמעתי גם מישהו אומר שזה יותר גפן".
"מה אכפת לי מה זה היה? שיהיה נקטרינה מבחינתי!"
"נקטרינה זה בטוח לא היה, כי טכנית נקטרינה זו הכלאה של זני אפרסק וזה לא קרה עדיין".
"תהיה בשקט!" התרגזה עוד יותר אשתו של הנחש, "איך?! איך מכל החיות אני קיבלתי דווקא אותך?! כולם נבראו הרגע וכבר אתה הכי ערום מכולם. תסביר לי איך זה יכול להיות?!"
הנחש התחיל לענות אבל הבין מיד שאולי עדיף שיפסיק לדבר.
אשתו של הנחש לקחה כמה רגעים לעכל את הסיטואציה החדשה. "אז אתה נתת לחוה לאכול, היא אכלה, ועכשיו אני צריכה ללכת על הגחון".
"כן, אבל אם תחשבי על זה יש בזה צדדים חיוביים מאוד. זה שומר על הסחוס בברכיים וחוסך המון כסף על הנעלה. באמת לדעתי זה כמעט לא עונש, סוג של בונוס אפילו".
אשתו של הנחש לא טרחה להקשיב לו אפילו. "טוב, אני הולכת להתנצל בפניהם".
"זוחלת להתנצל", תיקן אותה הנחש, "ואני ממש חושב שעדיף לתת להם להירגע קודם. ולהתלבש".
"מה להתלבש?"
"עכשיו הם צריכים להיות לבושים, אלה ההוראות החדשות מלמעלה".
"רגע, שאני אבין, כולכם אכלתם מהתפוח-"
"חיטה".
"חיטה, שיהיה. ומה שיצא זה שאני צריכה לזחול על האדמה וחוה מקבלת אקססוריז? נשמע לי לא סביר, אני הולכת לדבר איתם".
"אני ממליץ להימנע", ניסה שוב הנחש.
"שום להימנע, אני לא מוכנה שעל היום הראשון שלנו בעולם כבר נהיה מסוכסכים עם השכנים. להזכירך אדם הוא זה שנתן לנו את השם".
"ליתר דיוק הוא נתן לי שם, לך אני עדיין לא סגור איך קוראים למען האמת", תיקן אותה שוב הנחש.
"נחשה?" ניחשה אשתו.
"לא… זה לא מצלצל טוב", אמר הנחש.
"טוב, אולי אני אשאל אותו לגבי זה על הדרך אחרי שנתפייס", אמרה אשתו של הנחש באופטימיות. היא ארגנה מגש של ירקות חתוכים ועשתה את דרכה לאדם וחוה כדי לנסות להרגיע את הרוחות.
עשרים דקות מאוחר יותר היא נכנסה נסערת חזרה הביתה. "המשוגעים האלה ניסו לדרוך עליי!" היא אמרה.
"אה כן, שכחתי לעדכן אותך", אמר הנחש בנחת.
"מה לעדכן אותי?"
"מה שקורה זה שמעכשיו בני האדם ינסו למעוך לנו את הראש ואנחנו ננסה להכיש אותם בעקב. ניסית להכיש אותם בעקב?"
"למה שאני אנסה להכיש אותם בעקב???"
"כי זה מה שסוכם. אני לא קובע את החוקים מאמי, אני רק מפתה אנשים לאכול מעץ הדעת".
"לא אני מתה", התחרפנה אשתו של הנחש, "למה לא התחתנתי עם הברווז או הפרד?"
"טכנית לא יכולת להתחתן עם פרד כי זה הכלאה של סוס וחמור וזה לא קרה עדיין".
"תכף אני בעצמי אמעך לך את הראש!!!" זעמה אשתו של הנחש.
"אבל אין לך רגליים יותר, נשמה", דייק אותה הנחש וזחל מתחת לספה לפני שאשתו הספיקה לעבור לעשייתן.
אשתו של הנחש הלכה לחדר שלה עצבנית ומיואשת. לכמה רגעים חשבה להיפרד ממנו, אבל אז נזכרה שהוא הנחש היחיד ביקום והבינה שזה מה יש ועם זה צריך להסתדר. אז היא חיכתה בחדר עד שהנחש יחזור על ארבע ויתנצל.
אבל בהתחשב בנסיבות, גם זו הייתה דרישה קצת מופרזת.
לתגובות: