בקרוב ידון בית המשפט העליון, בחוסר סמכות כהרגלו, בעתירה הדורשת לבטל את 'חוקי אונר"א': החוקים שאוסרים הן על פעילות אונר"א בשטחים הריבוניים של מדינת ישראל, והן על שיתוף פעולה של רשויות מדינת ישראל עם הסוכנות להנצחת הפליטות. בדברי ההסבר לחוק, ניתן דגש מיוחד למעורבות הדרמטית של עובדי אונר"א בטבח שבעה באוקטובר: לעשרה אחוזים מעובדי אונר"א יש קשר לחמאס, כ־200 מעובדי אונר"א הם פעילי חמאס, יותר מעשרה מהם השתתפו בפלישה לעוטף בשמחת תורה, ואחד מעובדי אונר"א פיקד על הטבח במיגונית בצומת רעים. עם זאת נראה כי מעל הכול, חברי הכנסת מעוניינים להצר את צעדי "הסוכנות לפליטים" שהוקמה ב־1949, ומאז מקפידה לשמר ואף להעצים את בעיית הפליטות, מתוך מגמה לא מוצהרת אך ברורה לערער על קיומה של המדינה היהודית.
לא פלא אם כן, שהצעת החוק עברה ברוב של כ־90 חברי כנסת מול עשרה ובתמיכת כל המפלגות היהודיות, מעוצמה יהודית עד יש עתיד. מיד עם קבלת החוק הוגשה נגדו עתירה לבג"ץ בידי עשרה ערבים ממזרח ירושלים, בצוותא עם העותרים הסדרתיים, ארגוני 'גישה' ו'עדאלה', בדרישה לבטל את החוק. במקום לנפנף את העתירה אף בלי לבקש תגובה, הן בגלל היעדר הסמכות והן בגלל האופי האנטי־ציוני הבוטה של העתירה, העבירה אותה השופטת התורנית דפנה ברק־ארז לדיון בפני הרכב. לפיכך בעוד כשלושה שבועות ייערך דיון בעתירה בפני הרכב הכמעט סניוריטי הבכיר: ה"נשיא" יצחק עמית, ברק־ארז בעצמה, ודוד מינץ, מספר 4 במונה הסניוריטי.
אין זו כמובן הפעם הראשונה שבג"ץ דן בחיבה ובכובד ראש ואף מקבל עתירות פוסט־ציוניות מובהקות, שהוגשו נגד חוקים שעברו בקונצנזוס ציוני עצום בכנסת, ושרק המפלגות הערביות התנגדו להם. כך למשל בג"ץ קיבל עתירה נגד חוק ששולל קצבאות ילדים בעבור מחבלים קטינים, חוק שעבר ברוב של 51 נגד 17 בתמיכת הקונצנזוס הציוני מיש עתיד עד הבית היהודי, ושרק מרצ, בל"ד, חד"ש וזוהיר בהלול התנגדו אליו. בפסק דין מביך, אפילו בסקלת הטיעונים הייחודית של דפנה ברק־ארז, טוענת נשיאת העליון המיועדת כי החוק שמונע קצבאות ממחבלים "מתייג" ערבים (שהרי מקרבם באים מרבית המחבלים), ואף זועקת מרה על כך ששלילת הקצבאות מהמחבלים פוגעת בערבות ההדדית: "מה נותר איפה מהסולידריות החברתית שכה דובר בה בפנינו". עם זאת, מעניינת יותר דעתם של שני השופטים השמרנים הבכירים, שאומנם היו בדעת מיעוט בעד דחיית העתירה, אך לא אחזו את השור בקרניו. השופט סולברג כתב עשרות עמודים ובהם הבהיר שוב ושוב כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים, אך טען שאין זה המקום להפעיל את הסמכות. השופט מינץ לעומתו העיר בקצרה כי "הסמכות להורות על ביטול חוקים איננה מובנת מאליה", אך החליט "לא להידרש לסוגיא האמורה".
לקח זמן קצר מאוד כדי להיווכח עד כמה סולברג ומינץ שגו. שבועות ספורים לאחר פסק הדין הכריז משרד הביטחון כי שניים מארבעת העותרים בעניין הקצבאות הם ארגוני־בת של ארגון הטרור החזית העממית, ואחד מהם, תוך כדי שהעתירה מתנהלת, היה מעורב עד צוואר ברצח רינה שנרב הי"ד. השופטים אולי לא יכלו לדעת את הרקע הטרוריסטי של מחצית העותרים (והפרקליטות, מסיבותיה, טרחה להסתיר זאת מהם), אבל הם ידעו כמובן שזו עתירה תומכת טרור. בשורה התחתונה, ארגון טרור הוביל לביטול חקיקה ראשית של כנסת ישראל, כשאף שופט לא איתגר את התפיסה האנטי־דמוקרטית שלפיה כנסת ישראל הנבחרת כפופה לקומץ משפטנים. האנקדוטה הזאת מחזירה אותנו למושכלת היסוד: לבג"ץ אין לא סמכות, לא מומחיות ובטח שלא יתרון מוסרי בבואו לפסול חוקים.
התמזל מזלו של השופט מינץ והוא יכול לתקן, בעוד שלושה שבועות, כשתידון עתירת אונר"א. אחד העותרים הנוכחיים, ארגון עדאלה, היה נוכח גם בעתירת ארגוני הטרור נגד שלילת קצבאות בעבור מחבלים קטינים. עדאלה, במקביל לעתירות הנוכחיות, גם מאשים את ישראל באחריות לטבח שבעה באוקטובר ("סיבות השורש – הכיבוש הצבאי הישראלי הלא חוקי") וגם קורא לקהילה הבין־לאומית "להגן על בני העם הפלשתיני מפני פעולותיה האכזריות של ישראל". כמה טוב ונוח לקרוץ בבוקר להאג, ולעתור בערב לבג"ץ.
דוד מינץ יהיה לגמרי לבד בדיון הזה. בלי אלרון, בלי סולברג, וכשמולו ניצבים ברק־ארז ועמית. אסור לו למצמץ. אסור לו להתייחס לתוכן העתירה, אלא רק לסוגיית הסמכות. עליו לסרב להשתתף בכל פעולה שמקדמת את העתירה. בפרט עליו למאן הן להוצאת צו על תנאי והן לפרקטיקה הגרועה אף יותר והמוזרה (שכלל לא ברור מה היא אומרת למעשה) שבה שופטי בג"ץ פונים לכנסת ב"הצעה" שאי אפשר לסרב לה, "לתקן" את החוק. עליו להבהיר שלבג"ץ אין סמכות, ואין לו סמכות לקבוע שיש לו סמכות, לבטל חקיקה. זה לא קל באווירה השוררת בעליון, אבל אין עתירה מתאימה מזו לאתגור הדוקטרינה המשפטית, ואין שופט ראוי ממינץ לשאת את נס המרד. אין הדבר תלוי אלא בו.
