בשבת האחרונה ציינו במשפחה בר מצווה לאחיין המתוק שלי הלל רון, ילד מקסים שחבל לכם על האף. את האירוע חגגנו בבית הארחה בגוש עציון, שאליו הוזמנו מבעוד מועד על ידי אחותי וגיסי, שגם הם אגב מקסימים שחבל לכם על מה שנותר לכם מהאף.
בקיצור, אירוע משמח וסיבה למסיבה. לולא העובדה שאנחנו היעקבינים הגרעיניים קצת שיבשנו את האירוע.
מה שהיה זה שאחותי שלחה את ההזמנה כבר לפני שבועיים, ובאותה הזמנה היא ציינה שקבלת החדרים תהיה בשעה שלוש אחר הצהריים, ובשלוש וחצי יתקיימו צילומים משפחתיים לכל דורש. עדכנתי את אשתי שהפעם אני רוצה שנגיע בזמן. נמאס להגיע לאירועים האלה ברגע האחרון ובלחץ. אז בשישי בבוקר שילחנו את הילדים למסגרות והתחלנו לתקתק את הבית כדי שמיד עם שובם של הבנדיטים נוכל לעוף לכיוון הגוש.
ואכן, הילדים הגיעו, אכלו צהריים, ובאחת וחצי היינו כולנו בתוך הרכב מקולחים ולבושים לשבת כאילו היינו התגשמות חלומם של אבות אבותיי הברלינאים. גם אני לא זיהיתי את עצמנו. מפה לשם ברבע לשלוש נכנסנו בשערי בית ההארחה. חנינו ופרקנו את המזוודות. מעבר לשביל הגיחה אחותי, לבושה בגדי חול ואוחזת שקיות. חייכתי אליה במאור פנים, אבל היא הסתכלה עליי כאילו ראתה מפלצת.
אולי יעניין אתכם
"מה אתה עושה פה?" היא אמרה בהלם.
"מכבד את האירוע בנוכחותי כמובן", החזרתי, "המון מזל טוב!"
"אל תתחנף, מה אתה עושה פה?" היא התעקשה, "מי מגיע בזמן לשבת בר מצווה???"
"אנחנו!" חייכה אליה אשתי מתוך תקווה שעל גיסה יהיה קשה יותר לכעוס.
"אותך אני לא יכולה להאשים, אתם לא מהארץ, אתם לא מכירים את המנהגים שלנו", סיננה אחותי לעבר אשתי, שאומנם דוברת אנגלית מהבית אבל נולדה ממש כאן בארץ ישראל וכמה שנים לפניה.
בקיצור, מתברר שלהגיע בזמן לאירוע של משפחת יעקבי זה הפך הנימוס. מי היה מאמין.
"אנחנו לא נפריע לך יעל", אמרתי לאחותי, "רק תביאי לנו את המפתח לחדר ולא תרגישי אותנו".
"מפתח לחדר הוא רוצה", אחותי התחילה להתחרפן, "איזה מפתח ואיזה חדר??? אני עוד צריכה לשים בחדרים לו"ז לשבת ועוגיות, ולוודא שנקי".
"אוו ווה", עניתי, "אז כדאי שתמהרי כי בעוד רבע שעה אמרת לכולם להיות פה".
"הם לא יהיו פה בעוד רבע שעה!" לאחותי כמעט התפוצץ וריד במצח, "כי הם יודעים לקרוא קודים חברתיים! הם יגיעו לכל המוקדם בארבע. כמו בני אדם".
"סליחה, חשבנו שזה יהיה נחמד להקדים", אשתי ניסתה לפייס.
"תחזרי למסצ'וסטס, פוקהונטס", אחותי החזירה לה והלכה לארגן את החדרים.
החלטנו לעשות סיבוב במתחם עד שהחדרים יהיו פנויים. אחרי כמה דקות של שיטוט קלטתי את גיסי מסתובב בין החדרים עם תינוק על הידיים, כשהוא נראה עמוס וטרוד עד צוואר. אז החלטתי שאם כבר הקדמנו אולי אפשר לתת יד.
"מזל טוב אהוב", חיבקתי אותו, "עכשיו בוא תגיד מה אנחנו יכולים לעזור לכם בהתארגנות לשבת".
