לפני כמה שנים שמעתי את ראש העיר הקודם של ראשון לציון, דב צור, מספר על עברו כנער בעיר. הוא עמד אז לפני בחינת הבגרות במתמטיקה, ובליל שבת החליט ללכת לבית הכנסת בתקווה שהדבר יסייע לו להצליח במבחן. באותה תקופה שימש כרב העיר הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, והוא דרש באותה שבת בבית הכנסת. במהלך הדרשה פנה הרב לצעירים המסורתיים שישבו שם ואמר להם: "אני יודע שמחר, בשבת בבוקר, כנראה תלכו לים, ואף על פי כן אל תוותרו על תפילת ערב שבת. תמשיכו לבוא לבית הכנסת כל שבוע לתפילת ערבית". דב צור סיפר שהאמירה הזאת נגעה לליבו, ומאז גם שנים רבות לאחר מכן הוא מקפיד להגיע לתפילת ליל שבת, אף שאינו שומר את כל המצוות.
לאחרונה שמענו את סיפוריהם המופלאים של שורדי השבי הגיבורים ששבו אלינו לאחר שהות ארוכה וקשה בעזה. כמעט כולם העידו בראיונות על התקרבותם לאמונה בבורא עולם, ואף על קיום מצוות בתנאים הבלתי אפשריים של השבי, כמו צום ביום כיפור או תפילות והדלקת נרות. התופעה הזאת, שהולכת ומתרחבת במרכז התודעה הישראלית, מעוררת שאלה עמוקה: האם יש ממש באמונה כזאת, שאין מאחוריה מחויבות הלכתית מלאה לקיום כל המצוות? אם נבחן את סיפוריהם של שורדי השבי מנקודת מבט הגיונית, הדבר נראה לא הגיוני בעליל. היינו מצפים לכאורה שהם יכעסו על הקדוש ברוך הוא בגלל מה שקרה להם. אך למרבה ההפתעה, רבים מהם נעו דווקא בכיוון ההפוך של התקרבות לה' ולא של ריחוק.
תופעה דומה אנו מוצאים במקורות. כאשר עם ישראל היה משועבד במצרים, הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו ללכת ולבשר להם על הגאולה הקרבה. משה רבנו מקשה על הקדוש ברוך הוא. "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", הוא אומר. איך יאמינו לאחר שדנת אותם לשנות שבי ושעבוד כה רבות? ובפרט כשהם כבר כמעט אינם שומרים מצוות, מלבד כמה סממנים של זהות – שמם, לשונם ולבושם. ואז מתרחש הפלא: "ויאמן העם". העם מאמין בקדוש ברוך הוא ובדבריו של משה. אם היה מדובר בעם אחר אולי היה ראוי להתפלא, אולם משה רבנו מגלה שכאשר מדובר בעם ישראל, שהם מאמינים בני מאמינים, התופעה הזאת הרבה יותר מובנת.
הניצוץ הזה של סגולת ישראל החבוי בכל יהודי ויהודייה מתגלה דווקא ברגעים הקשים האלה, שבהם אדם מגלה בתוכו כוחות אדירים של אמונה ומסירות נפש. הרב קוק בתוספות לספרו 'אורות התשובה' מדבר על שלבים בתשובת הדור של כבוד הדת ולאחר מכן חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. אומנם ברגעים היסטוריים מיוחדים כמו שחווינו בשנתיים האחרונות יש לפעמים קפיצות של מדרגות, והנה אנחנו כבר נמצאים בהכרת הדת עוד לפני שעברנו דרך הכבוד והחיבה.
המסורתיות הזאת אולי איננה חדשה במהותה, אך הדרך שבה היא באה כיום לידי ביטוי, בגלוי, בתקשורת המיינסטרימית, בלי להתבייש ובלי להתנצל, אכן חדשה. והיא מעוררת תקווה גדולה. אולי המסר הגדול שלמדנו משורדי השבי המופלאים הוא שגם אנחנו, כמו משה רבנו, צריכים ללמוד מחדש לא רק להאמין בקדוש ברוך הוא אלא גם להאמין בעם ישראל.
הכותב הוא חבר הנהלת ארגון רבני צהר
