שנה אחרי הפסקת האש: חיזבאללה משנה את המשוואה בחזרה

רק חודשיים חלפו מאז עבר אלדר אדניה עם משפחתו לקיבוץ מלכיה, על גבול הלבנון, אבל גם בהם הספיק לזהות בשטחים צמודי הגדר שמולו סימנים שטורדים את מנוחתו. אלדר הוא בן קיבוץ חניתה במקור, שעבר מאז כמה תחנות ברחבי הארץ. לאחרונה החליט לעבור דווקא לקיבוץ צמוד הגדר, הן בזכות הנוף הקסום שמסביב והן כדי לחזק את ההתיישבות באזור. לקיבוץ מלכיה חזרו עד כה כ־60 אחוזים מהתושבים, שחיים בשגרה יחסית מאז נחתם הסכם הפסקת האש עם חיזבאללה לפני כשנה. אלא שכאמור, ההתרחשויות סביב מדליקות אצל אדניה, כמו גם אצל חיילי מילואים שעימם שוחח בגזרה, נורות אדומות.

הסכם הפסקת האש אמור היה להותיר רצועת ביטחון ברוחב חמישה קילומטרים לעומק לבנון, שתהיה שקטה וריקה לחלוטין. חמישה מוצבי צה"ל הוקמו בעומק השטח הזה כדי להבטיח את השקט. למרות זאת, מכשירי הטלפון הניידים של תושבי יישובי הספר זוכים מעת לעת להודעות מחלקת הביטחון שמדווחות בשגרה על פיצוצים, ירי ופגזים כתוצאה מפעילות כוחות צה"ל באזור. "מנסים לנרמל לנו את הדבר הזה, למרות שלא אמורה להיות לידנו כזאת לחימה", מזכיר אלדר. אבל יותר מהקולות, קשים בעיניו המראות.

בשבועות האחרונים עוקב אלדר אחרי המתרחש מולו מעבר לגדר הביטחון. השטח שאמור להיות ריק מנוכחות אזרחים לבנונים מתמלא אט אט באזרחים "תמימים" כפי שהוא מכנה אותם באירוניה. הללו חוזרים לכפרים ההרוסים ומתמקמים מחדש בצורה כזו או אחרת. "לפי ההסכם הם לא אמורים להיות שם", מדגיש אלדר, "שאלתי חיילים בשטח והם הסבירו שיש קצת תקלות, ויש כללים שלפיהם אם הם בונים – הורסים להם ומשביתים את הכלים ההנדסיים, אבל לא מחסלים אותם". בהקשר זה יצוין דיווח נוסף שהתפרסם השבוע בכלי התקשורת, שלפיו חיילי מילואים בגבול הצפון טענו כי קיבלו הוראות פתיחה באש שאוסרות עליהם לבצע גם ירי מניעתי, כאשר לבנונים עוברים את הקו האסור.

"מחזירים לנו לאט לאט ובשקט את הנרמול של הדברים האלה", מתריע אלדר, "מסתובבים שם בנאים, חקלאים, תושבים כביכול תמימים, אז למה להרוג אותם?" לדבריו, מקבלי ההחלטות גם לא רוצים לנפץ את התדמית שעליה עמלו קשה אחרי המערכה בלבנון: "עשו הפסקת אש כדי להחזיר את התושבים צפונה, לא רוצים להרוס את הרומנטיקה שנוצרה כאילו הכול חזר לקדמותו. ודאי שניצחנו צבאית בלבנון, אבל אם כך – למה בונים פה חומה, בטונדות וגדר הגנה נגד ירי, בדומה למכשול בעזה? אם אין חיזבאללה, מה הצורך בכך? האם המטרה פה היא להשיג שקט, לעזור לטראמפ לזכות בפרס נובל הבא? לדאוג לאינטרסים בין־לאומיים שלא תואמים את שלנו?" 