"האמת שאין לי מושג", הוא ענה מבוהל, "אני פשוט מסתובב פה בצורה נמרצת ובארשת פנים רצינית כדי שאחותך תרגיש שאני תורם. אני לא באמת יודע מה קורה בשבת הזאת". יש סיבה למה הוא הגיס האהוב עליי.
"טוב, אם יש משהו שאתם צריכים רק תגיד", אמרתי לבסוף. הוא הנהן והמשיך להסתובב תזזיתי ונחרץ.
השעה כבר הייתה שלוש וחצי ואכן לא נראו עוד אורחים באופק. מי שכן הגיעה בזמן הייתה הצלמת, שהתחילה להיערך על המדשאה לצילומים המשפחתיים.
"אתם משפחת הבר־מצווה?" היא שאלה.
"כן!" אישרתי בשמחה. לפחות מישהו פה שמח לראות אותנו.
הצלמת האדיבה עשתה לנו בוק שחבל על הזמן. הרבה יותר צילומים ממה שבדרך כלל מספיקים באירועים כאלה. מה יש להגיד, משתלם להגיע מוקדם.
הטעות התחוורה לי כשהבחנתי שהיא משקיעה הרבה יותר מדי זמן בצילומים של הבן הגדול שלנו בן ה־12. אבל לא היה נעים לעצור אותה, רק קיוויתי שתסיים לפני שאחותי תגיע.
נו, תקוות זה דבר יפה. דקות מאוחר יותר אחותי הפציעה עם כל המשפחה כולל נער הבר־מצווה האמיתי, בשביל הצילומים המושקעים שבדיוק עשו לנו.
"הוא אמר לך שהם משפחת הבר־מצווה???" אחותי התפלצה כששמעה שאנחנו קיבלנו את הבוק.
הצלמת התנצלה והתחילה לעשות להם את הצילומים, אבל רצה מסובב הסיבות והשעה כבר הייתה ארבע וחצי ושאר האחים שלי בדיוק הגיעו כשהם מזיעים ומתנשפים כמו אנשים נורמטיביים.
"אם רוצים להספיק לצלם את כולם אז כדאי שנריץ את התמונות שלכם זריז", הסבירה הצלמת לאחותי, שהסתכלה עליי בניסיון ברור להפוך אותי לגל של עצמות. "ואם אפשר קצת פחות רצח בעיניים יעל, זה לא עובר טוב בתמונה", היא ביקשה.
בשלב הזה כבר לא היה הרבה מה לעשות כדי להציל את האירוע, אז החלטנו להוריד פרופיל ולחכות בבית הכנסת עד שכולם יגיעו למנחה. "אפשר להתחיל תפילה זכה בינתיים", אמרתי לבנים שלי מתוך מחשבה שלהזיק זה בטח לא יזיק. במקביל הבן הקטן התחיל לנשנש את הסוכריות שחיכו בקערה בכניסה לבית הכנסת.
חמש דקות אחר כך נכנס גיסי הסהרורי לבית הכנסת ועשה סיבוב דאווין נוסף. "רק מוודא שיש קירות במבנה הזה", הוא מלמל והמשיך בסיור הנמרץ. "אגב, זה הסוכריות לקריאה של מחר", הוא זרק לעבר הבן הקטן שלי שכבר סיים רבע קערה.
אז שלחתי את הילדים שלי לחפש אבנים קטנות בחוץ ואז לעטוף אותן בנייר העטיפה של הסוכריות האכולות ולהחזיר לקערה. התפילה הזכה תחכה.
למחרת בתפילה נער הבר־מצווה קרא מאוד יפה את הפרשה וההפטרה וקיבל לראש את כל הסוכריות, כולל אלו עם האבנים, מה שנתן למעמד וייבים חזקים של סקילה. כלומר, ככה שמעתי. לתפילה עצמה הקפדתי לאחר מאוד כדי לא לחזור על אותה הטעות פעמיים. אבל זה רק העלה לאחותי את הסעיף עוד יותר, מה שמוכיח מעל לכל ספק שהכול פוזיציה. הבחורה פשוט מחפשת אותי.
לתגובות: