חשוב להיות ישרים ולהימנע מהונאה עצמית, במלחמה ברצועת עזה הפסדנו. קשה להאמין או לומר זאת, אבל זו האמת. כשמעמידים את מה שיכולנו והיינו חייבים להשיג אל מול התוצאה הסופית, ההפסד ברור וזועק לשמיים. ההפסד בעיניי נובע מכמה כשלים תודעתיים ומוסריים של ההנהגה, ואלה העיקריים שבהם –
א. נתניהו מעולם לא רצה ולא שאף לניצחון אמיתי. ניצחון אמיתי משמעותו בפועל היא אך ורק כיבוש, גירוש והתיישבות, אבל נתניהו שבוי כל חייו בתודעת אוסלו ולא מאמין באמת בזכותנו על הארץ ובחובה לממש זכות זאת.
ב. מתוך חולשה ובלבול מוסרי, נתניהו העדיף מהרגע הראשון את הצלת חיי החטופים (היקרים לכולנו עד מאוד) על פני דאגה לעתיד וביטחון המדינה כולה בדרך של השמדת האויב וניצחון במלחמה. היה ברור מההתחלה ששתי המטרות לא יכולות להתממש יחד, אלא אחת באה על חשבון השנייה.
ג. במנהיגותו חסרת האמונה וחסרת המוסר היהודי שלא מבינה מי האויב, נתניהו עשה הפרדה מעוותת בין חמאס לבין אוכלוסיית האויב שהמליכה על עצמה בשמחה את שלטון הארגון. כשאתה לא רואה באוכלוסייה העזתית אויב, אתה לא שואף לכבוש, לגרש ולקחת לו את האדמה, וממילא אתה לא יכול לנצח.
אולי יעניין אתכם
כאן חשוב לציין, מעולם לא ראיתי בנתניהו איש ימין אמיתי, וכבר שנים אני מייחל שהימין ייגמל מהתמכרותו למנהיג הכושל הזה שחוץ מלנצח בחירות בעבור הימין לא מביא למדינה שום בשורה. לצערי תקשורת הימין בחלקה הגדול היא קודם כול נאמנת לביבי ורק אחר כך לערכי הימין. יש כמובן הרבה מה להרחיב בזה, אבל זה באמת נושא לטור אחר.
האויב העזתי חטף יהודים כתעודת ביטוח להישרדותו וכדי למנוע מאיתנו להכריע אותו, והוא הצליח בזה הצלחה מרשימה. כך סיימנו שנתיים שהיו עוד סבב ארוך, כואב ומתיש, שנפתח בטבח מחריד והמשיך עם מאות חיילים הרוגים ואלפי פצועים בגוף ובנפש, כאשר האויב לא רק חי ונושם אלא אפילו מנהל איתנו משא ומתן. בתי הכלא שלנו מתרוקנים מכל רוצחי וטובחי היהודים של הדור האחרון, ורצועת עזה חוזרת בסוף לשליטה ערבית. בהמשך, רצועת עזה תשוקם וכמעט הכול יחזור לאחר זמן לקדמותו. כשנזכרים בטבח שפתח את המלחמה ובמחירים העצומים ששילמנו במהלכה, למישהו זה נראה כמו משהו שמזכיר ניצחון?
חטאי אוסלו (רבין), ההתנתקות (שרון) ועסקת שליט (נתניהו) הביאו עלינו באופן ישיר את טבח שמחת תורה. יחד עם האסון הנורא קיבלנו בחסדי ה' גם הזדמנות גדולה לתקן את העוולות והחטאים של ההתנכרות לארץ. בתחילת המלחמה נהנינו מלגיטימציה חיצונית גדולה, והלגיטימציה הפנימית בתוכנו הרקיעה שחקים. אך במקום תיקון החטאים והובלה לניצחון גדול בדמות כיבוש, גירוש והתיישבות הובילה אותנו מנהיגות חסרת אמונה ונעדרת חזון יהודי לפספוס הזדמנות היסטורית, לעוד סבב כואב, מדמם וחסר תכלית, כשברור לכל אדם ישר ומפוכח שהמלחמה הבאה בעזה היא רק עניין של זמן. הסכם הכניעה הזה הוא למעשה התשתית למלחמה הבאה.
מנהיגות ללא אמונה וללא חזון לקחה את כל העוצמות האדירות של העם שרצה תיקון של חטאי העבר, ששאף לנקמה וניצחון, והובילה אותו לעייפות ולייאוש, עד שכולם חוגגים היום את ההישג היחיד שהוא שחרור החטופים מתוך תחושה כוזבת של ניצחון מזהיר. וזאת הנקודה היסודית – ארץ ישראל שייכת כולה לעם ישראל מתוקף הבטחת הבורא לאבותינו. כן, גם רצועת עזה. הבריחה וההתכחשות לאמת הזאת לא תצליח לעולם. כשעם ישראל בורח מזהותו וייעודו, הקב"ה דואג לתת לנו סטירה כדי להחזיר אותנו למסלול.
מהסטירה החזקה של מלחמת אוסלו (אינתיפאדת אל אקצה) לא למדנו, ואת הסכם אוסלו הנורא והנפשע לא זרקנו לפח. לצערנו, גם מהסטירה האדירה של טבח שמחת תורה לא למדנו ולא השבנו את רצועת עזה לידינו. המפתח לכול זו נאמנות לארצנו מתוך נאמנות לזהותנו. מתי סוף סוף נלמד ומתי נשכיל להמליך על עצמנו מנהיגות מאמינה וראויה?
