בערב שמחת תורה, בשעה שמליאת הכנסת הייתה מכונסת בישיבתה החגיגית, עשיתי את דרכי על גבי קורקינט בירושלים עירי אל עבר מרכז העיר. חיזיון מוזר ראיתי: ריקודים ספונטניים ברחוב, סמוך לכיכר פריז, באופן ששחזר את התמונות המפורסמות מכ"ט בנובמבר. גם מי שלא רקד, שמח. בכל מקום שמחו: במדרחוב ובשוק, בחנות הספרים שבה ביקרתי הושמע נאום טראמפ לצד שבחים ספונטניים לראש הממשלה ולנשיא האמריקאי, ברכבת הקלה הסביר אב חרדי לבנו עטור הפאות שבחג הזה שמחים פעמיים – גם בגלל שמסיימים את התורה, וגם בגלל שברוך ה' החטופים חזרו.
ולנוכח העיר הצוהלת הרגשתי אני כהיפוכו של רבי עקיבא מהמדרש המפורסם: הירושלמים מצחקים, ואני בוכה. כאב חד תקף אותי החל מבוקרו של היום, שבו ננזפתי על ידי מי שהאזין לשידורי ברדיו שאני לא שמח מספיק, והכאב הלך והתעצם.
לרוב יש הרמוניה בין הרגש לשכל, ואנחנו יודעים באינטואיטיביות למה אנחנו מרגישים כפי שאנחנו מרגישים. אבל לפעמים ההרמוניה הזאת לא מתקיימת, וצריך עיון בשאלה זו. הדיסוננס מתגבר כשנכנסת לזירה גם המודעות העצמית: אם כולם שמחים, למה אני עצוב?
כמו פרודיה על אגרות קודש של הרבי מלובביץ', את התשובה בחר הקדוש ברוך הוא לשלוח לי מבין דפיו של ספר מצהיב על ההיסטוריה של המאה ה־20, שפתחתי ממש במקרה. הספר עסק בשאלה כבדת המשקל מדוע בחרו בריטניה וצרפת, בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, להצטרף למרוץ הגרעין ולהצטייד בפצצות אטום? אחרי הכול, הן היו חברות בברית נאט"ו, שהבטיחה להן את הגנתה של ארצות הברית הגרעינית אם יותקפו. שתיהן גם בעלות זכות וטו קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, ולכן בכוחן להפקיע את החוקיות של כל מתקפה צבאית נגדן. נוכח זוועות הירושימה ונגסאקי החליטה הממשלה הבריטית ב־1947 שהיא לעולם לא תבנה פצצה, אבל עשור אחר כך התנוסס דגל היוניון ג'ק על פצצה שנוסתה באי זניח ממערב לאוסטרליה.
אולי יעניין אתכם
וינסטון צ'רצ'יל, בקאמבק הצולע שלו כראש ממשלה, הסביר את המהלך במילים שהבהירו לי את עומק המשבר הגלום בנסיבות שחרור החטופים: "זה המחיר שאנחנו משלמים תמורת כיסא ליד השולחן של הגדולים". צ'רצ'יל הבין שהסכמים ובריתות זה נהדר, אבל אף אחד לא לוקח ברצינות מדינה שהכלכלה שלה מאפשרת לה לבנות פצצה – והיא לא עושה זאת. המדינות הרעות של העולם, בכל דור ודור, נטפלות למי שלא חזק מספיק. זה מתחיל סביב שולחן המשא ומתן, ונגמר בקרבות מדממים ופצצות מונחתות.
הסיבה שליבי כבד עליי עם סיומה של המלחמה היא החולשה מרצון שהפגינה ישראל במלחמה הזאת. חמש אוגדות לא הצליחו להכריע את חמאס. חמש אוגדות באותו צבא שהצליח להכריע את חיזבאללה (יש מקום לכוכבית ליד ההצהרה הזאת, אבל לא נעסוק בה עכשיו) ולהקריס את הגרעין האיראני. הסיבה שצה"ל לא הכריע את חמאס, למרות חייליו המצוינים וציודו העדיף פי מאה, היא כי הפיקוד הצבאי הבכיר לא רצה לעשות זאת. את הפיל שבחדר כולם רואים: החלופה בת הקיימא היחידה לחמאס בעזה היא שלטון ישראלי מלא וחידוש ההתיישבות היהודית. וזה יעד מדיני שצמרת צה"ל פשוט לא הסכימה לצעוד לעברו.
לקח זמן להבין בבירור שזה מה שמתרחש: הפיקוד מסרב לנצח בעזה. הייתה תקווה כשגלנט הוחלף בישראל כץ, אבל זה לא הספיק. צריך היה להיפטר מהרצי הלוי – והייתה תקווה כשהוא הוחלף באייל "ההתקפי" זמיר, אבל גם זה לא עזר – כי זמיר התברר כלא יותר התקפי מקודמו בתפקיד, לפחות בעזה.
לקוראי 'בשבע' אני לא מחדש דבר. החידוש שאני מציע, התובנה שהעכירה את רוחי לנוכח שחרור החטופים, הוא העובדה שגם העולם רואה את התנהגות הפיקוד הבכיר של צה"ל. גם העולם רואה את הסירוב העיקש של הממשלה להדיח את הקצינים הבכירים ולמנות מטכ"ל ראוי יותר. גם העולם – בדגש על העולם הערבי, האויבים שלנו – רואה את ההתמסטלות הקולקטיבית מניחוח החטופים המשוחררים והחיבוק של טראמפ.
הנרי קיסינג'ר, בהקדמה לספרו 'דיפלומטיה', מבחין בין הסכמים מדיניים שמחזיקים מעמד ובין כאלה שקורסים בחזרה לתוך המלחמות שהם התיימרו למנוע. ההבדל, הוא מסביר, טמון בקשר שבין המציאות להסכם: הסכמים שמתארים את המציאות שהושגה באמצעות לחימה – מחזיקים מעמד. הסכמים שמתיימרים לברוא מציאות, ולסיים לחימה שטרם מוצתה בהבנה של הצד המובס שמטרתו אבודה – קורסים ברגע שאחד הצדדים מבין שהלחימה שוב כדאית יותר.
הסכם הפסקת האש הוא דוגמה מובהקת להסכם מהסוג השני. חמאס הוא אותו חמאס; מצרים היא אותה מצרים; האסלאם והג'יהאד גם הם לא השתנו. לא שינינו שום דבר במוטיבציה של האויב לתקוף אותנו, גם לא בתמריציו לעשות זאת. האינטרס היחיד שיש לו זה הפוגה, שבסיומה הוא יהיה מצויד בידע נרחב יותר על חולשותינו החברתיות והצבאיות, ובסגל פיקוד רענן המורכב ממחבלים בכירים משוחררים.
שמחתם הפרטית של החטופים המשוחררים ובני משפחותיהם היא באמת כובשת, אבל ככל שנקדים להתפכח למצבנו העדכני – כך נשכיל לקדם את הרעה שהבאנו עלינו.
