לא להשתדל מדי. לפני שנים, עת עבדתי במרפאה בשכונת גאולה האהובה, פנתה אליי אישה צעירה שעל פי הופעתה החיצונית אבחנתי מיד שרמת ההבנה שלה נמוכה. התברר שהיא נשואה כמעט שנתיים ועדיין אין היריון. היא הושיטה לי מכתב מאביה, תלמיד חכם גדול שזכיתי להיות בת בית בביתו עקב שאלות רפואיות הלכתיות שבאו לפתחי, ושם נכתב: "דוקטור חנה, אין מצווה להשתדל יתר על המידה… ואידך זיל גמור". רמז לי הרב שדווקא במקרה הזה אין צורך להתאמץ מדי. הרי מן השמיים נגרם לזוג הזה קושי בכניסה להיריון, ואולי עדיף כך.
לפעמים נדמה שלהיות הורה זה דבר טבעי ופשוט. אין מבחן כניסה לפני קבלת התואר אבא או אמא. ברור לכולי עלמא שהורות היא אחת המשימות המורכבות ביותר שיש מבחינה רגשית, גופנית ונפשית. להיות הורה זה לא רק להביא ילד לעולם, אלא לדעת לגדל אותו, לשאת באחריות היומיומית ולהעניק ביטחון גם בשעות הקשות עד מאה ועשרים, גם כאשר ילדינו הופכים אף הם להורים ולסבים. המושג מסוגלות הורית מתייחס לשאלה האם הגוף, הנפש והמערכת הסובבת את האדם מסוגלים להחזיק חיים חדשים. הרפואה המודרנית פתחה בפנינו אפשרויות חדשות, וביחד איתן באו לפתחנו גם דילמות חדשות. היא מאפשרת הורות כמעט בכל מצב, אבל המציאות הרפואית לא מתמודדת עם השאלה האם כל מי שיכול להביא ילד לעולם מבחינה פיזית גם מתאים לכך נפשית, רגשית וחברתית. האם הורות היא זכות מוחלטת, או אחריות שיש לה גבולות?
לא רק ביולוגיה. מבחינה היסטורית, התפיסה של מסוגלות הורית עברה מהפכה. במאה ה־19 נחשבה ההורות בעיקר עניין ביולוגי. בהדרגה נכנסו לתמונה קריטריונים פסיכולוגיים וחברתיים, ועם התפתחות מדעי ההתנהגות נוספה גם בחינה של יכולת רגשית וקוגניטיבית. כיום בתי משפט נעזרים בחוות דעת רפואיות ופסיכיאטריות כדי להכריע במקרים של משמורת, אימוץ או טיפולי פוריות. כך חדרה הרפואה לעומקם של תחומים שבעבר היו נתונים לשיקול מוסרי או משפחתי בלבד. בעידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת כמעט הכול, השאלה איננה האם אדם רוצה להיות הורה, אלא האם הוא יכול מבחינה רפואית, רגשית, קוגניטיבית וחברתית לממש את האחריות הזאת באופן מיטבי.
היכולת להיות הורה תלויה בשני ממדים עיקריים: היכולת הפיזיולוגית להביא ילד לעולם, והיכולת הנפשית־תפקודית לגדל אותו. ברפואה המודרנית ניתן להפריד בין שתי היכולות הללו כמעט לחלוטין. כך, לדוגמה, אדם עם מחלה ניוונית קשה עשוי להיות מסוגל להביא ילד לעולם בזכות טיפולים מתקדמים, אך שאלת המסוגלות ההורית שלו תיבחן לפי תפקודו היומיומי, יציבותו הנפשית, והיכולת שלו לספק לילד סביבה בטוחה ומתפתחת. אישה עם סיכון רפואי גבוה בהיריון מתלבטת בין זכותה הבסיסית להורות ובין אחריותה לבריאותה ולחייו העתידיים של הילד. האם רופא רשאי להמליץ לאישה לא להרות? האם החברה רשאית לשפוט מי כשיר להיות הורה? שאלות אלו אינן תאורטיות בלבד. הן חלק בלתי נפרד מהיומיום במרפאות, בבתי החולים ובוועדות האתיות.