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המאבק על הציר: תושבי גוש טלמונים נלחמים על חופש התנועה

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

מהמשקפת האיכותית במצפה של קיבוץ מלכיה אמורים לראות את הנוף ההררי היפהפה שממול. אבל אלדר מספר שהמראות שנלכדים כרגע בעדשה פחות פסטורליים מהצפוי: "דרך המשקפת שלנו ראיתי וגם תיעדתי דגלי חיזבאללה מתנופפים בכפר עייתרון, כפר שקרוב אלינו מאוד. ברור שחיזבאללה חוזר הביתה. הם כמובן לא חוזרים עם מדים כי יחסלו אותם. באים עם אמבולנס, או כמוכרי ירקות. אבל זה מאוד שקוף, צריך להיות טיפש כדי לא להבין את זה".  

"יש פעילות שצה"ל עושה כאן", הוא מבקש לדייק, "אבל התחושה היא שמדובר בשליטה מינימלית ולא הרמטית". התפוצצות ההסכם בעזה רק מדאיגה אותו יותר כאזרח שחי על הגדר: "אנחנו רואים את ההתנהלות של ישראל מול חמאס, הסכמים מופקרים שמעוררים תיאבון לכל ארגוני הג'יהאד. הם מבינים מה הדרך להרוויח, שחטופים זה משתלם. זה משאיר אותנו בחוסר אמון מול המערכת שרוצה לתת תחושת ביטחון ולא ביטחון".

אלדר הוא גם פעיל בתנועת 'עורי צפון', על שם החייל ישראל סוקול הי"ד, שחבריה מקיימים פעולות רבות במטרה לקדם הקמת התיישבות יהודית בדרום הלבנון. בשנה האחרונה התנועה קיימה כנסי הסברה, הרצאות ואף כמה אירועים סמוך לגבול הלבנוני בקריאה להקמת התיישבות יהודית, ולא להסתפק בנוכחות צבאית בלבד. "ארץ ישראל השלמה נמצאת גם מעבר לגדר. לכתחילה חבל הארץ הזה הוא נחלת אבותינו. זה נכון גם לפי היהדות, וגם מבחינה ביטחונית – ראינו שבכל מקום שבו יש התיישבות, יש ביטחון מלא. בראשית ימי המדינה הובילה תודעת הכיבוש וההתיישבות, היום אנחנו בהסכמי שלום ונסיגות ומזרח תיכון חדש, ובקיצור – קונספציה".

מדובר צה״ל נמסר כי "צה״ל פועל כל העת למניעת שיקום חיזבאללה בדרום לבנון. מדי יום צה״ל תוקף לחיסול מחבלי חיזבאללה, מבצע פשיטות בשטח לבנון והשמדת תשתיות באופן רציף ואגרסיבי". בהתייחס לכפר עיתרון, מדגישים בצה"ל כי הכפר נמצא במרחק של יותר משני קילומטרים מגדר הגבול, נשלט על ידי מוצב חודר של צה״ל ועל ידי מוצבים נוספים שמטרתם להגן על הקיבוצים והיישובים במרחב הסמוך. "צה״ל ימשיך לפעול להסרת כל איום על מדינת ישראל".

כדי להמחיש את הפעילות הצה"לית הערה בגבול לבנון, מסר דובר צה"ל נתונים על פעילות אוגדה 91 הפועלת בגזרה, מכניסת הסכם הפסקת האש: יותר מאלף פעילויות מבצעיות במרחב האבטחה בדרום לבנון; יותר מ־120 תקיפות תשתיות של כלים הנדסיים, מכולות ותשתיות נוספות בחזית, רק ברמת האוגדה; 60 סיכולים של מחבלי חיזבאללה ברמת האוגדה, ויותר מ־315 מחבלים שחוסלו בסך הכול על ידי צה״ל בלבנון.

בין החששות שמעלים התושבים לצפירת הארגעה של צה"ל, נותר רק לייחל כי אכן זו תהיה המלחמה האחרונה.

