סערת דוד זיני שככה. האיש מונה לתפקיד והמוזות שותקות. לצערי, הוא בחר שלא לפתוח את כהונתו בתיקון שורשי ומופגן של צמרת הארגון, וראש החטיבה היהודית, שעבריינותו נחשפה לעין כול בהקלטות אבישי מועלם, עדיין לא נעצר. אך משמונה נאחל לו הצלחה, ונכיר בכך שהצלחתו היא הישרדותנו.
ובכל זאת יש מקום להביט לאחור ולנתח את הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב מינויו. השמאל, כידוע, סימן את זירת המינויים כאחד המאחזים החשובים בסיכול שלטון הימין. במשך עשורים הרכינו ממשלות ימין את ראשן בפני העיקרון הכוזב שלפיו כל פוליטיקאי, בשעה שהוא בא לבצע מינוי, חשוד בחלוקת ג'ובים. לכן יש לחשל את חופש המינוי של הפוליטיקאי באמצעות ועדות איתור, מכרזים, מועצות מייעצות ושאר מעכבי משילות. כי העיקרון הזה, יישום פרטני של מיתוס שומרי הסף, מסכל את המשילות. מבחינת השמאל, שבנה את המנגנונים האלה, זו המטרה. מבחינת הימין התמים, שיישם אותם, זו עובדה לא נעימה שנוח להתעלם ממנה בטהרנות מגלגלת עיניים.
כל מינוי שהוצג על ידי מי משרי הממשלה הנוכחית, שהמועמד בו הגיע עם כוונה לשנות ואיכויות שמאפשרות זאת, היה צריך להתמודד עם ניסיונות סיכול של השמאל על עמותותיו העותרות, פרקליטיו המגבים, ושופטיו המועלים בתפקידם. מינויים של מיישרי קו, כמו הארכת כהונתו של דניאל הרשקוביץ כנציב שירות המדינה, היו "בחינם". מינויים של רפורמטורים, כמו רואי כחלון לאותו התפקיד, סוכלו באמצעות ארטילריה של חתרנות.
והדבר תקף, כמובן, גם לגבי הדחות. אל מול הצווחות שליוו את הדחתו של רונן בר, השתיקה מול הדחתו של צחי הנגבי השבוע מתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי, מחרישה אוזניים לא פחות. וזאת יש לדעת: בתפקידו של ראש השב"כ אין אפילו קורט של "שומר סף". לעומת זאת, במועצה לביטחון לאומי יש בעצם הגדרתה ממד של "שומר סף". תפקידה הוא להשמיע קול לעומתי, לאתגר קונספציות, לעורר ספקות בהפעלת מנגנוני הביטחון של ישראל. השתיקה מול הדחת צחי הנגבי מלמדת שוב שסיסמאות טוהר המידות הן ריקות מתוכן, ומה שחשוב באמת זו השתייכותו המגזרית והאידאולוגית של המועמד או המועמד להדחה.
אולי יעניין אתכם
זה כמובן ההסבר הפשוט למערכה שהממשלה נאלצה לנהל על מינויו של דוד זיני. אבל במערכה המסוימת הזאת יש עוד רובד, שמתקשר ישירות לקונספציות שאיפשרו את טבח שמיני עצרת. והרובד הזה קשור לא רק לזהותו הדתית ולהשתייכותו המגזרית של זיני, אלא גם לעובדה שמבחינתו – החל באורח חייו הפרטי וכלה בדרך שבה ביצע את תפקידיו הפיקודיים – דתיותו נוכחת ורלוונטית. ונסביר.
לקונספציה שאיפשרה לחמאס להתנפח ולהתפוצץ עלינו בקטלניות יש יסודות רבים. לדעתי, אחד המרכזיים שבהם הוא החילוניות של מטפחיה. בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה השגויה שאם מדינת ישראל תציע לחמאס אלטרנטיבה לדרך הג'יהאד, חלופה עשירה בחומר ודלה ברוח, אין שום אדם רציונלי שלא יבחר בכך. "חמאס מעדיף לשרוד מאשר לתקוף אותנו", ברברו פרשנים מחלידי דרגות באולפנים, וכשהם אמרו "לשרוד" הם התכוונו למעשה למנעמי השלטון. ניתן להניח שמושבי עור ברכבים שחורים עם דגלים במכסי המנוע, בגדי עבודה בדמות חליפות מעצבים והשקת גביעי שמפניה בנשפי ערב, הם המרכיבים של חלומותיהם של בכירי צה"ל לשעבר. ואם הם חולמים על זה אזי ברור שכל אדם רציונלי חולם על כך. ברור שגם ראשי חמאס חולמים על כך. כמה צרת אופקים היא ה"רציונליות" הזאת. המחשבה שסולם הערכים החילוני הוא היחיד שקיים.
טבח שמיני עצרת פוצץ את הקונספציה, שאין איש שמכחיש עוד את קיומה ואין מי שכופר בצורך לחקור אותה. אבל אותם ראשים מדברים נבובים עוסקים במקרה הטוב בהיבטיה הטכניים, ובמקרה הרע בדרך שבה ניתן לתלות את כשלי כולם על צוואר נתניהו. אנחנו, בימין, מדברים על הכישלון הערכי האוסלואידי שבבסיס הקונספציה, וזה נכון. אבל יש גם את הקונספציה החילונית. את חוסר היכולת להבין את היסודות הדתיים של הג'יהאד. בפרט את העיקרון שמשותף לרוב האנשים הדתיים בעולם, והוא הנכונות לוותר על המנעמים החומריים שהעולם הזה מציע, בתמורה לעיקרון נצחי ונשגב.
קיים הבדל תהומי, כמובן, בין הערכים שלמענם המחבל הערבי מקריב את נוחות חייו, לבין בחירתו של האדם הדתי לתת צדקה, לשבות מכל מלאכה בשבת, להרבות בילדים. אבל מאחר שהאדם הדתי מבין את צורת החשיבה הזאת, הוא לא ייפול בקונספציה שלפיה אם רק נציע לערפאת או לסינוואר או לג'ולאני מסוק פרטי וקבלת פנים בבית הלבן, הם יראו את האור.
יתרונו של האדם הדתי לא מתמצה בהתמודדות יעילה יותר, שנובעת מקוצר הרואי החילוני בהתבוננות באויב הדתי. הצלחתו של זיני, על בסיס העקרונות הללו, מכרסמת את יסודות החשיבה החילונית, שמצדיקה את עצמה באמונת הכזב שהרציונליות היא נחלתם שלהם בלבד, ושהדת היא מיסטיקה ילדותית, אופיום להמונים. לתת לדוד זיני לנצח את האויב הערבי, תוך יישום העקרונות הערכיים של דוד זיני (ושל עופר וינטר וארז וינר ושלום אייזנר), זה לנצח גם את הצידוק האחרון שנשאר לשמאל החילוני לשליטתו האנטי־דמוקרטית על מוקדי הכוח. זו הסיבה להשתוללות השמאל סביב מינויו. זו הסיבה שבגללה עלינו להתפלל ולקוות שבעתיים להצלחתו.