אולי יעניין אתכם
מבחן בראון. דוגמה אחת שטלטלה את עולם הרפואה לפני כמה עשורים קשורה לתינוקת שנולדה בלונדון בשנות ה־60 בשם לואיז בראון, התינוקת הראשונה בעולם שנולדה מהפריה חוץ־גופית. באותם ימים זה נחשב ניסוי נועז, כמעט בלתי נתפס. רופאים, מומחים לאתיקה ועיתונאים שאלו אז: האם נכון להביא ילד לעולם בתנאים מלאכותיים, ומהי המשמעות של הורות במקרה כזה? הוריה של לואיז, זוג מאנגליה שלא הצליח להרות במשך שנים, היו פשוט שני אנשים עם כמיהה לילד. הם לא נבחנו בוועדות ולא עברו מבחנים פסיכולוגיים. הם רק נשאלו האם הם מבינים את המשמעות של הניסוי. הם האמינו בתהליך. לואיז נולדה בריאה, והיום היא אם לשני ילדים בעצמה. הסיפור שלה שינה את פני הרפואה, אבל גם עורר דיון מוסרי שנמשך עד היום.
בקריירה הארוכה שלי ברפואת נשים, אני רואה כיצד תהליכי קבלת ההחלטות על הורות נעשים מורכבים יותר ככל שהטכנולוגיה מתקדמת. האם נכון לעזור רפואית להורים מבוגרים מאוד או נכים מבחינה פיזית או קוגניטיבית, שלא ברור עד כמה הם יכולים לקחת על עצמם גידול של ילד? אנחנו כרופאים נדרשים לא פעם לאזן בין הזכות לפריון ובין האחריות החברתית־רפואית להבטחת תנאי גידול ראויים לילד שייוולד. וקשה מאוד להגיע להכרעות בלב שקט.
ילדים מגדלים הורים. כרופאי נשים במרפאות ובחדרי הלידה אנחנו פוגשים את המקרים הללו מדי יום, אבל אין לנו כלים מתאימים להכריע בשאלות עומק שכאלה. אנחנו יודעים לחשב את הסיכונים, למדוד את לחץ הדם, לבדוק את רמות הסוכר, אבל איך מודדים אחריות, חום או סבלנות? בעולם שבו הכול נמדד בכלים מדויקים, המסוגלות ההורית נשארת משהו חמקמק. יש הורים שמפתיעים את כולם. הם נראים חסרי ניסיון, אבל מגלים עוצמה, רוך ויציבות שאין להם תחליף. ויש אחרים שנראים מושלמים על הנייר, אבל מתקשים בחיי היומיום. מבחנים פסיכולוגיים, ראיונות עם עובדים סוציאליים והערכות רפואיות מספקים מדדים מסוימים, אך הם לעולם אינם משקפים את המכלול האנושי. אדם עשוי להיכשל במבחנים אקדמיים אך להיות הורה מסור וחומל, בעוד אחר יעמוד בכל הקריטריונים אך יתקשה לספק חום ואהבה. יש גם חשיבות עצומה לסביבה תומכת. תינוק שנולד לפגייה אינו שורד בזכות ריאותיו בלבד, אלא בזכות המערכת כולה – רופאים, אחיות, מכשור ותמיכה הורית. באופן דומה ההורה אינו נמדד רק בכוחו הפיזי או בכישוריו המנטליים, אלא ביכולתו להיעזר באחרים, לשתף, להכיר במגבלותיו ולבקש עזרה.
ויש סיפורים מפתיעים. בת של חברים שלנו נולדה עם פיגור קל ורמת תפקוד מינימלית־סבירה. הוריה גידלו וטיפחו אותה במסירות, וכשהגיעה לפרקה הם גם מצאו שידוך שהתאים לה עם בחור בעל נתונים דומים. הם ילדו שני ילדים בריאים וחכמים, שאותם הם גידלו בתמיכתם של ההורים ובני המשפחה. הילדים הללו גדלו לתפארת, וכשהם התבגרו הפכו לאפוטרופוסים של הוריהם, ועד היום הזה הם מטפלים בהם באופן מעורר הערכה. גלגל חוזר בעולם, וכמה חשובה הענווה.
לתגובות:
איור: עדי דוד