מבחן השוויון

דני דביר הוא איש עסקים מצליח מקיסריה, שסיפור חייו שהתחיל במעברות שווה כתבה בפני עצמה. בימים אלו, אחרי רזומה עשיר של עשייה עסקית וחברתית, הוא נמצא ראשו ורובו בתנועה החדשה שהקים לפני כשנה – תנועת 'בני חורין'. תחת הכותרת הזאת יכלו לכאורה לחסות שלל פרויקטים בניחוח ליברלי, שתואמים את השקפותיו כאיש מפלגת העבודה, אלא שהפעם הציב את עצמו דביר בחזית של שוויון חברתי מסוג אחר. 

"ברגע שמשחררים אלפי רוצחים פלשתינים, מחבלים ארורים עם דם על הידיים, צריך לעשות איזון חברתי, שוויון חברתי, ולהביא לזה שישחררו גם אסירים ביטחוניים יהודים", הצהיר לאחרונה דביר בריאיון בכלי התקשורת. ההתעוררות של דביר לנושא החלה כבר לפני שנה, עוד לפני עסקת שחרור המחבלים האחרונה. אז הקים את תנועת 'בני חורין', מתוך תקווה שעד חג הפסח יזכו האסירים הלאומיים היהודים לשבת עם משפחותיהם סביב שולחן החג ולשיר "עתה בני חורין". אולם למרות שיחות שקיים עם נשיא המדינה בוז'י הרצוג, שהיה פקודו בבית הספר לקצינים, ההבטחות הסתיימו במסמוס שלא הניב פרי.

דביר לא ויתר, ובתקופת החגים האחרונה שוב שלח להרצוג מכתבים: "שאלתי אותו עד מתי הוא מושך את ועדת היועצים המשפטיים שהבטיח להקים בנושא. הסברתי לו שכעת, כשהעם באופוריה סביב שחרור החטופים, זה הזמן לחון גם את האסירים היהודים. מדובר בסך הכול בכ־20 אסירים לעומת כמויות אדירות של מחבלים ארורים עם דם על הידיים שיצאו לחופשי", הוא מזכיר.

דביר מוכיח כי הדרישה לחון את האסירים היהודים הלאומיים משותפת לשני צידי המתרס הפוליטי. בסקר שהזמין ממכון מאגר מוחות התקבלו התוצאות הבאות: 60 אחוזים מהאוכלוסייה הביעו תמיכה במתן חנינה לאסירים ביטחוניים יהודים. בהתפלגות בין ימין לשמאל התקבלו גם כן תוצאות מפתיעות למדי: 74 אחוזים ממצביעי הקואליציה תמכו במתן החנינה, וגם 44 אחוזים ממצביעי האופוזיציה הביעו תמיכה דומה. "זה מדבר בעד עצמו", אומר דביר.    

העסקה האחרונה, שבה שוחררו מאות מחבלים ובהם ארכי־רוצחים שביצעו או פיקדו על כמה ממעשי הרצח שזעזעו את מדינת ישראל, העלתה ביתר שאת את הדרישה לחון את האסירים היהודים שמרצים עונשים ארוכים בכלא. חטאם של אלו היה בדרך כלל פעולת תגובה כתוצאה מחום הלב לאחר מעשה רצח טרוריסטי מחריד. ארגון 'חוננו', המלווה את האסירים היהודים הלאומיים וגם את אלו שנמצאים בהליכים משפטיים בתיקים מסוג זה, הגיש כבר לפני כמה חודשים לנשיא המדינה ולשר המשפטים רשימת בקשות חנינה הכוללת את שמותיהם של כ־25 אסירים יהודים, מתוכם חמישה שנידונו למאסרי עולם, ועוד כ־35 חיילים ואזרחים שמתנהלים נגדם הליכים משפטיים בתיקים דומים.

"לאחר שכבר שוחררו מחבלים, לא לפני או בתמורה", מדגיש יושב ראש 'חוננו', שמואל מידד (זנגי), "כי אנחנו נגד שחרור מחבלים. אבל לאחר שהם כבר שוחררו, כולם מבינים שזה פשע לשחרר כל כך הרבה מחבלים ולא לשחרר קומץ אסירים יהודים שרק הגיבו לטרור. לא לשחרר אותם זה להוסיף חטא על פשע".

נתון חשוב נוסף בהקשר זה מלמד כי כ־80 אחוזים ממשוחררי העסקאות חוזרים לעסוק בטרור, בעוד אסירים לאומיים ששוחררו לא חזרו למעשים אלו בשנית. הניסיון מלמד שלא רק שאסירים לאומיים שהשתחררו לא חזרו לפעילות לא חוקית, אלא שרבים מהם הפכו לדמויות מוערכות – בעבר הרחוק היו אלה הרב מרדכי אליהו, חבר הכנסת שלמה לורנץ או דב שילנסקי. מהמחתרת היהודית חכם ישועה בן שושן, הרב עוזי שרבף, חגי סגל, נתן נתנזון ועוד. עובדה זו מוכיחה כי מדובר באנשים שפעלו מתוך אכפתיות ולא בעבריינים.

דוגמה לאבסורד שבאי שחרור אסירים יהודים היא סביב סיפור חטיפת שלושת הנערים: בחטיפה וברצח שזעזעו את המדינה והובילו למבצע צוק איתן היה מעורב חבר הזרוע הצבאית של חמאס, מחמוד קוואסמה. הלה שוחרר בעסקת שליט, נשלח לעזה ושם המשיך לעסוק בטרור באין מפריע. בפשיטה של צה"ל על בית החולים שיפא במלחמה האחרונה הוא נעצר שוב, וכעת שוחרר בשנית בעסקת החטופים. לעומתו שלושת היהודים, בהם שני קטינים, שהרגו כתגובה לרצח הנערים את מוחמד אבו־ח'דיר ממזרח ירושלים, מרצים עונשי מאסר עולם כבדים (וקטין אחד – 21 שנות מאסר). עד כה, לא חשב אף אחד לשחרר גם אותם מהכלא במקביל לחזרתו הצפויה של קוואסמה לעיסוק בטרור.

"לאסירים שלנו אין אופק", טוען מידד, "אין מי שיחטוף אנשים עבורם ויישא וייתן תמורת שחרורם. זה דבר מאוד מייאש, למרבה הצער במהלך השנים שלושה אסירים יהודים התאבדו, שניים בכלא ואחד תוך כדי ההליך המשפטי. הם הבינו שאין להם סיכוי לצאת".

בפגישה שקיים מידד עם נשיא המדינה, הזכיר לו כי אביו הנשיא לשעבר, חיים הרצוג, היה בעל יושרה ואומץ ציבורי שהביאו אותו לקצוב את עונשם של אסירים לאומיים יהודים, על אף שלא השתייך לחוגי הימין. הרצוג היה זה שהעניק קציבה משמעותית לאסירי המחתרת היהודית, בהם אסירי עולם שבזכותו יצאו לחופשי לאחר שנים ספורות. גם הנשיא עזר ויצמן, מזכיר מידד, שרחוק משדות הימין, קיצר את עונשם של אסירים יהודים כך שהשתחררו בתוך שנה, וקצב בצורה מינורית יותר את מאסרם של אסירי העולם.

נכון לעכשיו מתאר מידד הבטחות רפות ומעורפלות ביותר הן מהנשיא והן משר המשפטים יריב לוין, שצריך לחתום על בקשות החנינה או קציבת העונש. לוין עצמו, נזכיר, היה חתום על עצומת ח"כים מלפני 25 שנה שקראה לשחרר אסירים יהודים בנסיבות דומות בטענה כי מדובר באיפה ואיפה. פניית 'בשבע' לשר יריב לוין בנושא לא זכתה לתגובה.

לתגובות:

[email protected]